המצפן לבניין כוחו של צה"ל בתפיסת הביטחון הלאומי: גישת בן־גוריון והשלכותיה כיום

תהליכי בניין הכוח הם מהמהותיים ומהמורכבים שמקיימת כל מערכת צבאית, לשם כינון עוצמתו והכנתו של הכוח הצבאי להתמודד מול האתגרים הביטחוניים הלאומיים בהווה ובעתיד. זהו תהליך עתיר משאבים המאופיין בחוסר ודאות גוברת ככל שמנסים לדמיין את העימותים העתידיים ואת השחקנים הרבים בהם. במקרה הישראלי, גם ניהול הסיכונים נמצא בעלייה מתמדת. אמנם ניתן לטעון לדעיכתם של חלק ממרכיבי איום כזה או אחר, אך בפועל האיום הנוכחי המשתרע "מהסכין ועד הגרעין" לצד "שמיכה" תקציבית קצרה מלתת מענה שלם לכלל התרחישים, מגדיל את האתגר ומחייב מצפן תפיסתי ברור.

בניין כוח הוא במהותו תהליך המוכוון אל העתיד, והתבוננות עתידית מתבססת לא רק על מבט ופרשנות מפוכחים של ההווה, אלא גם על מבט אל העבר ומתוך העבר; במילים אחרות: ידיעת העבר והבנת ההווה הן תנאי להערכת העתיד. השאלה העולה אם כן היא מה ניתן ללמוד מ־75 שנות בניין הכוח של צה"ל, ועד כמה הנחות יסוד שהניח דוד בן־גוריון כאשר גיבש את תפיסת הביטחון הלאומי בעת הקמת המדינה ובשנים הראשונות לקיומה, רלוונטיות לתהליכי בניין הכוח הצבאי גם היום?

כדי לענות על שאלות אלה אבקש לחזור אחורה, ולהעמיק בתפיסתו בנוגע לייעודו של צה"ל ולייחודו, ולתובנותיו בנוגע לבניין הכוח הדרוש לו במסגרת תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל שאותה פיתח. תפיסותיו בשאלות אלה הכילו התייחסות לאופן שבו ניתח את היחסים המורכבים בין האזרח לדרג המדיני ולצבא, כמו גם עקבות של תפיסות חוץ־צבאיות רחבות שהנחו אותו הנוגעות לטיבה של ישראל ולעקרונות יסוד כמו ממלכתיות וחלוציות.

המאמר יתמקד בשני תהליכי למידה במסגרתם עסק בן־גוריון באופן שיטתי בסוגיות ביטחוניות, תוך שהוא נותן את הדעת לביטחון לאומי, בניין הכוח ומרכיבי העוצמה הצבאית.1 הראשון התקיים בתקופה שנמשכה לסירוגין בחודשים מרס–יוני 1947 ומכוּנה במחקר "הסמינר". בקונגרס הציוני הראשון שהתקיים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, בסוף 1946, קיבל על עצמו בן־גוריון באופן רשמי את תיק הביטחון בסוכנות היהודית (שלא היה קיים עד אותה העת). עם שובו לארץ פעל במטרה להכשיר את הכוח הצבאי היהודי בארץ לקראת הבאות. הוא קרא מדריכים צבאיים, דיבר עם עשרות חברי "ההגנה" ומפקדיה בכל הרמות ונועץ גם עם יהודים ששירתו בצבאות בעלות הברית. הוא הבין שצריך לארגן מחדש את "ההגנה" כדי לעמוד בהתקפות של צבאות ערב הסדירים, וקבע מטרה להקים צבא עברי סדיר.

מעבר למסקנות האופרטיביות, הוא הבין כי העיסוק בביטחון הוא עניינו האישי כמנהיג ואין להפקידו בידי "מומחים" כפי שהיה נהוג בעבר. אחד התוצרים של הסמינר היה פרסום "מגילת ההגנה" ב־18 ביוני 1947, שהיא בפועל צו שהניח את היסודות להקמת צה"ל.2 קשה לתפוס היום עד כמה תהליך הלמידה הזה, בתקופה הרת גורל עמוסה ורצופת אירועים, הניח בסיס ארגוני ותפיסות יסוד שלא רק שינו את המצב הקיים בגופי הביטחון מיסודו, אלא אף עיצבו את אופיו של צה"ל בשנים הבאות.  

התהליך השני התקיים ב־1953, עת יצא בן־גוריון לחופשה בת שלושה חודשים החל ב־19 ביולי ועד 18 באוקטובר – תקופה המכונה "הסמינר השני". במהלך תקופה זו מינה ממלאי מקום לתפקידיו כראש ממשלה וכשר ביטחון, והציב לעצמו למטרה להציע דוקטרינה ביטחונית חדשה שתהלום את אתגריה של ישראל עם תום מלחמת העצמאות והחתימה על הסכמי שביתת הנשק. התוכנית שהציג בפני הממשלה העניקה מסגרת תפיסתית ומעשית בתחום הביטחון הלאומי לעשורים הבאים.3 עיקרי הניתוח המובא כאן מתבסס על שני הסמינרים הללו, אך בנקודות מסוימות מסתייע גם בטקסטים נוספים מהגותו.

מאמר זה מהווה את הפרק הראשון מתוך תפיסת בניין הכוח של צה"ל, שנכתבת בימים אלה ותפורסם בתוך הארגון. המאמר מציג את יסודות בניין הכוח של צה״ל בראי תפיסת הביטחון הלאומי, מהקמתו ועד היום. זווית ההתבוננות במאמר היא של המנהיג המדינאי, והיא מוצגת תוך התבססות על כתביו של המדינאי שעיצב את דמותו של צה"ל יותר מכול – דוד בן־גוריון.

השונוּת הייחודית של ישראל מיתר אומות העולם – האבחון

ייחודיותה של ישראל מבחינת מיקומה הגיאואסטרטגי (מדינת אי מוקפת מכל צדדיה) וייחודיותו של העם היהודי במרחב (תרבות ודת יהודית, המוקפת בתרבות ודת מוסלמית), גוזרים עליה חוסר יכולת היטמעות תרבותי נצחי במרחב המזרח התיכון. נדגיש כי אין הכוונה לגזירת גורל נצחית בבחינת "הלנצח תאכל חרב" או חוסר השתלבות, אלא שלילת האפשרות להיטמעות. עובדה זו כה מובנת מאליה לכלל עמי האזור ובכלל זה לישראלים, עד כי נוטים להתעלם מכובד משקלה. בן-גוריון עצמו תפס במידה רבה את מדינת ישראל כחלק מן המרחב המזרח תיכוני, והאפריקני בכמה מן המקרים, וודאי החזיק בחזון של שלום ביחס לעתיד. אולם את קביעת היסוד הבאה הניח ביסוד תפיסותיו, בהדגישו כי ישראל לא תוכל להיטמע כאן לחלוטין. איראן לעולם לא תהיה מדינה ערבית, מצרים לא תהיה טורקית וסעודיה לא תהיה שיעית, בטווח הנראה לעין, אך בין כלל מדינות האזור מתקיימת רשת רב־שכבתית של זיקות תרבותיות שיש בהן צורות כאלה ואחרות של קרבה והבנה – לצד המתחים הרבים. במרחב המסוכסך ורב הפנים של המזרח התיכון, נגזרה על ישראל "זרות" נצחית מבחינה תרבותית, לאומית ודתית.

בהקשרה הביטחוני, זרות זו יוצרת התמודדות מתמשכת בשתי חזיתות – צבאית ומדינית. ברמה המקומית, למשל, הצביע בן־גוריון ב־1947 על החזית הערבית (כצבאית בעיקרה), ועל הבריטית (כמדינית בעיקרה): "שתי חזיתות האיבה – הבריטית והערבית – יונקות זו מזו. המדיניות האנטי־ציונית של ממשלת המנדט מחזקת ומדרבנת את האיבה הערבית, מפעילה אותה ומסתייעת בה. החזית הערבית מאידך גיסא תוקפנותה מתגברת בכוח הסיוע והעידוד – סיוע מוסרי, מדיני וגם חומרי (בצורת אימון וציוד צבאי), שהיא מקבלת מהממשלה הבריטית".4

תרשים מספר 1: המרקם התרבותי הייחודי בו ממוקמת ישראל. גם בטבעת המדינות הראשונה הנמצאת סביבה וגם במרחב המדינות הנמצאות במעגלים הרחוקים יותר. במובן הזה נגזר על ישראל בידוד תרבותי דתי, הגם שעוצמתו יכולה להשתנות לאור התפתחות הזמן בין אם לטובה ובין אם לרעה

בריטניה היא לכאורה אירוע מקומי של 1947, וכך גם אפשר לומר על החזית המדינית מול ברית המועצות, בביטוייה השונים במהלך השנים, או על החזית המדינית מול חלק ממדינות המערב והאו"ם. לכל תקופה מאפיינים ייחודיים לה, ובכל תקופה מצאה תמיד ישראל בעלות ברית חזקות להישען עליהן, אך מבחינת בן־גוריון – מדינת הלאום היהודי תמיד תהיה תחת מתקפה מדינית במרחב הגיאופוליטי שהיא חיה בו במזרח התיכון, ולכן תמיד יהיו שחקנים בין־לאומיים שיבקשו לנצל נקודת ייחוס זו, או שיראו בה קושי בדרך להגשמת האינטרסים שלהם.5

אפשר לקיים את הניתוח הזה מפרספקטיבה של מחיר חבית נפט, זכויות אדם, ליברליזם, המלחמה הקרה, או תחרות בין־מעצמתית – התוצאה תהיה זהה, בבסיס קיומה של ישראל יש זרות אינהרנטית למרחב הסובב אותה, והמתח בינה ובין סביבתה ייצור חזית צבאית מתמשכת וחזית מדינית בעלת שחקנים מתחלפים. מעת לעת השכילה ישראל לנצל את המתח הזה ולרכוב עליו (שותפות עם האיראנים והטורקים במהלך השנים, ניצול המאבק הבין־גושי בתקופת המלחמה הקרה כבסיס לנכסיות מול ארצות־הברית ועוד).

החזית המדינית, שהיא מסגרת רחבה לחזית הצבאית, איננה עניינו של מאמץ הסברה דיפלומטי כזה או אחר. היא חזית כוללת על בסיס הלגיטימציה של ישראל להתקיים כבית לאומי לעם היהודי, ולהיות חברה בחבר העמים. בן־גוריון טען כי ישראל הוקמה מתוך מעשה מדיני (על־פי תפיסת הציונות המדינית) ולא מתוך מהפכה צבאית, ולכן החזית המדינית גוזרת משמעויות לכלל מעשה ההגשמה הציוני: "במערכה זו הארגון (הצבאי) הוא רק אחד הגורמים שבתוך העם היהודי, ורק מאמץ כולל של הישוב והעם – בשטח היצירה ההתיישבותית, ההעפלה, המאבק, המערכה המדינית בזירה הבין־לאומית – יכריע את הכף".6 במילים אחרות המערכה המדינית תוכרע על־ידי כל העם היהודי באשר הוא, בדגש על היושב בארץ ישראל.7 למשל הציווי להתיישב ולהקים חברת מופת, כזו שברור לכול העולם כי מדובר בחברה בעלת חוסן פנימי עמוק שלא ניתן יהיה להזיזה ללא מאבק, הוא ציווי לאומי בעל ערך למאבק בחזית המדינית. "נוכח התקפה מזוינת מצד הערבים תיתכן רק הכרעה של כוח, הכרעה צבאית יהודית, ומבלי שהארגון יוכשר ויסוגל לתפקיד זה – הוא מחטיא את מטרתו היסודית, ועצם קיומו של הישוב והמפעל הציוני יעמוד בסכנת חורבן".8

המערכה המדינית ארוכה ומתמשכת בכל מהלך חיי האומה, ואילו מערכות צבאיות יכולות להיות קצרות בזמן ומוגבלות בהישגים (התפוקות הצבאיות) אך ההצלחה בהן אוחזת בידה את גורל המערכה המדינית ובאם לא תושג הכרעה צבאית, או לכל הפחות תפוקה צבאית מספקת, גם במערכה אחת בלבד – לא תהיה תוחלת להמשך המערכה המדינית. תובנה זו תורגמה במשך השנים למשפטים כגון: "להגן על עצמנו בעצמנו", אבל גזרה דבר חשוב נוסף: ישראל חייבת להחזיק בכל רגע נתון ביכולת של הכרעה צבאית גם ללא תוחלת מדינית. כלומר ההיגיון הנהוג הנלמד בפקולטות למדעי המדינה במערב מסתכל על מעשה המלחמה כהערכה משוקללת של שני גורמים מרכזיים: מאזן אסטרטגי ותכליות מדיניות.

בהקשר האירופי, למשל, אין סיבה שמדינה מערבית תצא למלחמה ללא תכלית מדינית ברורה, ואת תהליכי בניין הכוח שלה תקיים נוכח מאזן אסטרטגי נתון וניהול סיכונים מושכל יותר או פחות. לא מקרי הדבר שחלק ממדינות נאט"ו "התקשו" מרצון במהלך השנים לעמוד ביעד ההשקעה של 2% מתקציבן: מעבר לפרשנות על חלוקת הנטל הראויה בין המדינות, הן פשוט לא ראו בכך צורך מול מכלול הצרכים הלאומי. במקרה שלנו, ישראל צריכה להיות ערוכה על גבולותיה, במובן הרחב של הביטוי, להגנה ולמענה לאיומים בכל רגע נתון.

תרחיש הייחוס שישראל נערכת אליו אינו נובע מתכלית מדינית כזו או אחרת, אלא מהמאזן האסטרטגי האזורי הייחודי לאותה תקופה ומחוסר היכולת הקבוע של ישראל להיטמע במרחב. דבר זה מחייב אותה לעיתים להפגין כוח מסוים גם עבור תכלית הרתעתית בלבד, ללא תוחלת מדינית מידית, כדי להבטיח את הישרדותה במרחב שבבסיסו עוין. התוחלת הצבאית המצטברת במהלך העימותים השונים היא שעומדת בבסיס היכולת להשיג תוחלת מדינית, שנעה על הרצף של הרתעה מתמשכת, הסכמי שביתת נשק, הסכמי נורמליזציה והסכמי שלום. התנועה המדינית על הרצף מתאפשרת רק מהיכולת לספק תוחלת צבאית. משכך, נגזר על ישראל ועל צה"ל בראש ובראשונה להיות כשירים לספק תוחלת צבאית בכל רגע נתון, ואילו התוחלת המדינית היא תוצאה אפשרית אבל לא הכרחית של מהלך צבאי נתון.9

תרשים מספר 2: כדי לקיים את התכליות המדיניות האפשריות על ישראל להחזיק ביכולת להרתעה בסיסית ומתמשכת (צד ימין תחת הספרה 1) כדי לאפשר את מימושן של תכליות מדיניות אחרות. במילה בסיסית ומתמשכת מתוחמת ההבנה העמוקה של חוסר היכולת להיטמע והשתנות אופי האיומים הצבאיים והאתגרים המדיניים הנגזרים מהשתנות הזמן

בכל הנוגע לשותפויות ולהיטמעות במרחב. בן־גוריון בהנחייתו וברוחו עצמו הוביל דיפלומטיה ענפה שתכליתה הייתה לחזק קשרים עם המרחב, בעיקר אך לא רק עם מדינות המעגל השלישי (טורקיה, איראן ואחרות, מה שמכונה לעתים "ברית הפריפריות"). במהלך השנים הובילו משרדי החוץ והביטחון יוזמות רבות, חשאיות בחלקן, מול מדינות רבות במרחב המזרח התיכון, אסיה התיכונה ואפריקה. בעשורים האחרונים התחזקו מהותית הקשרים עם מדינות נוספות באזור, וב־2020 הבשילו כמה מהם למסגרת של "הסכמי אברהם". כל אלה אינם עומדים בסתירה לשונותה ולזרותה של ישראל במרחב, ובמידה רבה הם נגזרים מהן. שותפויות אלה, כמו גם מערכת היחסים הייחודית עם ארצות־הברית והשלום עם מצרים וירדן, מעניקים עומק ונפח לעמידתה האסטרטגית של ישראל, אך אינם מייתרים את הצורך לקיים בניין כוח צבאי שיבטיח את יכולתה להגן על עצמה בכוחות עצמה, בכל רגע נתון, תוך תעדוף מושכל ומשתנה של מאמצים ומשאבים נוכח האיומים הפוטנציאליים.

מהות ייחודיותה של מדינת ישראל:

* מבחינה תרבותית, לאומית ודתית – נגזרה על ישראל זרות נצחית במרחב שהיא נטועה בו.

* הביטחון הלאומי הישראלי – מקרה ייחודי, ובו התוחלת הצבאית בכל רגע נתון קודמת לתוחלת המדינית.

* הצבא הישראלי הוא ייחודי בעולם (גם אם יש לו יסודות וביטויים אוניברסליים), בשל הנסיבות הייחודיות שהוא נדרש ויידרש לפעול בהן.

* יכולות הליבה או היסוד של הביטחון שלנו לא יכולות להיות תלויות באחרים (או שיתופיים) ולא ניתן להתבסס על כך שירצו להילחם איתנו או לסייע לנו בעת משבר.

מורשת "השומר" – מסורת צבאית מכוננת בליבת גישת הביטחון הלאומי

בן־גוריון חילץ כמעט יש מאין מסורות צבאיות מהיישוב היהודי בארץ ישראל, כדי להעמיק את שורשיו של צה"ל. היה לו חשוב להציג את צה"ל כהמשך ישיר למאמצי ההגנה הקודמים ביישוב, תחת הגישה של מה שטוב לשמר ומה שפחות – ליצור מחדש. בליבת העניין לשימור עמדה דווקא אופי ההתנהלות האסטרטגית־מבצעית הנדרשת מהמדינה ומהכוח הצבאי, ופחות המבנה של התארגנויות אלה וצורתן.

הוא ידע לעשות שימוש מושכל ולדגום מעת לעת רעיונות, עקרונות ועמדות, ממה שכינה מסורת "השומר" או "מורשת הפלמ"ח", הכול לפי הצורך. בסיכום הסמינר של 1947 התייחס פעמיים למה שכינה מסורת "השומר": מצד אחד יצירת מאזן הרתעה והערכה בקרב הערבים, ומצד אחר שימור וטיפוח יחסי שכנות טובה. "כשהוקם בפעם הראשונה לפני ארבעים שנה הכוח המזוין היהודי בישוב על־ידי 'השומר', היה תפקידו שמירת הרכוש והנפש במושבות היהודיות מפני גנבים ושודדים ערבים. תפקיד זה נתמלא על־ידי שומרים מאומנים המקדישים כל זמנם לכך, המאורגנים במסגרת ארצית וכפופים בכל שעה למשמעת חמורה של המרכז, מאומנים בשימוש ברובה וברכיבה, יודעים לנטוע בלב השכנים הערבים כבוד לכּוח ולָאומץ היהודי ומטפחים יחסי ידידות עם השכנים עד כמה שאפשר [...] אולם יש להימנע ככל האפשר מסכסוכי־דמים עם ערבים, ויש לקיים בנידון זה מסורת 'השומר': נטיעת כבוד בלב השכנים לכוח ולאומץ היהודי – מתוך מאמץ לטפח יחסי ידידות עם השכנים ככל האפשר".10

בן־גוריון לא הבחין אנליטית בין צורך אסטרטגי, צורך מדיני, עמדה מוסרית ותועלת מדינית. המתח האסטרטגי והמערכתי שהיישוב התמודד עימו בראשית דרכו, ובפרט ארגון "השומר", הוא זה שבן־גוריון השית עליו את מסורת "השומר". ההתמודדות עם המתח הזה (להבדיל מהכרעתו) כפרקטיקה התנהלותית ברמה האסטרטגית והצבאית מבצעית כאחד, תאפשר למדינת ישראל (בעיניו) להתקיים לאורך זמן, להגן על עצמה, להיות מדינה מתוקנת ולשמור על צלמה המוסרי. במובן זה, כאמור, כל הציוויים המקצועיים, המוסריים והיהודיים דרים בכפיפה אחת בתיאור מהותו של ארגון "השומר" ומסורתו.

חשוב להדגיש, לא מדובר בריאליזם או בסוג של פשרה רציונלית. הכיוון שבן־גוריון הצביע עליו הוא מהותה של תפיסת הביטחון הלאומי מבחינתו. ממנה נגזרים האיזון בין יכולות התקפיות לתכלית הגנתית; גודלו ועוצמתו של מרכיב ה"מחץ" בארגון הצבאי; הנכונות לשלם מחירים כדי להכריע; והחובה להפגין איפוק וריסון טקטי, אסטרטגי ומוסרי כאחד. עוצמה צבאית, מוסר, ויחסי שכנות – בדיבור אחד.

אין מפעילים כוח לשם הפעלתו (גם אם יש כוח כזה, וגם אם יש עליונות מוחצת על האויב), אלא אך ורק כשנדרש. במקביל פועלים בנחישות, באומץ ובהתמדה, תוך הבנה כי אם לא נעצב את המציאות – היא תעצב אותנו.11 בהקשר הציוני הקונקרטי – עצם העמידה הנחושה הזו היא מרכיב בתפיסת הביטחון, כבסיס להרתעה, לשכנות טובה ולמניעת "סבבים" מיותרים ומסוכנים. במידת מה, נראה שדבריו של בן־גוריון מהדהדים את "קיר הברזל" הז'בוטינסקאי במובנו הרחב, כולל היבטיו המוסריים והמדיניים.

יש איזשהו מובן מאליו בתפיסת "השומר". חלק ממסורתה נשען על ניסיון אמיתי להשלים עם האויב והשכן (שהם לעתים אך לא תמיד, אותו אחד) כמי שהוא, מתוך זהותו, תרבותו והאופן שהוא רואה את עצמו. כך, למשל, האופן בו מוכרע סכסוך דמים בתפיסה התרבותית הערבית; תפיסת המרחב והקרקע; תפיסת ממד הזמן בכלל וביחס לסכסוכים בפרט ועוד. ההאשמה החוזרת שמתבוננת בציונות כ"צלבנית" אינה דמגוגיה מדינית גרידא. היא משקפת עמדת עומק בנוגע לזרות וזיקה מלאכותית למרחב (לעומת אותנטיות מוסלמית/ערבית), ארעיות חולפת שהלכה כלעומת שבאה וכן הלאה. מסורת "השומר" אוחזת בשְׁנִיּוּת הבסיסית של קיום מדיני ישראלי־יהודי כבני המקום, וכבעלי זיקה עמוקה אליו, ובמקביל של יחס מכבד המכיר באחר כבעל זהות אותנטית ובת קיימא. שניות נוספת אפשר לנסח באופן הבא: נילחם על־פי ערכי המוסר והזהות שלנו, אך בראייה רחבה, בעיניים פקוחות ובמבט מפוכח על ההקשר התרבותי, הזהותי, ולעתים אף הדתי – וכל אותם הקשרים רחבים יותר בה מתקיים הסכסוך.

מסורת "השומר" עומדת בבסיס התכלית הצבאית האסטרטגית הראשונה: "הרתעה בסיסית ומתמשכת", והיא הנותנת לתכלית זו את אופי העמידה והתוחלת הבסיסית במאמץ הקשה של שימור כוח צבאי רלוונטי ונכון ליום פקודה. הרתעה בסיסית ומתמשכת, תוך חוסן ושכנוע פנימי שנגיב כאשר נצטרך. כך אפשר להבין את הביטויים שגורים בפי המנהיגות האזרחית: "הפנקס פתוח והיד רושמת" או "נגיב במקום ובזמן שנבחר", לא מתוך עמדה פונקציונלית שאם אפשר – נעשה. בין אפשר ובין "היכן, כיצד ומתי שצריך" הבדל משמעותי בעמידה ובנכונות הפנימית של העם שהמדינה והמנהיגות האזרחית צריכה לבנות בחיי היום־יום.

המתח הזה ונגזרותיו לבניין הכוח רלוונטיות עד לימינו, גם אם עבר התמרות והתפתחויות רבות במהלך השנים. למשל פעילות המב"ם בסוריה, תוך הפעלת מאמצים רחבי היקף ליצירת אמון בקרב חלק מ"השכנים" מעבר לגבול ברמה הסורית – היא דוגמה להחלה של מסורת "השומר". כך גם בנוגע להתמודדותה של ישראל עם הטרור הפלסטיני בעשורים האחרונים. במידה מסוימת, תוכנית ההצטיידות בחימושים מדויקים יכולה לשקף אף היא את המתח הזה, בשל היותה נגזרת ישירה של הרצון לקיים עוצמה צבאית נחרצת, יחד עם שמירה על רף גבוה ובלתי מתפשר בכל הנוגע ללחימה מוסרית.

מהות מורשת "השומר":

* גשר תפיסתי ומעשי בין התוחלת המדינית לתוחלת הצבאית.

* הכרה בשכנים היושבים במרחב כעובדה קיימת שיש לדעת ולהבין את ההקשרים לתרבות, למנהגים, לדת ולכבד אותם.

* האומץ לעמוד איתן בכל מפגש עם אויב פעם אחר פעם, ולנצח בכל מפגש- כי אין לנו אפשרות להפסיד ולו במפגש אחד, כדברי בן גוריון.

* השלום יושג בשל העמידה האיתנה של העם וההנהגה ועל כן, הוא תוצאתי ולא תכלית בפני עצמה.

* מתוך כך נגזרת המסורת הצבאית של ישראל: מדינה האוחזת בכוח צבאי הגנתי ובעל אופי התקפי.

הקמת צבא עממי – המוני ושוויוני

התשתית של תפיסת צבא העם אינה בלעדית לבן־גוריון כמובן, ואת יסודותיה אפשר למצוא בראשיתם של הצבאות הגדולים, הלאומיים והעממיים של ראשית המאה ה־19. הצרכים מבחינת זמן ומרחב היו אחרים, אך התכלית זהה – להעמיד כוח רב עוצמה, רחב היקף, המוּנע מהזדהות לאומית עמוקה, תוך הבנה אסטרטגית כי פחות מזה לא יספיק. המשמעות של בחירה בצבא עממי לאומי על פני צבא שכירי חרב או צבא אבירים על שלל גלגוליהם המודרניים, מעמידה זיקות ייחודיות בין העם, המדינה והצבא. נראה שקרל פון קלאוזביץ היה הראשון לתפוס אותן בצורה מפורשת בשילוש יחסי הגומלין בין המנהיגות המדינתית, העם והצבא, אותו העמיד בבסיס תפיסתו את מעשה המלחמה.12

זו הסיבה שתיאוריית המלחמה עוסקת בהבנת התופעה כשלעצמה, בעוד התיאוריה הצבאית מבקשת להסדיר את המבנה ואת האופן שהצבאות פועלים כחלק מתופעת המלחמה, תוך התמקדות במיצוי של כְּלֵי ואמצעי הלחימה הנתונים בידי הצבאות או בידי המדינאים. תופעת המלחמה גדולה מהצבא עצמו. תובנה זו, בין השאר, היא שהביאה את בן־גוריון להבין שכל מי שמחפש צבא מקצועי, מגודר במשאבים – למעשה מחפש יעילות כלכלית (לאומית) אבל לא בהכרח מועילות (אפקטיביות) צבאית לאומית ביחס לתופעת המלחמה שהיא רחבה הרבה יותר ממבנה כזה או אחר של הצבא. "לא ננצח על־ידי כוח צבאי בלבד. בימינו אין מלחמה נעשית על־ידי צבא בלבד. כל מלחמות דורנו נעשות על־ידי כל העם. ומלחמתנו אינה קלה מכל שאר המלחמות, ולהפך – היא קשה יותר. כי מלחמה זו אינה נגד הכוח הצבאי היהודי – אלא נגד היישוב כולו, ופחות מבכל מלחמה אחרת אפשר להבחין אצלנו בין חזית לעורף. כל אחד מאיתנו: גדול וקטן, איש ואישה, זקן וטף – אם הוא רוצה או אינו רוצה בכך – הוא בחזית".13

במהלך השנים נותח רבות הצורך (או אי הצורך) בצבא העם על גרסאותיו השונות. התועלת, או הצורך הכמותי, היו שנויים במחלוקת כבר בתקופתו של בן־גוריון, גם ביחסי הכוח בשנים 1947–1948. כך למשל בחר בן־גוריון להביא מחלוקת שהייתה לו עם אחד הקצינים שהיה בעל ניסיון צבאי רב: "אחד הקצינים. שיש לו יותר ניסיון צבאי וידיעות צבאיות אולי מכל החיילים שלנו, קצין בן-קצין, ששירת בצבא האוסטרי, הגרמני והבריטי, ומשרת בהגנה ובצה"ל מלפני מלחמת השחרור חולק על כל שיטת הגיוס שלנו. הוא כופר בערכו ובמעשיותו של צבא עממי או המוני כפי שהוא קורא לו: הוא טוען שבין כך ובין כך לא נוכל אף פעם להשתוות בכמות עם הכוחות הערביים, ושבכלל יש מגרעות אורגניות בצבא המוני:
1) איכות כוח האדם בצבא המוני נמוכה וירודה גם מבחינה גופנית וגם מבחינה שכלית, כי הרמה נקבעת על-ידי הממוצע הדמוגרפי של העם, והממוצע בהכרח שהוא ירוד: 2) יש מחסור בסגל פיקודי ומקצועי הדרוש לארגן, לאמן ולהפעיל צבא המוני: 3) החזקת צבא המוני, חימושו וציודו היא יקרה: 4) החזקת צבא המוני במלחמה בתקן מלא אפשרית רק אם יש רזרבות גדולות של כוח אדם, כי בשעת מלחמה יש אבדות אדם רבות, ויש למלא השורות המתרוקנות. אצלנו אין רזרבות כאלה. במקום צבא המוני הוא מציע להקים צבא מובחר קטן אך חזק בכוח מחצו. לצבא זה ייבחרו מיטב הכוח האנושי שבתוכנו. יינתן לו אימון משובח וממושך וזה יקטין הוצאות התחזוקה של כוח אדם והאספקה של ציוד וזיון. לרעיון זה יש תומכים בכמה ארצות והוא לכאורה משכנע. ניסיתי לברר את גודלו של הצבא המובחר ואיך יעמוד בשלוש זירות המלחמה שיהיו לנו בלי ספק בצפון: לבנון וסוריה. במרכז: ירדן ועיראק. בדרום: מצרים. והוא היה מוכרח להודות שנוסף לצבא המובחר יהיה הכרח לגייס ולהפעיל כל העתודות האפשריות ברזרבה מלחמתית, וכל החסרונות שמנה תחילה בצבא המוני - חזרו למקומם".14

התייחסותו לעמדתו של הקצין מבטאת את תפיסתו שאפקטיביות צבאית תחייב שימוש בעתודות גם במודל של צבא מקצועי – מודל שלא יספיק כדי להתמודד עם תופעת המלחמה הנדרשת במרחב בו ישראל נטועה, ותדרוש בהכרח שימוש בעתודות מילואים נרחבות. מודל של צבא עממי בו שדרת הקבע היא עמוד השדרה המקצועי שמכשיר את ההמונים ומלמד אותם בין אם בחובה ובין אם במילואים, הוא המחייב בתנאים שישראל פועלת בהם. עמדה זו גוזרת את העובדה שהמשקל הסגולי של שדרת הקבע קובע את המשקל של המערכת המבצעית כולה של צה"ל על שלוש שכבותיה – חובה, קבע ומילואים. 

תרשים מספר 3: השכבות מזינות האחת את השנייה, לכל השכבות חלק בלתי נפרד במרקם של הצבא בשלמותו כ"מכונת מלחמה" למימוש התפוקות האסטרטגיות הנדרשות ממנו להשיג במסגרת השמירה על האינטרסים החיוניים של הביטחון הלאומי בכל המצבים השונים, חל משגרה - ביטחון שוטף ועד וכולל מלחמה

בלי להיכנס בעובי הקורה של סדר הכוחות הדרוש לצה"ל להתמודדות עם אתגריו העכשוויים, הן כצבא קבע וסדיר והן כצבא המבוסס על אנשי מילואים רבים, אפשר לקבוע כי הצורך בגיוס רחב ככל האפשר נותר שריר וקיים. ניתן ליצור מרחב תמרון מסוים עם הסד"כ באמצעות משך השירות, מסלולים דיפרנציאליים וכיוצא בזה, אך שמיכת הביטחון (בשגרה, בחירום ובמלחמה) הייתה ונותרה קצרה. גם הסכמי השלום מחד גיסא וקריסת הצבא הסורי מאידך גיסא לא צמצמו את מאזן הצרכים עליו עמד בן־גוריון. די אם ניזכר כמה אוגדות נדרשו לתמרון בתוך רצועת עזה, במרחבי יהודה ושומרון, ובדרום לבנון בשני העשורים האחרונים, כדי לעמוד על הצורך בגיוס רחב וכללי.

נוסף על המרכיב הכמותי הישיר – מספר גדול של משרתים בצה"ל בחובה, בקבע ובמילואים כרכיב בעוצמה הצבאית הישראלית – שתי נגזרות איכותיות מתוך גיוס החובה הכללי. למעשה מדובר בשתי השלכות עקיפות של עניין הכמות, השלכות שבעצמן מצדיקות עוצמה לגיוס הכללי שמבטיח את קיומן.15 הסוגיה האיכותית הראשונה היא תפקידו של הצבא העם כפי שתפס בן־גוריון, בבניין האומה, שהוא בבחינת לכתחילה ולא תוצר לוואי בדיעבד. בן־גוריון ראה בצבא מכשיר של האומה לא רק נוכח הצורך לחשל מדינה צעירה, ודאי לנוכח קיבוץ הגלויות של ימיה הראשונים, אלא למכשיר ולסמל העליון והקבוע של היהודי הציוני שלוקח את גורלו בידו להקמת אומה. את התפקיד הזה על הצבא לממש הן מתוך עצם הווייתו הצבאית הכללית והן מתוך רתימת עוצמתו הכמותית והאיכותית למשימות לאומיות. לא כאן המקום לדון על מידת ההצלחה של הצבא במרכיבים אלו, אך די אם נעמוד על כך שלא דעכו.

עצם הדיון הָעֵר על תפקידו של צה"ל בהקשרים הרחבים של הביטחון: עורף, חברה, כלכלה וטכנולוגיה ועוד, ממחיש כי ההנחה הציבורית הרחבה ביחס לתפקידו של צה"ל שרירה וקיימת. צה"ל ימשיך להתמודד בשנים הקרובות עם האתגרים שתציב בפניו הדמוגרפיה הישראלית – אתגרים שספק אם בן־גוריון חזה את היקפיהם, למשל בעניין החברה החרדית, כמו גם בעקיפין ביחס לחברה הערבית, וזאת נוכח הצעות למודלים שונים של שירות אזרחי. להערכתי אי אפשר לקיים תפקיד זה, לא מצד האתוס (כור מצרף, כור היתוך, נקודת מפגש – הדימוי פחות משנה כאן), ולא מצד המשימות הלאומית, ללא גיוס כללי ורחב, במובן זה זוהי הישענות הדדית בהובלת הצבא.

הסוגיה האיכותית השנייה נוגעת ליתרון האיכותי הבא לידי ביטוי ביכולות סף־מעצמתיות, תת־מעצמתיות ולעתים מעצמתיות ממש. לישראל מיוחסות יכולות כאלה, למשל בנושא יכולת הפעלת האש מנגד וביכולות סייבר שונות. כאשר נדרשו מפקדים בחיל האוויר או באמ"ן במהלך השנים להסביר את עוצמת הגופים עליהם הם אמונים בהקשרים אלה, בחרו לשוב לא פעם למודל צבא העם, לרכיב של גיוס כללי מתוקף חוק. טלו מ־8200 את הגישה הרחבה, אם לא המוחלטת לכלל השנתון הישראלי (למעט היוצאים מכלל זה מכוח החוק), ונטלתם את הנכס האסטרטגי המשמעותי ביותר של עוצמת הסייבר הישראלית. בנקודת הזמן הנוכחית אפשר להצביע על מרכיבים נוספים כמו ניסיון, אתוס, תרבות של חדשנות ותעוזה, ואקו־סיסטם מפותח ביותר, אך כל אלה חסרי משמעות אם לא יישענו על מוסכמה ופרקטיקה של גיוס כללי ושוויוני ככל שניתן.

קשה להבין זאת במבט מתוך ההווה, כאשר אנו חובשים את "משקפי המובן מאליו". בהינתן שאף אזרח, מנהיג או איש צבא ישראלי לא התנסה במערכת ישראלית בה לא קיים גיוס חובה כללי – קשה להבין את הזיקה בינו ובין האיכות המתגייסת היום ליחידות הטכנולוגיות השונות. לכאורה אותם נערים ונערות המשקיעים הון, זמן ומאמץ כדי להגיע ליחידות אלה, עושים זאת ללא קשר לגיוס הכללי. מדוע שהנוער יפסיק להתגייס לחיל האוויר אם צה"ל יגייס 20% פחות מכל שנתון? את התשובה אפשר למצוא פחות או יותר בכל מדינה מערבית שעברה ממודל דומה למודל הישראלי למודל סלקטיבי, שכיר או התנדבותי מלא וכיוצא בזה. "הפנטזיה" בכל המדינות הללו הייתה זהה: נוותר על כל עודף כוח האדם, ונישאר רק עם הטובים לטייס, הטובים לסייבר, הטובים ללחימה וכדומה. בפועל, כהכללה, הדבר לא עובד.

בין אם המתגייסים מכירים בכך ומבינים זאת ובין אם לאו, רכיב האתוס "המובן מאליו", המוסכמה שעל פיה כולם מתגייסים (וגם אם בפועל רבים לא מתגייסים – הם עדיין היוצא מהכלל), הוא הרצפה עליה נבנים שיקולים נוספים כגון: הישגיות, תועלתנות, מפתחות למוביליות חברתית, והרצון לתרום ולהתנדב. אם נרצה לסכם במשל, נוכל לומר שבתקופתו של רפאל איתן כרמטכ"ל, ייסד שני מיזמים שלכאורה אין כל קשר ביניהם: "נערי רפול" מצד אחד של עקומת המתגייסים, ו"תלפיות" מצידה האחר של אותה העקומה. לכאורה אין כל קשר ביניהם. בפועל, לשני אלה אין קיום ללא צבא העם, ומחבר ביניהם חוט מקשר חזק מכפי שנראה לעין ממבט ראשון.

למען הסר ספק, איום הביטחון הקיומי לא "פותר" אף אחד מהאתגרים הללו, אלמלא מנגנון זמין ויציב של גיוס חובה כללי. לראיה, גם בראשית הדרך, כאשר האיום הקיומי מונח על צוואר המדינה הצעירה ואזרחיה באופן הממשי ביותר. כפי שציין בן־גוריון: "גיוס ליחידות לוחמות – היה למורת רוחם של הרבה מתגייסים הרוצים דווקא ללכת ליחידות שונות, מפני ששם הם לומדים מקצוע שיצלח גם בחיים האזרחיים. ואולי גם מטעמי ביטחון אישי (שלא יצטרך להישלח לחזית)".16

מבין כלל מורשותיו של בן־גוריון, ספק אם יש אחת שמזוהה עימו יותר מזו של צבא העם. מודל זה היה חריג למדי כבר בשעתו ביחס לתרבות המבצעית שהתקיימה בישוב לפני הקמת המדינה, וכיום על אחת כמה וכמה. למעשה, אין ולו דוגמה נוספת אחת לצבא המתאפיין במכלול הקריטריונים הבאים בעת ובעונה אחת: צבא של מדינה דמוקרטית בו מתקיימת חובת גיוס לשירות ארוך לגברים ולנשים כאחד. כל מרכיב במשפט זה אינו שכיח במיוחד כשלעצמו, אך השילוב ביניהם הוא יחידני למקרה הישראלי.

אחד ההיבטים החשובים ביותר של מודל זה קשור לשוויון מגדרי עד כמה שניתן, הן בהזדמנויות והן באופי השירות הנגזר מהמציאות האופרטיבית בישראל. רגישותו של בן־גוריון לעניין זה באה לידי ביטוי בין השאר במסמך הסיכום מ־1953, בו התייחס ארוכות לאישה בצבא. קרוב ל־800 מילים הקדיש לסוגיה זו, כאשר התייחס הן לצד של הצורך הביטחוני־מבצעי במיצוי הפוטנציאל הנשי באוכלוסייה, והן לצד ההזדמנות וההכרח מן הצד החברתי. הוא אמנם לא הרחיק לכת עד לצד של שירות שוויוני מבחינת ההזדמנויות הגלומות בו, והתייחס לפוטנציאל הנשי בעיקר בהקשר של תפקידים עורפיים, אך בנחרצותו לשלב נשים הניח במידה רבה את התשתית לשילוב גובר והולך של נשים בצה"ל.17

מהות הצבא העממי המוני שוויוני:

* רק צבא עם, המוני ושוויוני, ייתן מענה לביטחון ישראל למול תופעת המלחמה (בהיבט הכמותי והאיכותי כאחד).

* צבא עממי אינו צבא מליציוני, זהו צבא העם שבא מכל שדרות העם ולכן שוויוני וא-פוליטי.

* בצה"ל מבנה ייחודי המשלב בין מודלים שונים בו שדרת צבא הקבע המקצועי מחזיקה על כתפיה באופן בלעדי את צבא החובה וצבא המילואים על כל היבטיו השונים.

* למודל צבא זה, עממי, המוני ושוויוני, אחראית המדינה ומנהיגותה, שכן המדינה אינה רק מקור הסמכות החוקית ומקצת המשאבים הלאומיים הנדרשים לקיומו היא גם המקור הערכי לשמירה על נכונותו ביום פקודה.

תפוקותיו הצבאיות הייחודיות והמובהקות של צה"ל

בסיכום שני הסמינרים (1947 ו־1953), בניסוחים שונים ובהדגשות שונות, התעכב בן־גוריון על התפוקות הייחודיות של צה"ל כצבא לוחם. תפוקות ייחודיות אלה מתייחסות לשני מתחים חשובים: האחד מוגדר על ידו כ"לנצח בקרב ולמעט באבדות"; והשני כ"הגנה על הקיים/קיום לצד אִפשור ההגשמה". שני מתחים אלה ייחודיים לצה"ל מבחינתו, ויש להם נגזרות מרחיקות לכת בנוגע לבניין הכוח והפעלתו עד לימינו.

המתח המעצב הראשון מתייחס להכרח להכריע תוך מיעוט אבדות.18 דרישתו מצה"ל מגדירה את מינימום האבדות בצידנו כקריטריון מרכזי בתפיסת ההפעלה, ויש לכך נגזרות משמעותיות לבניין הכוח. דרישה זו אולי נראית לא קשורה לתורת המלחמה הכללית, אך היא נעוצה בהתאמת רעיונות אוניברסליים לצרכים הייחודיים של העם היהודי בישראל. בסופו של יום, היום כמו אז העם היהודי הוא אומה קטנה,19 מה שמחייב את צה"ל לנצח את מלחמותיו בגישה שונה משל מדינות אחרות ותיאוריה צבאית אוניברסלית.

בן־גוריון לא התעכב על כך, אך נוכל להניח כי הדברים הבאים מובלעים בעמדותיו: הצורך למעט באבדות אינו נובע רק משיקול דמוגרפי, ויש לצורך זה תשתית בסיסית שקשורה בזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כלומר שמירת החיים היא ערך יהודי חשוב ומרכזי בתרבות ישראל, והיא מצפן מוסרי מרכזי למעשה המלחמה. בהקשר הדמוקרטי־אוניברסלי הרחב יותר, חשוב להזכיר כי המנהיגות והצבא נותנים דין וחשבון לעם על אבדות בשעת מלחמה, דין וחשבון שהוא מכונן ומרכזי בהרבה מבמשטרים שאינם ליברליים או דמוקרטיים.20

המתח השני נוגע לחובתו של צה"ל להכריע עבור תכלית שהיא תובענית יותר מאשר הגנה על הקיים בלבד. כבר בפברואר 1948, בדברים שנשא בפני ועד הביטחון, הדגיש כי למלחמת הקוממיות היהודית-ישראלית (הדברים נאמרו לפני הקמת המדינה) יש הכרח להכריע באופן שיבטיח יותר מאשר "אי הפסד" או "המשך הקיום" בלבד. צריך להבין את ההקשר בו נאמרים הדברים הללו, בערבה של מלחמה שמבחינת בן־גוריון ברור כי היא עלולה להסתיים באובדן מדינת ישראל. ואף על פי שלא ברור אם יצלח כוח המגן את הרף הנמוך של "שמירה על הקיים", התעקש על הגבהתו של הרף מלכתחילה.21

הביטחון שעל הצבא לספק, על מכלול ההרתעה, ההגנה וההכרעה שבו, אמור להבטיח יותר מאשר הישרדות. עליו להבטיח ולספק תנאים כלכליים, התיישבותיים, משקיים ותרבותיים, שיבטיחו יכולת הגשמה של תנועה רעיונית. ובנגזרת מעשית – ברור כי על בניין הכוח להתכתב עם מכלול הצרכים הלאומיים, וכי הוא אינו עומד לבדו. חשוב לשים לב כי את צורכי הביטחון לא גזר בן־גוריון מתרחיש הייחוס בלבד, אלא מגודל ההגשמה הרצויה. וכפי שניסח זאת בסוף דבריו בנאומו לעיל: "את המטרה עצמה יתווה רצוננו הציוני, ובגודל הרצון — תלוי גודל הכוח".22

מהות התפוקות הייחודיות של צה"ל:

* הכרעה צבאית יהודית ברורה.

* תמיד בזמן קצר.

* תמיד במיעוט אבדות.

ולכן מהויות אלו גוזרות:

* תמיד תחבולה בבסיס כול ביצוע בכול דרג (מהאסטרטגיה רבתי ועד הטקטיקה המבצעית בקצה).

* תמיד טכנולוגיה המשלימה לאיכות, ליכולות ולהתמודדות עם גודל הבעיה שמנגד.

איזה צבא נבנה לנו? מה תפקידיו המעשיים?

בן גוריון, שלא הסתפק בהנחת תשתית תיאורטית בלבד לבניין הכוח, נכנס בעובי הקורה גם במה שנוגע למבנה הכוח עצמו. בסיכום הסמינר הראשון הגדיר נגזרת מעשית בעניין אופן ארגונו של כוח המגן העברי: "לצרכי המאבק המדיני וקיום הביטחון של הישוב והארץ בהווה ובעתיד דרושים לנו שלושה חילות: חיל־מחץ מעולה למטרות מיוחדות; חיל־תנופה במתכונת צבא סדיר, להדוף כל התקפה ערבית אפשרית בעתיד; חיל־מגן טריטוריאלי לצורכי הביטחון בהווה. שלושת החילות יהיו כפופים למרוּת עליונה אחת ולפיקוד ארצי מרכזי, אולם המבנה, האימון, הציוד והפיקוח של כל אחד מהחיילות יש להתאים לתפקידו המיוחד. חיל־המגן יקיים את המבנה הטריטוריאלי הנוכחי ויהיה כפוף – במסגרת המשמעת העליונה של הארגון – לפיקוד אזורי. חיל־התנופה יסודר במתכונת צבאית, בגדודים או ביחידות גדולות יותר (בריגאדות) עם מפקדות ומַטות של יחידות, הכפופים למפקדה העליונה ולמטה הראשי. חיל־המחץ יותאם לתפקידים מיוחדים".23

בן גוריון הדגיש כי הכוח שיקום אחראי גם על מה שניתן לכנות גם בימינו סוגיות ב"ביטחון הפנים". כאן יש לשים לב למדרג המענה והוא אינו מקרי. "בטחון הישובים והדיפת סכנת הכנופיות, בין של שודדים ובין של פורעים, יש להעמיד על: שומרים בשכר, האחראים לפיקוח שמירתם; משטרת הישובים היהודיים, האחראית לביטחון הנקודות והאיזור שבתוכו היא פועלת;  חטיבות של חיל־מחץ ויחידות אחרות, המצטרפות לפעולה לפי הצורך; חיל־מצב מקומי, האחראי קודם כל לביטחון המקום. כוחות הביטחון נתבעים למנוע באופן היעיל ביותר כל אפשרות של התקפה על ישוב יהודי או על יהודי בודד – ולהדוף כל התנקשות־איבה במלוא המרץ הדרוש".24

החובה החשובה ביותר היא להגן על החיים היהודיים, בין אם מדובר באדם בודד או בקבוצה המתגוררת ביישוב מבודד. זה דורש אומה חמושה, עם שילוב של שומרים בתשלום, משטרת מדינה ויחידות צבאיות שמשקיעות משאבים כדי להבטיח ביטחון פנים ולהגן על יישובי ותושבי הארץ.25 האחריות הכוללת אם כך היא של צה"ל, והוא נדרש לממשה במגוון כלים: בין אם באמצעות חקיקה (למשל חוק השמירה ברשויות (הסדרת השמירה תשכ"א 1961), בין אם באמצעות הסדרת שמירה תחת משרד הביטחון (צו בדבר הסדרת השמירה בישובים יהודה והשומרון מס' 432, תשל"א), ובין אם בפעולות מבצעיות אחרות עד כדי נוכחות פיזית מתמשכת המתוארת כחיל מצב. על הצבא לממש אחריותו ולהשתמש בסמכותו ובכוחו כדי לספק ביטחון תודעתי ופיזי לתושבי הארץ (כולל עיסוק בבעיות ביטחון פנים, כפי שראה בן־גוריון כבר בראשית הדרך), וכך לממש את אחריותו כנגזר מייעוד צה"ל (ותפקידיו).26

"לצורכי בטחון תחולק הארץ לאזורים ובכל אזור ימונה מבט"ח (מפקד בטחון) האחראי לשמירה ולביטחון בנקודות שבאזורו. המבט"ח יפַקד על משטרת הישובים והחי"ם שבאזורו, יפקח על השומרים, וחטיבות חיל־המחץ יעמדו לרשותו בשעת הפעולות באזורו. תשומת לב מיוחדת תוקדש לקיום התקן המלא של משטרת הישובים בכל מקום, לאימונה וחינוכה המעולה, והפעלתה ככוח־המגן המרכזי בביטחון הישובים. המ“נים צריכים לשרת בשורה הראשונה את צרכי הבטחון באזורם, ועל המבט"ח לדאוג שתּקן המ"נים יהיה מלא ושאימונם ופעולתם יהלמו את תפקידם. חיל־התנופה יקבל אימון צבאי חדיש, ויסודר במשטר מתוקן, מותאם לתנאים ולנסיבות המיוחדים של מציאותנו, למען הכשירו לפעול בשעת צורך נגד מעשי איבה מצד הצבאות של הארצות השכנות. דרוש מאמץ מיוחד ומַתמיד לגייס מחדש את החיילים היהודים ששירתו במלחמת־העולם האחרונה, וביחוד את חיילי הבריגאדה".27

חשוב להדגיש כי הדברים נכתבו בהקשר שבו קשה עד בלתי אפשרי היה להבחין בין ביטחון פנים, ובין ביטחון בגבולות או נגד איומים מצד המדינות הסובבות את ישראל.28 מבט מעמיק יגלה כי ההקשר של ימינו אינו בהכרח פשוט יותר. ניתן לחשוב על מערכות היחסים של כלל האוגדות המרחביות והפיקודים המרחביים עם היישובים שבעומק גזרתם (ולא רק צמודי גדר). כמו כן ניתן להעלות על הדעת צמתים שונים בדרכו של צה"ל, גם מהעשורים האחרונים, שמראים כי ישראל לא לגמרי הכריעה היכן עובר גבול אחריותו של הצבא על סוגיות של ביטחון פנים (הנגזר גם מסמכויותיהם של גופי הביטחון השונים בדגש על המשרד לביטחון פנים, משטרת ישראל ושב"כ), כך בנוגע למסתננים בגבול מצרים, להברחות סמים ונשק בגבולות, תפקידו של הצבא במהלך מגפת הקורונה, בפינוי ימית ובהתנתקות, הדרישה למעורבות באנתפאדה הראשונה והשנייה שהגיעו לכדי הצבת חיילים במרחב הציבורי, המחלוקת ביחס לתפקידיו ביחס למשימות שונות בפנים הארץ במהלך מבצע "שומר החומות" ועוד.

היסודות שהניח בן גוריון מכתיבים מבנה ייחודי המשלב צבא סדיר, שדרת קבע משמעותית, וצבא מילואים. המתחים שהוא מתמודד עימם בהקשר זה ב־1947 וב־1953 לא שככו גם היום. לכל אורך תולדותיו של כוח המגן העברי התקיים מתח בין שאיפה לבנות כוח מחץ של יחידות עלית, ובין צבא עממי; בין השקעה נרחבת במערך המילואים כעתודה חיונית להכרעה צבאית במלחמות, ובין חוסר היכולת להחזיק כשירות של 100% על כל מרכיבי המערך הזה; בין השקעה באימון ובכשירות של כלל הכוח הצבאי ובין שימור המינימום של כשירות מפקדים; ולבסוף, בין משימות של שיטור ובט"ש לעומת כשירות למלחמה.

כלל המתחים לא הגיעו מעולם לנקודת שיווי משקל יציבה. הם המשיכו לנוע משיווי משקל דינמי אחד למשנהו במהלך השנים, וכנראה ימשיכו לעשות זאת גם בעשורים הקרובים. אי אפשר להתעלם כי מגוון וסוג העימותים והאתגרים העומדים בפני ישראל בכלל, ובפני צה"ל בפרט, רבים ושונים – דבר שכשלעצמו מקשה על מציאת שביל הזהב למרכיבי הכשירות המבצעית הנדרשת – את המוכנוּת הגלומה בעוצמה הצבאית, ואשר ביטויה לטווח זמן ארוך להתמודדות עם מגוון עימותים עתידיים היא הכושר הצבאי.

יש לציין כי חלק מהנגזרות אינן קשורות רק למבנה אלא גם להיבטים תשתיתיים, מִשְׁקִיים ולוגיסטיים. בן־גוריון ייחס חשיבות אסטרטגית ליכולת הצבאית והמדינית לגייס את עתודות כוח האדם (המילואים) בהיקף ובקצב הנדרש:

"אעמוד על בעיה אחת שנראית לי חיונית ביותר: מהירות הגיוס של יחידות המילואים. "לפי הסדרים הקיימים עכשיו יידרשו 6–7 ימים מקריאת המילואים להתייצבות עד היותם ערוכים לקרב. עד היום נענו אצלנו המילואים לכל קריאת התייצבות במידה משביעה רצון. לרוב במשך 24 שעות. זה מעיד על רמת מורל מניחה דעת בקרב המילואים. אולם עד שאנחנו יכולים להספיק לספק למתייצבים התלבושת, הציוד, הנשק וכו' – ולהביא את המילואים למוצב הדרוש, יעברו בתנאים הקיימים עוד 5–6 ימים".29

במובן זה, התנאים המקומיים של ישראל לא השתנו. לא מצד הגיאוגרפיה ולא מצד פריסת האוכלוסייה והיקפה. הבעיה הייתה ונותרה זמן ביחס לכמות וליכולת של תפוקה מבצעית צבאית. אם בן־גוריון התייחס בכתביו לצבאות ערביים גדולים בעלי יכולת לפתוח במתקפה יבשתית ולהסתער על גבולות המדינה, הרי שהיום התרחבות ממדי הפעולה והלחימה מובילה לפעולה רב־ממדית בכל ממדי הלחימה ולעתים גם בממדי פעולה שאינם לחימה כמענה לצורך להגיב מהר מתקיפות בסייבר ועד לאש מנגד במסות גדולות המופעלת לעבר ישראל בתמיכת כוחות קרקעיים. התרחיש משתנה מעת לעת וגם התרחיש הנוכחי ישתנה בעשורים הבאים (גם אם בשלב זה קשה לדמיינו אחרת), בעיות היסוד והמכניקה הנדרשת לפתרונם במרחב הקרקעי־גיאוגרפי הייחודי של ישראל הן ללא שינוי מהותי. לצד המערכת הצבאית, זהו תפקידה גם של המערכת המדינית־ביטחונית להתמודד עם בעיות היסוד הללו, ולתעדף באופן שבו היא רואה לנכון את הקצאת המשאבים הלאומיים לפתרונן.  

קשה לקרוא את בן־גוריון, ולא לזהות הטיה מסוימת לכיוון חשיבה צבאית "יבשתית". הוא אמנם הניח יסודות מסוימים לעוצמה טכנולוגית, אווירית, ומודיעינית ונתן דעתו על כך בהיבטי רכש וכיוצא בזה. אולם בטקסטים המכוננים שלו לא הניח תשתית תפיסתית מנומקת ורחבה בנוגע לאוויר, לים, ולמודיעין. יהיו שיטענו כי עד היום קיימים פערים אסטרטגיים בתפיסה הביטחונית ביחס לממד הימי, בשל "גרירת רגל" מוקדמת זו אצל בן־‏גוריון.30

מהות ארבעת המאמצים הקבועים שעל צה"ל לאחוז בהם:

* ארגון התושבים בישובים להגן על עצמם בעצמם (השומרים). אפשרי על ידי יצירת מחלקות כחלק ממערך ההחזקה ביישובי הגבול, שיהווה בסיס הגנה מוצק, מספק ומיידי עד לסיום גיוס כלל כוחות החטיבות המרחביות (או אחרות מתוכננות).

* כוחות עתודה ייחודיים כמענה מבצעי ממצב שגרה ועד מצב מלחמה (חיל־מחץ).

* צבא סדיר המאפשר שמירת שגרת המדינה, תוך כדי הבטחת היכולת לתת מענה ראשוני במלחמה (חיל־תנופה).

* כוחות קבועים לאחיזה והגנה לאבטחת הריבונות (חיל־מגן).

יש לזכור כי מימוש אחריות זו אינה נשענת בהכרח על עשיה צבאית באופן בלעדי, אלא יכולה להיות ממומשת במגוון דרכים הנתונות במסגרת החקיקתית של המדינה, הגם שזוהי אחריות הצבא להביא דברים אלו בפני המחוקק.

סדר העדיפות להשקעה (יחידות ואנשים) בצבא ישראל

נוסף על העיסוק בחלוקה לחילות השונים ולתפקידם במשימות הביטחון בגבולות המדינה ובפנים הארץ, התייחס בן־גוריון לחלוקה שבין הכוח הלוחם לכוח המנהלתי הקיים בתוך הצבא: "עוד בימי דוד המלך הבחינו בין שני סוגי חיילים: 'היורדים במלחמה' כלומר יחידות לוחמות, ו'היושבים על הכלים', כלומר יחידות שירות. דוד המלך בצדק קבע חוק ששני הסוגים 'יחדיו יחלוקו, כחלק היורד במלחמה ובחלק היושב על  הכלים'. מבחינה מוסרית זה נכון. שני סוגי החיילים הכרחיים. ולשניהם אותן הזכויות. אבל מבחינה קרבית וצבאית יש הבדל בינם, והכוח המלחמתי נמדד קודם כל בכמות הלוחמים. והעיקרון של העלאת איכות צבאנו פירושו קודם העלאת הכוח הלוחם על חשבון הכוח השירותי במקסימום האפשרי".31 לכאורה מדובר בהבנה אוניברסלית, ועדיין ביקש בן־גוריון לייחד לה פסקה הקושרת הבנות אלה למורשת היהודית. העוצמה הקרבית היא זו שקובעת, ולא העוצמה המנהלתית. אם צריך לבחור בין השניים הרי שהעוצמה הקרבית תתועדף תמיד.

המהפכה התעשייתית השלישית, וביתר שאת המהפכה התעשייתית הרביעית, מאתגרות סוגיה זו. כיצד אומדים את העוצמה הקרבית, מה בין היחידות שנוכחות בשדה הקרב עצמו תחת אש ונוכח פני אויב ובין המערכים מופעלים מרחוק או תומכים את הפעולה של הכוח בשטח באופן תמידי עד כי ללא סיועם האפקטיביות של הכוח בשטח פוחתת באופן דרמטי. לתפיסת בן־גוריון אין בלבול מי שמשפיע על שדה הקרב נוכח פני אויב ותחת אש הוא ההפגנה היחידה לעוצמה הצבאית בעת מלחמה. מי שמוכן להיות בחוד החנית הוא ליבת העניין, ללא פגיעה בחשיבות "היושבים על הכלים".

כך גם אפשר להבין את הפסקה הבאה: "ניסיוננו עד עכשיו הראה, כי לפחות 12% מכל המתייצבים פסולים לכל שירות צבאי מטעמי בריאות; מהמגויסים – יש 28% שבריאותם פוסלת אותם לשירות קרבי, ורק 72% מהמגויסים יש להם סוג בריאות בעל כושר קרבי [...] כוח האדם שלנו הוא מצומצם ודל, ואין לנו הברירה הרחבה שישנה בארצות – אירופה ועלינו לשקוד על העלאת בריאות הנוער בישראל. דבר זה – גיוס ליחידות לוחמות – היה למורת רוחם של הרבה מתגייסים הרוצים דווקא ללכת ליחידות שונות, מפני ששם הם לומדים מקצוע שיצלח גם בחיים האזרחיים. ואולי גם מטעמי ביטחון אישי [שלא יצטרך להישלח לחזית]".32

הגם שישראל אך זה הוקמה, ואיום קיומי מונח על צווארה, וגם כאשר ברקע המלחמה הקשה בתולדותיה – מלחמת העצמאות – החברה היהודית הצעירה מגלה סימנים של התנהגות נורמלית, ואוניברסלית: בני אדם מבקשים בכל מקום למצות את הזמן לתועלתם האישית, ובמובנים של שירות צבאי – לבחור בנתיב שיש בו משמעות, אך אם אפשר שיגדיל את המוביליות החברתית־כלכלית של הפרט הרי זה בונוס משובח. ב־1953 משמעות הדבר היא להיות נהגים, וב־2023 להתגייס ליחידות טכנולוגיות. בן־גוריון הבהיר בכל דרך, כי מלחמה אינה מקום טבעי לאדם ולא משנה כמה יתאמן אליה ובאיזו תקופת זמן. לכן זוהי חובה שצריך לכרוך בחינוך עמוק ובאמצעים, כדי לאפשר את הצבת האנשים נוכח פני אויב ותחת אש למשימת ההגנה.

יש נקודה שמעבר לה קשה למתוח את פרדיגמת "היורדים למלחמה" מול "היושבים על הכלים". גם אם נסכים כהנחת יסוד שלא ניתן לקיים ולהבטיח הכרעה ללא כוחות לוחמים שיסכנו את חייהם נוכח אויב ומול אויב – הרי שמי שאינם כאלה, הולכים ומתרחקים מהמכנה המשותף המאחד של "תומכי מלחמה היושבים על הכלים". במילים אחרות, ההבחנה הפשוטה יחסית בין לוחמים ובין מנהלה אינה מסגרת מארגנת מספקת לניהול המתחים והתעדופים הנדרשים בין מרכיבים שונים של הסד"כ. מהפכת המידע, והשלכותיה על התשלובת של אש ומודיעין, משולה למכונה הדורשת עוד ועוד כוח אדם איכותי.

הכשרתו לעתים נפוצות אינה מתחילה ברגע ההגעה לבקו"ם, אלא בבחירה במגמות לימוד והקבצות, אי שם בבית הספר היסודי. בהקשרי הסייבר על אחת כמה וכמה. היכולת לקיים אתוסים מקבילים שיבטיחו איוש מספק בנקודת הכניסה ושימור איכותי דיו לאחר מכן, מאתגרת ומחייבת פעולות מורכבות יותר מאשר תעדוף במתכונת של "סכום אפס".

מהות סדר העדיפות להשקעה בבניין הכוח:

* יחידות המבצעיות באוויר, בים וביבשה - הלוחמים בשדה הקרב עצמו לפני התומכים בהם.

* טכנולוגיה משלימה לאיכות, ליכולות מבצעיות ולהתמודדות עם גודל הבעיה והאתגרים שמציב לנו האויב.

* לוחמים בשדה הקרב כפרטים (ביורדים במלחמה) לפני כל האחרים (היושבים על הכלים) תהיה חשיבות תפקידם אשר תהיה.

* לבסוף - כל היתר.

טכנולוגיה כיסוד קבוע ומשלים לכושרו וגודלו של הצבא ביחס לאתגריו

יש הרואים בצה"ל ובמערכת הביטחון גוף המשועבד לטכנולוגיה ולא לממד האנושי שבו. לכאורה בכל צבא יש דרישה לטכנולוגיה לטובת יישומים צבאיים ויצירת יתרון בשדה הקרב. בהסתכלות מקרוב ניתן להבין שהמורשת הטכנולוגית של צה"ל בנויה כחלק אינהרנטי ומובנה בתוך הכוח הצבאי ממסד ועד טפחות. עד כמה הדבר הוא בליבת הארגון כמנוע מעשי ניתן לראות בהקמת חיל המדע ב־1948 על ידי אברהם קציר במהלך המלחמה, כדי לפתור בעיות מבצעיות במלחמה. "מכיוון שאנו נופלים בכמות – עלינו לעלות באיכות".33 תפוקה צבאית ייחודית נוספת שדרש בן־גוריון קשורה לרתימת הכושר המדעי והטכנולוגי לטובת הגדלת העוצמה הצבאית: "החומר האנושי שלנו בכללו אינו נופל מזה שבאיזו ארץ אחרת, ועולה לאין־ערוך, ביכולתו המוסרית והאינטלקטואלית, על זה של שכנינו. זהו יתרונו העיקרי, ולפי שעה כמעט היחיד. למען הכשירו למלא תפקידו הכפול – גם בחזית הבריטית וגם בחזית הערבית, יש לשכלל שכלול רב את אימונו, משטרו, תכנונו, חינוכו הציוני והצבאי, כושר פעולתו וכושר מחצו; יש לזיינו ולאַפסנו בציוד מלחמתי ומשקי בכמות ובאיכות נאותה, שיעניק לו כושר תנועה ופעולה בכל מצב חמור; ויש להתאים מבנהו לנסיבות החדשות ולצרכים הגדלים ומחמירים, מתוך שימוש מלא בניסיון הצבאי שרכשנו אנחנו ורכשו אחרים במלחמת־העולם האחרונה [השנייה], ומתוך ניצול כל כיבושי המדע והטכניקה החדישים לצרכי התגוננותנו".34

הדגש שנתן לטכנולוגיה בתחילת הדרך אינו מקרי. לתפיסתו, מדובר במרכיב יסוד כמדינה וכצבא הנמצא בכל הרבדים המעשיים, הצבאיים והתשתיות המדינתיות כאחד, המאפשרות את "כיבוש המדע והטכניקה החדישים" הנדרשים להשגת תפוקה מבצעית וביטחונית בארבעה ממדים: הראשון, הטכנולוגיה מהווה משלים להסדרת המשוואה של מעטים מול רבים. ביטויים במהלך ההיסטוריה המעשית של בניין הכוח עוסקים בעדיפות האיכות על פני הכמות. אין כאן האדרת יתר לטכנולוגיה, והיא אמצעי מרכזי וייחודי להשלמת מרכיב הצבא העממי (המורכב משלוש השכבות של חובה, קבע ומילואים), ומאפשרת להם לממש את עוצמתם ולהתארגן בהתאם מול האתגרים תחת הציוויים: בזמן קצר ובמיעוט אבדות.

הממד השני, ההבנה כי טכנולוגיה היא מטבע עובר לסוחר בין מדינות. במובן זה, אם ישראל לא תאחז באופן עצמאי בכיבוש המדע – הוא לא בהכרח יינתן לה. וכדי לאפשר לה להגן על עצמה בעצמה, היא נדרשת לעצמאות תעשייתית וטכנולוגית: כמה? באיזה תחומים? זהו דיון שנגזר מאופי המלחמות העיתי, אך בהסתכלות כוללת וארוכת טווח זמן אין אפשרות בחירה אחרת, אלא להשקיע בטכנולוגיה.

הממד השלישי, הטכנולוגיה מאפשרת להרחיב את שולי הביטחון מעבר לממדי הלחימה המסורתיים של יבשה, אוויר וים, לתוך הממדי לחימה ופעולה חדשים: המידע, החלל, הסב"ר והספקטרום האלקטרומגנטי. הגדלת שולי הביטחון אפשרה לישראל ולצה"ל לקחת סיכונים אסטרטגיים וביטחוניים מחושבים, וכך לאפשר שגרת חיים ולהבטיח את פעולת המרחב האזרחי והכלכלה הישראלית החשובה לביטחון הלאומי כשלעצמה מחד גיסא, וליצור תחושת עליונות צבאית בכל ממדי הפעולה הלחימה, והגברת ההרתעה של הצד שני, שבתורם תרמו להרחקת האיומים מאידך גיסא.

הממד הרביעי, היציבות המדעית, בדגש על מוסדותיה האזרחיים האקדמיים, המחקריים, מיזמים לאומיים ועוד. אלה בליבת הערכת המצב הלאומית־ביטחונית והשקעותיה התשתיתיות ארוכות הטווח של ישראל: מעבדות, חוקרים, שדות ניסויים ובתעשיות צבאיות ייעודיות.

כמה שינויים מהותיים חלו בהקשרי בניין הכוח מימי ראשית המדינה. צה"ל נולד ונבנה בעיצומה של המהפכה הטכנולוגית השנייה, שהתאפיינה בפלטפורמות משמעותיות בשלושת ממדי הלחימה של שדה הקרב – יבשה, אוויר וים.35 צה"ל חצה את הסף לתוך המהפכה הטכנולוגית השלישית של המעבד האלקטרוני, שאפשר להצטייד במערכות נשק מדויקות. לבסוף, חצה לתוך המהפכה הטכנולוגית הרביעית המתאפיינת בעולם עתיר יכולות מחשוב, בכלים כגון סייבר ולמידת מכונה. המהפכות הן תוספתיות (אינקרמנטליות), האחת על השנייה, ומביאות לידי ביטוי את כלי המלחמה שפותחו מהמהפכות הקודמות בצורות מתקדמות. השתנוּת זו התאפשרה לצה"ל בשל היציבות הטכנולוגית המדינתית והביטחונית, אבל יותר מכול בשל הציווי להשקעה קבועה בטכנולוגיה והישארות בחזית כיבושי הטכנולוגיה.

שלושה מרכיבים נוספים שיש להם קשר עמוק לבניין הכוח, עשויים להציג תמונה מלאה ושלמה יותר: הראשון – בראשית ימיו צה"ל קיים מאמץ אוטונומי של פיתוחים טכנולוגיים. כיום ברור לחלוטין כי לצד היותו של הצבא מנוע פיתוח מרכזי, אין לו או למשרד הביטחון לבדם תוחלת ללא השתלבות ושותפות מרובת תצורות וצדדים עם התעשייה, האקדמיה, מערכת החינוך ועוד.

השני – בעבר היה יכול צבא (לא רק במקרה הישראלי) לטעון להובלה כמעט בלעדית על פיתוחי קצה טכנולוגיים. לא במקרה צמחו האינטרנט, הרדאר, הGPS ורכיבים מהותיים מעולם המחשוב בשדה הצבאי. אולם תמונה זו כמעט התהפכה בשני העשורים האחרונים. התעשייה האזרחית עוקפת את זו הממשלתית והביטחונית בשדות רבים, החל ביישומים שונים של בינה מלאכותית, עבור לביו־טכנולוגיה וכלה ביכולות אחסון וניהול מידע בענן. הדבר מחייב שטח פנים רחב יותר בין צה"ל והמערכת הביטחונית, ובין תחומי ידע ועשייה שהם אזרחיים לחלוטין. יש לכך השלכות מבניות, תשתיתיות (בגישה לענן, למשל) ותעסוקתיות (מבחינת מודלי העסקה). 

השלישי – מיזמים ארוכי טווח ורחבי היקף של בניין כוח צבאי טכנולוגי הופכים כמעט חסרי משמעות ללא הראייה הרחבה של המארג המדיני הכולל בריתות אזוריות, סיוע אמריקני ישיר ועקיף (או אחר, בתקופות שונות) ובעשורים האחרונים גם חקיקה המבטיחה את היתרון האיכותי והיחסי של ישראל ביחס לסביבתה (QME). התפתחות זו, שלעתים נתפסת כמובנת מאליה בבניין הכוח, מייצגת זיקה עמוקה ומורכבת בין צuרכי הביטחון ובין המארג המדיני, ולעיתים אף הפוליטי.

מהות רכיב הטכנולוגיה בביטחון הלאומי:

* ציווי קבוע לשימוש והשקעה בטכנולוגיה המתקדמת ביותר כמענה לגודל האתגרים בדגש על איכות כמענה מרכזי לכמות.

* חלק מובנה וקבוע מהתנהלות מערכת הביטחון וצה"ל המסייע להתמודדות עם השינויים באופי המלחמה והחברה הישראלית ואינו רכיב נילווה.

* מיקוד בשיפור היכולות המבצעיות של צה"ל, ובעיקר להימצא צעד אחד לפני כל יריב פוטנציאלי, כל הזמן, לאור האתגרים הביטחוניים וגם הטכנולוגיים איתם נדרש להתמודד.

תפקיד החינוך הצבאי וגבולותיו

בן־גוריון העמיד כלבנת יסוד בבניין הכוח ובתפיסת הביטחון את תפקידו של החינוך בכלל והחינוך בצה"ל בפרט. בסיכום הסמינר שלו מ־1953 כמעט אין חלק שזכה להרחבה מהותית כמו ההתייחסות למרכיב זה. ב־18 הסעיפים המסכמים את סקירתו, הסעיף המתייחס לעניין זה הוא המפורט והרחב ביותר:36 "אימון צבאי מוכרח להיות מלווה בהשרשת החיילים בערכי התרבות של עם ישראל ובאהבת המולדת והמדינה ובמחיקת המחיצות העדתיות ושילוב הוותיקים והחדשים בחיי המדינה ובבניינה. בלי עם אחיד לא יקום עם לוחם".37

ראשית הצירים בהבנת התפקיד שייחד בן־גוריון לחינוך היא באחריתו של הסעיף הזה: "עם לוחם". התפקיד של החינוך אינו ניתן להבנה מתוך ראייה סגורה של מערכת צבאית, אלא כמכלול רחב יותר במרקם הלאומי. תפקיד ראשון קשור למה שקרא בן־גוריון קרא בסעיף לעיל "עם אחיד" ו"מחיקת המחיצות העדתיות" וכדומה. אלה ניסוחים, כמו גם הביטוי "כור היתוך", שקשה לקרוא אותם היום מבלי להסתייג עמוקות. אולם ממרחק השנים ניקח מהם את הגרסה הבשלה יותר של חברה בריאה, מגוונת, מרובת פנים – ובכל זאת כזו שיש בה את הלכידות הנדרשת, ואת האמון הנדרש כדי לאפשר את החוסן הדרוש לצבא. התובנה הבסיסית של בן גוריון היא זו: לכידות לא תקרה מעצמה. הוא תפס את זה בשעתו כפער בין עולים לוותיקים, ובחלק מרכזי מכתביו והתבטאויותיו בין אשכנזים או "ותיקים" ובין בני עדות המזרח, אך העיקרון נשאר דומה: הצבא מחויב להשקיע משאבים חינוכיים בחיזוק המכנים המשותפים הרחבים ביותר האפשריים, בהתלכדות "סביב המדורה" כשווים המוקירים מרכז רעיוני-ערכי-זהותי משותף. "והצבא הוא בית הספר הגדול והחשוב ביותר בארץ, ועשוה יותר מכל מוסד אחר ללימוד האומה, כי בצבא כולם שווים, לכולם יש אותם החובות וכולם נהנים מאותן הזכויות, וזה מפתח חוש האזרחות החיובית".38

תפקיד שני קשור לחיזוק תודעת הייעוד והייחוד שיש לאומה, וכנגזרת מכך גם לצבא. לתפיסת בן־גוריון,  חלק מרכזי בביטחון הלאומי נשען על זיקה למורשת ההיסטורית והתרבותית: "יתרון רוחני – הרוח החלוצית של צבאנו העולה בלי ספק, ועוד תעלה הרבה שנים על זו שבצבאות ערב. אין אף מומחה צבאי אחד שיזלזל בחשיבות העליונה של הגורם המוסרי והרוחני. זהו בעצם יתרוננו העיקרי".39

תפקיד שלישי קשור לאותה קביעה של בן־גוריון על שגורלה של ישראל תלוי בשני דברים: כוחה וצדקתה. החינוך, במידה רבה, קושר בין צדקתה ובין כוחה. במחשבתו של בן־גוריון, כאשר הוא מתייחס למוסר ולצדק הוא כורך באחת את כוחה במובן של זכות היסטורית, ואת צדקתה במובן של פעולה מלחמתית מוסרית, לחימה ומלחמה צודקת. בניגוד לקולות מסוימים שהצביעו במהלך השנים על המוסר ככזה המקהה את החרב, בן־גוריון תפס אותו כאבן משחזת. המלחמה היא עסק מלוכלך ומורכב, גם כאשר היא מלחמת קוממיות צודקת. ככלל, התווה קול רם וברור בעניין זה, מהמקרה המפורסם של התייחסותו ל"על זאת" של אלתרמן, ועד להתבטאויות אחרות שלו בעניין זה. כך למשל הדגיש בצורה מפורשת ב־16 במאי 1948, בעיצומה של אימת המלחמה, וברגעים בהם באמת ובתמים לא היה ברור כיצד יוכרע המאבק הקיומי): "למען שנהיה חזקים עלינו להיות טהורים [...] כל פגם שמתגלה ביכולתנו הצבאית, ופגם מוסרי חמור לא פחות, אם לא יותר, מפגם גופני, מחליש סיכויי עמידתנו וניצחוננו [...] בלי נכונות זו – ניכשל גם במערכה המדינית".40

גם בפקודת היום המכוננת לרגל הקמת צה"ל הדגיש: "בלמדו ידיו לקרב, ובמחצו כוחות הרשע והזדון המנסים להרוס קיומנו, גידולנו וחירותנו – ישא צבא ישראל בליבו את חזונם הגדול של נביאינו על הימים, בהם 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'", וכי: "חוסנו המוסרי והגופני של כל חייל ומפקד ונאמנותו במילוי תפקידו – יעשו את 'צבא הגנה לישראל' מבטח־עוז לשלום האומה והמולדת".41 במילים אחרות, לתפיסת בן־גוריון אין ערכים דוחפים וערכים מרסנים. הריסון הוא חלק ממה שדוחף.

התפקיד הרביעי והאחרון, הוא חישול רוח הלחימה. בן־גוריון, אשר נשען בעניין זה בעיקר על סוג של הכלאה בין המודל הסובייטי למודל הבריטי, ראה לחינוך הצבאי תפקיד מרכזי בחיזוק עוצמת הרצון, מסירות הנפש, ותובנת המשימה של החייל והצבא בכלל: "מלחמה זהו המבחן העליון של העם. עם שאינו יודע לעמוד במבחן – סופו כיליון. מלחמה זהו לא רק מבחן של כוח, אלא יותר מזה מבחן של רצון; הועמדנו עכשיו במבחן העליון של רצוננו הלאומי".42 ואת הרצון הזה יש לחשל ולהגביר בכל העת: "אני מוכרח עוד פעם להדגיש שאם באמת נעמוד שוב לפני מלחמה עם הערבים [...] הרי כל סיכויינו לנצח (ואני מאמין בניצחון) תלוי בכך באיזו מידה הלוחמים שלנו יעלו ברוחם, מסירותם, בחזונם, בהתלהבותם, בחלוציותם, ולא רק באימוניהם ובזיונם, על הערבים. ובעיית הנוער...היא בעיה גורלית [...] אין מומחה צבאי שאינו מכיר שהמורל – או בעברית הרוח – של הצבא הוא הגורם הראשי, אם לא היחיד, בניצחון. ועל צבאנו הוטל להיות בית־ספר ובית-יוצר – לחנך יהודים. ואנשים וללכד ערב השבטים הרחוקים זה מזה – לעם אחד".43

נוסף על התפקידים "הישירים" של החינוך בצה"ל ושל צה"ל כמחנך, נדרש הצבא, אליבא דבן־גוריון, לתפקיד ייחודי מול הנוער, או בהכללה, במרחב האזרחי לאומי. "יש להקנות לנוער זה ערכי יסוד, אנושיים ויהודיים, הכרת הארץ, כבוד יהודי, סדר וניקיון, משמעת, רגשי אחווה אנושית למען יהיו אנשים, יהודים, חלוצים ולוחמים. יטפחו בהם כישרון הסיור, מחנאות, שיט, תעופה ויטעו בהם אהבה למולדת, למדינה ולערכי האומה העברית, ורוח של גבורה".44

לכאורה, בן־גוריון מציג צבא שעוסק בדברים לו לא. מדוע שצה"ל יעסוק בכבוד יהודי, ברגשי אחווה אנושית? התשובה אינה משתמעת לשתי פנים: למען יהיו יהודים, חלוצים ולוחמים. לפי סדר זה. יהודים במורשתם, חלוצים באמונה ברעיון הציוני של הריבונות, לוחמים המוכנים להקריב חייהם לרעיונות אלטרואיסטיים אלה שבקצה שלהם מורשת "השומר". זהו תפקיד הצבא להסביר לנוער את חובתם ברעיון הציוני ובן־גוריון אף מדגיש לכל הדואג להפרדת הרשויות הנדרשת במדינה דמוקרטית כי: "הכוונה היא לא למיליטריזציה של הנוער, אלא להכשרתו לבנות העם והמולדת ולהגן עליהם.45 ישראל אינה חפצה בתרבות מיליטריסטית בה צה"ל יוצר אינדוקטרינציה, אבל תאפשר לו שימוש בכלים הנדרשים לטיפוח הנכונות להגנת המולדת ולהנעה הפנימית הנדרשת, כדי לעמוד במשימותיו העתידות של הנוער. זהו אתגר שחונה באחריותו של צה"ל, שכן רק הוא חי במתח שבין החברה וערכיה המשתנים ובין משימתו האין־סופית בביתו הלאומי של העם היהודי: להגן על הארץ באמצעות יכולת עמידה והרתעה בסיסית ומתמשכת.

מהות החינוך בצה"ל (מעבר לצרכים הצבאיים האוניברסליים):

* מהות הציונות: ריבונות עצמית, יהודית, אנושית

* אחריות צה"ל ליצירת כור היתוך לגיבוש התודעה הלאומית הציונית.

* מיקוד החינוך הצבאי בנכונות ובצדקת הדרך הציונית.

סיכום

אם מכנסים את כל התובנות העולות מהגותו ומכתביו של בן־גוריון, ניתן להבין כי המבנה הייחודי של צה"ל הוא מלאכת מחשבת, הנגזרת ממחשבה אסטרטגית, ציונית ועמוקה, ומצביעה על הנקודות הבאות: בליבת האבחון עומדת הטענה כי: ייחודיותה של ישראל מבחינת מיקומה הגיאו־אסטרטגי וייחודיותו של העם היהודי במרחב, גוזרים עליה חוסר יכולת היטמעות תרבותי במרחב המזרח התיכון. מתוך כך, כל המוסכמות האקדמיות כי תוחלת מדינית קודמת לתוחלת צבאית אינן נכונות לישראל ככלל, ולצה"ל בפרט. המקרה הישראלי הוא ייחודי ומשכך, נגזר עלינו תמיד להיות בעלי יכולת מימוש של תוחלת צבאית בכל רגע נתון. התוחלת המדינית היא תוצאה אפשרית, אך לא הכרחית, ותמיד תהיה שנייה לאחר מימוש תוחלת הצבאית.

לפיכך, התפוקות האסטרטגיות אליהן תידרש המדינה, בדגש על ארגון צבאה, הן שלוש: (1) אי־תלות (להגן על עצמנו – בעצמנו); (2) עצמאות תעשייתית־טכנולוגית; (3) כושר וגודל של צבא מספק מול האתגרים (עוצמה צבאית).

תפוקות אלה יאפשרו שני דברים מרכזיים: הכרעה יהודית ברורה (מהירה ובמיעוט אבדות; והרחקת העימותים זה מזה (מרווח זמן גדול ככל הניתן בין סבבי העימות). המכשירים הגשמיים שיועמדו לרשות המדינה והצבא אינם בעלי תוחלת צבאית ואסטרטגית מתאימה, ללא גישה מעשיית למימושם בביטחון הלאומי הייחודי של ישראל. כאן נכנסת לפעולה מורשת  "השומר" – המסורת הצבאית – ככלי מרכזי יום־יומי בחיי האומה והצבא. החל בביטחון השוטף, עבור למצבי החירום וכלה במלחמה. זאת בדגש על שלושה דברים: (1) האומץ לעמוד איתן בכל מפגש עם אויב פעם אחר פעם, ולנצח (אין לנו אפשרות להפסיד ולו מלחמה אחת, כדברי בן־גוריון); (2) השלום יושג בשל העמידה האיתנה ועל כן, הוא תוצאתי ולא תכלית בפני עצמה; (3) המסורת הצבאית של ישראל היא מדינה האוחזת בכוח צבאי הגנתי בעל אופי התקפי.

אם נבקש להעמיד המשגות אלו באילוסטרציה נקבל את המבנה הייחודי של צה"ל עם שלושת מנועיו הרעיוניים והמעשיים כאחד: המבנה המצרפי של צה"ל מושתת על שלוש שכבות הנתמכות על־ידי שלושה מנועים רעיוניים ומעשיים. שלוש  השכבות הן כוח אדם חובה המשרת זמן שירות קצר; כוח אדם קבע המהווה את השדרה המקצועית ערכית והעוגן הייחודי להחזקת כל המסגרת הצבאי; וכוח אדם מילואים המהווה את המסה העיקרית להתמודדות עם תופעת המלחמה ולהשלמת כלל הרבדים החסרים של צה"ל בעולם המלחמה, אליהם הוא לא נדרש במצבי הביטחון השוטף (שגרה ומב"ם) ומצבי החירום.

שלושת המנועים הרעיוניים והמעשיים המהווים את הדלק הקבוע למבנה הייחודי של צה"ל הם:

1. חינוך הצבא בגישה ציונית - אהבת המולדת המאפשרת תוחלת פנימית וערכית לפעולת הצבא.

2. טכנולוגיה מתקדמת - כיסוד קבוע ומשלים לכושר ולגודל הצבא ביחס לאתגריו.

3. צבא שוויוני - הנובע מאופי החיים היהודיים ומהותם, א־פוליטי.

שילוב ייחודי זה הוא המביא לצה"ל מכניקה וסוציולוגיה ברות קיימא, הנשענות על טבע המלחמה היהודי בארץ ישראל (הרכיב הקבוע): ערכים לאומיים הנטועים בשורשים יהודים, כמו גם יסודות משתנים הנגזרים מאופי המלחמה בארץ ישראל (הרכיב הארעי): תחת הדרישה לחתירה תמידית למימוש  התפוקות ללא קשר לאופי המלחמה בכל רגע נתון. 

"כלל זה היה נקוט בידי כל הזמן: אסור לסמוך על ניצחונות העבר, ואסור לסמוך על חולשת האויב", כתב בן‏־גוריון ב־1953. "המנצח בעבר יכול להיכשל בעתיד". זו הבנה פשוטה (לא פשטנית) ועמוקה של בן־גוריון. גורלה של המדינה נתון בידי כוחות הביטחון במובן עמוק שבו לא יתקיים המפעל הציוני והגשמתה כמדינה ללא צניעות מתמדת שמה שהיה הוא לא מה שיהיה והנכונות, והמוכנוּת של הצבא להשתנות להתאים את עצמו להשתנות אופי המלחמה הם חיוניים למשענות היסודיות של קיומה. את השאר יקבע העם.

תודתנו לרס"ן (מיל') ד״ר עדי שרצר, מרצה בכיר בבית הספר לחינוך ע"ש סימור פוקס באוניברסיטה העברית, על הערותיו ותרומתו לתהליך החשיבה סביב כתיבת המאמר.