מה לקחת מתיאוריות המלחמה: צורות, "משקפיים" או פרשנות בהקשר?

עטיפת הספר. מעלתו הגדולה מצויה בעובדה שנכתב על־ידי מצביא ישראלי

לאחרונה התברכנו בהוספת ספרו של אלוף ד"ר יעקב בנג'ו1 למדף הספרים. מטרת ביקורת הספר היא לאפשר לעיין בו בצורה מאוזנת, לעמוד על מה שהוא מציע לצד מה שנעדר ממנו, ולייצר הזדמנות לדיאלוג מקצועי עם הקורא. ככלל, מעלתו הגדולה של הספר מצויה בעובדה שנכתב על־ידי מצביא ישראלי. היכולת לדון בתובנות תיאורטיות עמוקות ומתוך ניסיון צבאי עשיר, יש בה דוגמה אישית של הכותב כמפקד ואיש ספר המציב סמן ימני נוסף למקצוע הפיקוד הצבאי.

הספר הוא תוצאה של מחקר אקדמי מעמיק, אשר מזקק את משנתם של הוגים צבאיים נבחרים, חושף הטיות ומגיש את התיאוריות לקורא באופן שמקל על הבנתן ברצף ההיסטורי ובהקשר של המלחמות. הספר חושף את המתודולוגיה שננקטה בגיבוש כל אחת מן התיאוריות, כך שמתקבלת תמונה ברורה יותר של תיאוריית המלחמה הכללית. במילים אחרות, הכותב מסביר כיצד התפתחה השיטה של פיתוח תיאוריות מלחמה. בתוך כך הוא מציע מודל שמפגיש בין ההוגה התיאורטיקן, המלחמה שנלמדה, ממדי הלוחמה והטכנולוגיה הצבאית שאפיינו את התקופה התעשייתית או שהושפעו ממנה, ובין רמות המלחמה השונות: האסטרטגית המערכתית והטקטית.

נוסף על כך, הכותב מסיק כי כל אחת מבין 15 התיאוריות שנבחרו מתאפיינת בשני דפוסים: "דפוס צורני", שהוא סוג התיאוריה שגובשה: מסדרת, מובהקת או יישומית, ו"דפוס תוכני", שהוא "המשקפיים", או הפרספקטיבה של ההוגה, המורכבת מתוכן וממתודולוגיה.

הבנת יחסי הגומלין בין הדפוס הצורני והתוכני מאפשרת לקורא לסווג ולמקם את התיאוריה בתופעת המלחמה בכלל ובין תיאוריות המלחמה השונות, גם אלה שעד כה נקראו כמסות שהפרשנויות המוצעות להן לרוב שטחיות ומתאפיינות ברדוקציה, או ניסיון להפיק עקרונות וכללים מרעיונות רחבים שייתכן כי ההוגה המקורי כלל לא התכוון להורות. תרומתו של הספר בהקשר זה היא במתן כלי תיאורטי יעיל וברור בידי הקורא להתמצאות והבנה של הטקסט שהוא קורא ושל האופן שבו אפשר להשתמש בתכניו – האסטרטגיים, האופרטיביים או הטקטיים.

לספר חשיבות עליונה דווקא בימינו, שעה שבעולם מתרחשות שתי צורות מלחמה: האחת, באוקראינה, מודרנית למחצה, המשלבת בין רכיבים טכנולוגיים מתקדמים ובין כלי מלחמה אנכרוניסטיים שיוצרו בתקופה תעשייתית אחרת, לוחמת שלוחים (פרוקסי) והתשה. האחרת כוללת מערכות צבאיות בסביבה עתירת מודיעין, טכנולוגיה ומרכיבי עליונות נגד צבאות טרור, כמו המבצעים האחרונים של ישראל ברצועת עזה. שתי צורות מלחמה אלה מותירות את הקורא נבוך נוכח העושר התיאורטי המוצע לו בספר מחד, לצד מבול הטכנולוגיה שניתך עליו בשנים האחרונות מנגד, ושאותו הוא נדרש לעכל ללא פילוסופיית מלחמה תומכת.

ואולם קריאה ביקורתית של הספר וגם של המחקר האקדמי שקדם לו מעלה כמה סוגיות עקרוניות שראוי לתת עליהן את הדעת: הכותב מתייחס לתיאוריית המלחמה הכללית מנקודת ראות היסטורית טהורה, כיוון שזהו מחקר היסטורי, אך הוא כמעט מתעלם מתפקידה של המלחמה והופעתה בשדה היחסים הבין־לאומיים. הגם שהוא מציין זאת מיד בפתח הדברים (עמ' 21), האופן שבו הוא מסתפק בציון ההסתייגות ולא מרחיב בנוגע להשלכותיה הוא כשלעצמו הטיה. הואיל ויהושפט הרכבי כבר עמד בעבר בהרחבה על מקומה של המלחמה ביחסים הבין־לאומיים נכון היה, לדעת כותב הביקורת הנוכחית, לעמוד על השלכותיה של ההסתייגות עבור הקורא.

בעקבות זאת, מלווה את הקורא הנחה סמויה שהוגי תיאוריית המלחמה הכללית לא מבחינים בין הרמה הלאומית, או היחידה הפוליטית, ובין הרמה הרב־לאומית. כלומר בין פעולה בודדת ובין מלחמה, תוך השתתפות בהרכב קואליציה או ברית; בין זהותו של שחקן ובין תפקידו הפונקציונלי בתוך הרכב שנלחם; בין מטרה של מדינה יחידה במלחמה ובין הקושי לקבוע מטרות מלחמה משותפות. ואולם חלק מן ההוגים התייחסו לקשיי יישום התיאוריה שהגו במסגרת בריתות וקואליציה, והכותב לא נתן על כך את הדעת. הבהרה כזו מצויה בכתבי קלאוזביץ, והיא זועקת מספרו הביוגרפי למחצה של רופרט סמית' (ראו למשל: אירוע שדה תעופה פרישטינה),2 שכן גם הוא וגם דיוויד פטראוס פעלו בסביבה קואליציונית, ומהקשר כזה לא ניתן להתעלם בדיון בתופעת המלחמה או בפיתוח תיאוריה.

לוחמת קואליציה התרחשה במהלך ההיסטוריה, ורוב המלחמות הנדונות בספר שלפנינו הן מלחמות קואליציה. נמצא שבין השנים 1900–2003 התרחשו 494 קרבות יבשתיים (מערכות) ב־62 מלחמות. מחצית מהמקרים התרחשו אחרי המלחמה הקרה, וב־25% מהם פעלה קואליציה באחד הצדדים.3 לדעתי, אסור שהפיקוד והמצביאות הישראלית יקלו ראש בעניין זה. הגם שמורשתו של דוד בן־גוריון היא "ישראל תגן על עצמה בעצמה", הרי דברי הימים מוכיחים אחרת. ישראל נדרשת לשיתופי פעולה רבים בזירה הבין־לאומית והאסטרטגית־הצבאית, ודי אם נחזור ונעיין בהתפתחות מלחמת סיני (1956) או בדוגמאות מאוחרות יותר של שיתוף פעולה.

כדי לגשר על אתגר תיאורטי ומעשי זה אציין שההשלכות המוזכרות לרוב בספרות התיאורטית של השתתפות בהרכב קואליציוני הן: חיקוי ואימוץ גישת המדינה מובילת הקואליציה, Pivot State, גם אם אינה מעצמה, חתירה לקונצנזוס שמסרבל את הפעולה, מיתון הישגים נדרשים ובחירת צורות השתתפות מורכבות בשל מעורבות הרמה המדינית גם בפעילויות טקטיות. בהולנד, למשל, נפלה ב־2011 הממשלה הנבחרת בגלל פולמוס על צורת ההשתתפות במלחמה באפגניסטאן. ונשאלת השאלה, עד כמה תיאוריית מלחמה עמידה בפני אתגרים כאלה?

הספר לא עומד על משמעות סוג המשטר ועל היכולת ליישם תיאוריה נבחרת. נשאלת השאלה, האם סוג המשטר יכול להוות חסם באימוץ פילוסופיית מלחמה? האם הגישה העקיפה של לידל הארט אפשרית תחת כל סוג משטר? נושא זה נדון כיום במחקרים רבים בהקשר של פיקוד משימה ואפשרות השימוש בו על־ידי סין. יותר מכך, האם בעיצוב מערכה, הדרישה ל"מהפכה אישית", גישה ביקורתית, שינוי ארגוני או "מיצוי פוטנציאל המגולם במערכת היריבה" על־ידי המצביא אפשרית תחת כל סוג משטר? מה עושים שכנינו הקרובים והרחוקים בעניין תיאוריית המלחמה הכללית? ומה יש בסילבוס הצבאי שלהם? אלה הן שאלות רבות משקל שבהן הספר שלפנינו לא מקל על הקורא.

לידל הארט. מושג האסטרטגיה רבתי שפיתח התרחב והפך משותף ושגור בפי מדינאים ומצביאים

הספר גם לא מסייע להבין, האם תיאוריית המלחמה הכללית ישימה באזורים שונים בעולם? בעשורים האחרונים, שדה הלימודים האזוריים (Regionalism) מתאפיין ב"מעבר מדטרמיניזם גאוגרפי לסינתזה אזורית", כלומר בהטיית המשקל ממרחב שנתפס כגאוגרפיה פיזית לאזור בעל חשיבות רעיונית וחברתית. בהבניה זו, "סוף המשחק" הוא לא ביצירת מפת אזורים של העולם, עם גבולות קבועים, אלא שהאזור משמש כבסיס למחקר של תהליכים אחרים, רשתות יחסי גומלין, זרימה, יחסי עוצמה ויחסים חברתיים אשר מקנים לאזורים את הצורה הייחודית להם. בתוך כך נכללות גם תופעות כמו תנועות חברתיות או אזורים אורבניים, שהם מנועי צמיחה כלכלית מתחת לרמת המדינה.4 בהתייחס לאזורנו, ניתן ללמוד על עניין זה מדבריו של יצחק רבין: "לאורך כל שירותי הצבאי שאלתי [...] האם ניתן ליישם את דברי קלאוזביץ גם במסגרת הסכסוך הישראלי ערבי? [...] באיזו מידה נוכל לכפות תכליתית את מה שבעלות הברית הצליחו להפעיל ולכפות ביפן, באיטליה ובגרמניה? [...] הסכסוך הישראלי ערבי הוא דו־קומתי ויש בו שתי רמות: המקומית והעל־מעצמתית [...] לאנגלים ולצרפתים משמשת מלחמת סואץ דוגמה לחוסר היכולת להשיג שינוי מדיני משמעותי בהסתמך על שימוש בכוח בלבד".5

עניין עקרוני נוסף הוא שיטת המחקר שהספר חושף בפנינו. כדי להתמקד בהוגים עצמם הסתייע המחבר בשיטת "ההעדפה הנגלית" של סמואלסון שלפיה "כוחות השוק" (החומר הנלמד במוסדות צבאיים ואקדמיים) קבעו מה ראוי להעדיף למבחן המחקרי המתואר בספר. במאמר שפורסם ב־Defense News ב־4 בנובמבר 2022 6 דווח כי זרוע החלל של ארצות־הברית החליטה להכשיר את קציניה ומפקדיה בדרג הביניים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס שבמרילנד, כחלופה לקורסי הפיקוד ומטה ובשל הצורך ביתרון טכנולוגי ניכר. לצעד זה משמעויות אדירות בנוגע לעתיד המקצוע הצבאי, והוא מלמד שגם המוסדות האקדמיים ובתי הספר הצבאיים הטובים ביותר – ראוי שיעמדו על משמר התוכן הנלמד אצלם כי טבע המלחמה חזק מכל סילבוס. ההעדפה הנגלית הייתה צריכה גם לבחון, למשל: באילו מדינות משתמשים ללא מנגנוני בקרה מתאימים בספרות תו"ל שנכתבה בארצות־הברית, ואיזה שימוש נעשה בה ליישום התיאוריה הנלמדת? זו תופעה מסדר שני שניתן היה לאמוד לצד רשימת ההוגים המועדפת, כלומר לא רק מה שמעדיפים לקרוא או ללמוד, אלא איך מעדיפים ליישם את הנלמד.

עיון בספר מעלה גם את השאלה: לאן נעלמה האסטרטגיה רבתי? ניכר כי הכותב העדיף שלא לכלול כמה הוגים בעלי "תפיסה תיאורטית רחבה", כמו למשל א' לוטוואק וספרו אסטרטגיה של מלחמה ושלום. בהחלטה זו עקף הכותב את הצורך להתעמת עם מושג ה"אסטרטגיה רבתי", ואני חולק על כך. לוטוואק מציע בספרו תיאוריית פרדוקס למלחמה באמצעות עקרון "ההשפעה ההדדית המחזקת",  Mutually reinforcing effects of superiority in both dimensions, שהוא לא אחר מאשר "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים".7 הוא אף מסביר שהושפע מאוד מכתביו של קלאוזביץ.8

מושג האסטרטגיה רבתי, שהגדרתו פותחה על־ידי לידל הארט והוא מאחד בין מדיניות מלחמה ומדיניות ביטחון לאומי, התרחב והפך משותף ושגור בפי מדינאים ומצביאים. גם אם המושג אינו שלם, נטען שהוא הכלי היחיד שיש לנו לניהול הטווח המלא של מלחמה ושלום, מדינאות ומצביאות, אסטרטגיות ימיות לצד יבשתיות ומאמצים לאומיים עד רב־לאומיים.9 זאת, בלי לציין שלידל הארט בעצמו הסתייג מההגדרה וקבע שזו "ארץ לא נודעת, המצפה עדיין לחוקריה ולמפרשיה".10

הטלת הספק בצורך במושג "אסטרטגיה רבתי" ובתוקפו המעשי בימינו גורסת כי המציאות השתנתה, ההגדרה "גרנדיוזית", "חצי כוס ריקה", "קיבעון של אינטלקטואלים",11 "גבולותיה אינם ברורים והיא תת־קבוצה של מדיניות החוץ".12 יש הטוענים שהנוסחה – המודל של ארתור אף לייקי שלפיו "דרכים X אמצעים X מטרות = אסטרטגיה – היא רדוקציה עד כדי אבסורד של רעיון האסטרטגיה ויכולת ההגשמה שלה",13 או שהיא "הקופסה השחורה של המלחמה",14 תוצאה של הקבלה שגויה במינוח המושג "אסטרטגיה" מול העמים האנגלו־סקסיים15 ו"מושג חלקלק",16 ואלה רק מחריפים את הבעיה. 

דיוויד פטראוס. חתר לפיתוח דוקטרינה, ולא תיאוריה כללית

ואולם הביקורת אינה רק בין מתנגדיה של המושג, אלא גם בין תומכיה. יש הטוענים שהמושג מטבעו הוא לינארי ואינו מתאים לעולם לא קוטבי, עולם אנטרופי, שבו פתרון הבעיות הוא לא באמצעות עוצמה צבאית כיוון שהפופוליזם עוין כל רצון לגבש מדיניות מלחמה ברורה, כך שלמעשה "היא מתה!"17 ואני סבור שלא ניתן לעקוף את הדיון הזה כי אף אחד מבין אותם מוסדות אקדמיים שנבחרו, ושבהם מלמדים את תיאוריות המלחמה, לא מוותר על הדיון במושג זה.

הספר דן בהרחבה באופן שבו המהפכות התעשייתיות השפיעו על התיאורטיקן, והוא מגיש לקורא השוואה נוחה ומקיפה. ואולם בין היקף הטכנולוגיה הזמינה ובין הדלות התיאורטית התומכת בתיאוריית המלחמה פעורה כיום תהום, הן בשל השפעתו הרבה של קלאוזביץ על תיאוריית המלחמה, והן בשל העובדה שלא חזה את השפעת הטכנולוגיה על תופעת המלחמה. כפי שמוסיף הכותב, מומלץ לחזור ולעיין בספרו של מיכאל הנדל קלאוזביץ במבחן התמורות הטכנולוגיות.18 הנדל מציע לנו לעבור מ"השילוש הקלאוזביצי" למודל מרובע שאליו תתווסף הצלע הטכנולוגית, ובכך לסייע בגילוי רעיונות תיאורטיים חדשים.

בכמה מקומות משתמש הכותב בביטוי "פיגום" כדי להסביר שתיאוריה היא עניין חיצוני, הנשען ותומך את מעשה המלחמה. ראוי להסביר לקורא שרעיון ה"פיגום" מופיע במקור אצל קלאוזביץ ולא אצל התיאורטיקנים האחרים. מיטיבי הלכת שבין הקוראים עשויים לשאול: האם תיאוריית מלחמה היא אכן נדבך חיצוני תומך, או שהיא מובנית באופן אינהרנטי בתוך מעשה המלחמה, שהקשרו הוא חד־פעמי? התיאוריה שפותחה בהובלת פטראוס למשל הגיעה בעקבות משבר ופולמוס שהתמקד בשאלה כיצד לנהל את המלחמה בעיראק, ומשבר זה הוא חלק בלתי נפרד מההישג התיאורטי. אם לעמוד על דיוקם של דברים, פטראוס חתר לפיתוח דוקטרינה (FM 3-24), ולא תיאוריה כללית. בהרצאותיו, למשל, הוא מדגיש את המשבר והמתחים הרבה יותר מהתיאוריה שפותחה.

בעניין בחירת התיאורטיקנים, הספר הוא בבחינת החמצה אקטואלית למלחמה באוקראינה. לו המחבר היה בוחר וחוקר את "דוקטרינת גרסימוב" ועומד על המבנה הצורני-תוכני שלה, כפי שחקר את התיאוריות האחרות, הייתה בכך פריצת דרך תיאורטית רלוונטית כלשהיא, אך הוא לא דן בה. "דוקטרינת גרסימוב" נהנתה שנים מספר מהילה ומסתורין ואולם הולכת ומתבררת באוקראינה כמלחמת התשה ושחיקה, שנשענת על אש רבה וטקטיקה באיכות ירודה, לוחמת שלוחים שהפכו מורדים, גם אם רעיונותיה התיאורטיים המקוריים היו מבריקים. בין חוקריה נטען שהיא כלל אינה קיימת, וכי נהגתה בתגובה להתפתחויות הטכנולוגיות במערב. והרי כל אלה רלוונטיים לנושא הספר שלפנינו.

סיכום

משה דיין מספר בספרו אבני דרך19 על פגישתו לאחר מלחמת סיני עם פילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי ולידל הארט. לצורך דיון באופן ההתבוננות בתופעת המלחמה ובחינתה מומלץ לחזור ולעיין בתיעוד השיחה ההיא, ובמיוחד בשאלות ובעניין הצולב שגילה דוד בן־גוריון במפגש הענקים שהתקיים ובתכניו. הקורא הישראלי מחפש שנים רבות תימוכין תיאורטיים למצוינות הצבאית, ולנגד עיניו השאלה: האם ספרות מוסדית או לַקטנוּת (אקלקטיות) הן המכניזם שעליו לשכלל, או שאולי הגיעה השעה להצמיח פרק בתיאוריית המלחמה הכללית שהוא תובנה ישראלית?

הגם שיש בספר נושאים במחלוקת, ספרו של בנג'ו תורם נדבך חשוב נוסף להתמצאות בתופעת המלחמה. אני סבור שקריאת ביוגרפיות בכל תחום של צבא ומלחמה היא הדבק המקשר בין חלקי הפאזל התיאורטיים החסרים ולא להפך. חידוד הדמיון, יכולת ההשלכה והלמידה, כיצד מצביאים ומפקדים מימשו פוטנציאל, גישרו על־פני מתחים ופתרו בעיות מורכבות – חשובים לסל הכלים לא פחות מהסבר תיאורטי מנומק ואולי אף יותר מכך.