דוד אלעזר כמפקד פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים

אלעזר במהלך הקרבות ברמה (צילום: אפרים קדרון, ארכיון צה"ל)

בשנות ה־60 היה הגבול עם סוריה הפעיל ביותר מבחינת הפעילות הצבאית של צה"ל. בתקופה זו נמצא פיקוד הצפון בלחימה יום־יומית כמעט נגד הסורים. על רקע ניסיונותיה של האחרונה להטות את מקורות הירדן ולמנוע מישראל את השימוש במוביל הארצי התנהלו תקריות אש רבות, שנודעו כ"מלחמה על המים". תקריות אלה לוו בהפגזות סוריות על כוחות צה"ל ועל היישובים שבסמיכות לגבול. האש הסורית נענתה באש טנקים וארטילריה מצה"ל ובתקיפות של חיל האוויר. כמו כן, מתיחות רבה, שגם היא לוותה בתקריות אש רבות, נודעה לסוגיית השטחים המפורזים וזכות הדיג בכינרת.1 במציאות צבאית מורכבת זו נכנס ב־2 בנובמבר 1964 אלוף דוד אלעזר לתפקידו כמפקד פיקוד הצפון לאחר שמילא שורה ארוכה של תפקידי פיקוד, הדרכה ומטה.2

את פועלו בשגרה של אלעזר כמפקד פיקוד הצפון אפשר למקם, באופן גס, בשלושה תחומים המשתלבים ביניהם. הראשון, הלחימה היום־יומית מול הסורים. התחום השני היה הלחימה מול הסתננות כוחות לא סדירים מהגבולות עם ירדן, סוריה ולבנון.3 ההערכות של צה"ל קבעו כי החדירות לביצוע פעילות חבלנית עוינת נעשו בעידוד ובהכוונה של סוריה, אשר ראתה בפעולות אלה, ובאלה שיצאו מירדן ומלבנון, נספח לעימות הצבאי בינה ובין ישראל. במסגרת המלחמה על המים וסוגיית השטחים המפורזים ניהלה סוריה, באמצעות פתח, מלחמה על־ידי שליח (proxy war) נגד ישראל.4 שני תחומים אלה השפיעו באופן ישיר על התחום השלישי – הצורך בחיזוק חוסנה של ההתיישבות שנמצאה בסמיכות לגבול, או שסבלה מאותן החדירות ומההפגזות הסוריות.5

ניתן היה ללמוד על אישיותו ועל אופן תפקודו של אלעזר, כמי שעמד בראשה של רמה מערכתית (פיקוד הצפון כפיקוד מרחבי) לנוכח תחומי העשייה בשגרת הביטחון השוטף, אך בכוונת מאמר זה לנתח את פועלו של אלעזר בימיה של מלחמת ששת הימים, תוך הדגשת המערכה נגד סוריה. בכך יבחן המאמר את מצביאותו של אלעזר באחד מהאירועים הדרמטיים בקורותיה של מדינת ישראל. ניצחונו של צה"ל על הצבא הסורי פתר חלק מבעיות הביטחון השוטף, ובכך תרם אלעזר, שפיקד על כוחות שפעלו נגד סוריה, לחיזוק ביטחונה הלאומי של ישראל.

חלקו הראשון של המאמר – תאורטי במהותו – יבחן את שני המושגים: הרמה המערכתית, והמצביאות ברמה המערכתית. המושג השני ייבחן לנוכח פרסום שיצא לאור במסגרת חטיבת התורה וההדרכה של צה"ל.6 חלקו השני של המאמר יעסוק בתוכניות המלחמה שעיצב המטה הכללי ופיקוד הצפון בשנים שלפני יוני 1967. כך ניתן יהיה לבחון את פעולותיו ומהלכי המלחמה של פיקוד הצפון ושל העומד בראשו, מול סוריה, במהלך מלחמת ששת הימים, ובכך יעסוק החלק השלישי. חלק זה ינתח את המתקפה על רמת הגולן ואת מערכת קבלת ההחלטות שקיבל אלעזר לאחר הפקודה לפתוח חזית לחימה מול סוריה. לפיכך בחלק זה ייבדק כיצד הפכה ההלכה (תוכניות המלחמה) למעשה (ההבקעה), תוך התמקדות ביום הלחימה הראשון (9 ביוני). חשוב לציין כי בימים 5–9 ביוני, כלומר מתחילת המלחמה ועד ההחלטה להבקיע את המערכים הסוריים, ניהל הפיקוד מגננה מול הסורים, אך כוחות מהפיקוד פעלו בצפון השומרון, תוך סיוע למאמצי הלחימה של פיקוד המרכז. הכוחות שפעלו בגזרה זו היו תחת פיקודו של אלעזר ולפיכך נוכל לקבוע כי בימים 5–8 ביוני הוא ניהל מערכה מקבילה, הן הגנתית (מול סוריה) והן התקפית (מול ירדן), ואלעזר היה מפקד הפיקוד היחידי במלחמה שפעל באופן התקפי, אם כי במדורג, בשתי חזיתות.7

מצביאות ברמה המערכתית

את הרמה המערכתית ניתן להגדיר בפשטות כרמת ביניים, בין הרמה הטקטית לרמה האסטרטגית. האסטרטגיה מופשטת בעיקרה. הפעלת הכוחות ברמה המערכתית, לעבר ניהול הקרבות הטקטיים, יוצקת את התוכן, ואילו הפעילות הטקטית – הקרב – היא הדרך להשגת תוצאה מערכתית (ראו תרשים).

המלחמה היא מאמץ לאומי הדורש תיאום, החל ברמה הגבוהה ביותר של עיצוב המדיניות ועד דרגי הביצוע הטקטיים. התיאום בין הרמות השונות מתאפשר אם כל רמת פיקוד מבינה שאין היא פועלת במנותק בתוך ההיררכיה של רמות המלחמה. הרמה האסטרטגית נובעת מכלל גורמי העוצמה הלאומית: מדיניים, כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים וטכנולוגיים. לפיכך הרמה המערכתית היא רמת ביניים צבאית שמטרתה להשיג יעדים אסטרטגיים על־ידי הטלת משימות טקטיות על הגופים הלוחמים, ותכליתה היא תרגום המטרות האסטרטגיות ליעדים טקטיים בני השגה. תפיסת ניהול המבצעים ברמה המערכתית היא למעשה סדרה של קרבות שאותם ינהלו הכוחות הטקטיים, הכפופים לרמה המערכתית.8 ניתן לפשט אף יותר את הגדרת הרמה המערכתית ולקבוע כי אם ההגדרה של הרמה האסטרטגית היא אומנות ניהול המלחמה, והרמה הטקטית היא אומנות ניהול הקרב – הרי הרמה המערכתית היא אומנות ניהול המערכה (campaign), המורכבת מאוסף של קרבות בזירה גאוגרפית נתונה ומוגדרת. לפיכך ניתן להגדיר את האסטרטגיה כאומנות וכמדע (art and science) של הפעלת כלל הכוחות הצבאיים של מדינה לשם השגת יעדיה הלאומיים, תוך שימוש בכוח או איום בשימוש בו.9

לפי מכניזם המשגתי זה ניתן להגדיר את הרמה המערכתית כצמצום נקודת המבט האסטרטגית לזירה מסוימת, מוגדרת היטב מבחינה גאוגרפית, לשם השגת יעדים צבאיים המסייעים להשגת היעדים האסטרטגיים, ומשם להשגת היעדים הלאומיים.10 ההכנה למלחמה, מנקודת המבט המערכתית, דורשת הבנה מוחלטת של הרמה הטקטית, ונקודת המבט של הטקטיקה היא ההתנגשות הישירה בין הכוחות היריבים (הקרב).

אומנות המערכה חיונית כדי לקבוע היכן, מתי וכיצד יתנהלו הקרבות כך שישרתו באופן המיטבי את היעדים האסטרטגיים. לפיכך אומנות שולטת בהצבת כוחות צבאיים ובהפעלתם, וכן באופן שבו הקרב או הקרבות, או ההימנעות מהם, ישרתו את המטרות הכלליות של המערכה ושל המלחמה בכללותה. אומנות המלחמה דורשת ממפקד הרמה המערכתית להשתמש רק בכוחות ובמשאבים העומדים לרשותו בדרך הטובה ביותר האפשרית, בהתאם למטרות שקבע הדרג האסטרטגי.

המושג "אומנות המערכה" מתייחס לדרך שבה יש להפעיל את מכלול הכוחות הנמצאים תחת פיקודו של מפקד זירה מערכתית. הניסיון לתאר את אומנות המערכה או את הרמה המערכתית במושגים הנדסיים או מתמטיים כגון "כאוס" או "תורת המערכות המורכבות", או לקבוע כי זוהי רמה קוגניטיבית, מתעלם כליל מהעובדה הבסיסית ביותר: מלחמה / מערכה / קרב הם פעולות אנושיות שלא ניתן להגדירם בנוסחה או במודל מתמטי. הסיבה לכך היא אי־הוודאות הטמונה בפעילות האנושית, הן האינדיווידואלית והן הקבוצתית.

המורכבות שמאפיינת את "אומנות המערכה" נובעת משתי סיבות:

* מיקומה ההיררכי של הרמה המערכתית כמקשרת בין שתי רמות – המהות ההיררכית המקובלת היא השפעתה של רמה גבוהה על זו שמתחתיה: מדיני־(אסטרטגיה רבתי)־אסטרטגי־מערכתי־טקטי־מיקרו/טכנו טקטי. כלומר, מהדרג הנמוך מצופה לתמוך ולסייע  לקדם את יעדי הרמה שמעליו. אלא שעולם המעשה כפוף לאילוצי חיכוך ואי־ודאות, ופעמים רבות דווקא הרמה הנמוכה משפיעה על זו שמעליה. כך, למשל, הפסד בקרב מסוים או אי השגת כל היעדים שנקבעו יכולים לזעזע את הרמה האסטרטגית. לכן, על רמת הביניים – הרמה המערכתית – להיות מספיק גמישה באופן מבצעי (אומנות המערכה) כדי להכיל את התוצאות הטקטיות ולתווך בין הרמה הטקטית ובין הרמה האסטרטגית במטרה להמשיך לשאוף להשגת היעדים האסטרטגיים. כדי שהרמה הטקטית לא תשפיע על הרמה האסטרטגית וכדי שהרמה האסטרטגית לא תשפיע ישירות על הרמה הטקטית צריך להיות צימוד טקטי־מערכתי וצימוד מערכתי־אסטרטגי. מיקומה של הרמה המערכתית והפעלת הכוחות במסגרתה מחייבים לשמור על מנגנון התיווך המתואר.

• בפיקודו של מפקד הרמה המערכתית מצויים כוחות מכלל החילות והזרועות – הפעלתם המשולבת של הכוחות באופן יעיל תגביר את היעילות הקרבית ותהווה מכפיל כוח צבאי, שלם הגדול מסך חלקיו. נוסף על ההשפעה על ניהול הקרב, הפעלת הכוחות באופן מיטבי תאפשר את השגת המטרות והיעדים שנקבעו על־ידי הרמה האסטרטגית. לפיכך תפקידו של המצביא ברמה המערכתית, לפי פרסום תוה"ד, הוא לפקד על המערכה בזירת מבצעים נתונה, ובכלל זה: לקבוע מהם היעדים הטקטיים והתנאים המבצעיים שיביאו לעמידה במטרות שהגדירה הרמה הממונה; אם מדובר במערכה מתמשכת, על המצביא ברמה המערכתית להגדיר את המגמות הרצויות; להקצות את המשאבים המתאימים לדרג הטקטי עבור משימותיהם. תפקידים אלה של העומד בראש הרמה המערכתית נמצאים בתחום המובהק של הפעלת הכוח, כלומר מצויים באחריותו מהרגע שבו הוחלט לצאת למלחמה, מערכה או כל פעילות צבאית אחרת. ואולם מסמך תוה"ד מגדיר גם משימות בתחום בניין הכוח.

החזית הסורית, ארכיון צה"ל

פיקוד הצפון: תוכניות מלחמה

תוכניות עבור מלחמה נגד סוריה החלו להיערך עם קביעת הגבול בין שתי המדינות, כבר לאחר חתימת הסכמי ההפרדה. הדיונים בין סוריה לישראל הותירו בסופם שתי בעיות יסודיות שהלכו והחמירו במרוצת השנים. הבעיה הראשונה הייתה השטחים המפורזים.11 שטחים אלה נמצאו ממערב לגבול שנקבע אך ישראל ראתה בהם שטחים ריבוניים ישראליים, שבהם ניתנת לה פעילות אזרחית מלאה ופעילות צבאית מוגבלת. מנגד, סוריה, בתמיכת מדינות ערב, ראתה בשטחים אלה שטחי הפקר שבהם אין לקיים כל פעילות. הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה קבע כי על שתי המדינות להגיע להסכם ביניהן על אודות השטחים המפורזים. ואולם הסכם שיסדיר את מעמדם של שטחים אלה לא הושג. הבעיה השנייה הייתה העובדה כי סוריה (ולבנון) שלטו על מקורות נהר הירדן, ובכך – על כמות המים הזורמים לכינרת. עובדה זו הפכה לעימות מדיני וצבאי כשישראל החלה בבנייתו של המוביל הארצי, ותגובתה של סוריה הייתה להטות את מקורות הירדן לשטחה ולנסות להשפיע גם על לבנון וירדן, שיבצעו מפעלי הטיה כאלה. 

שתי סוגיות אלה הלכו והחמירו עם השנים, והגיעו לשיאן בשנתיים שלפני מלחמת ששת הימים.12 לנוכח זאת עיצב צה"ל כמה תוכניות מלחמה, למקרה שתקריות האש יוסלמו ויהפכו למלחמה כוללת עם סוריה. בתוכניות שתוכננו בראשית שנות ה־50 נעשתה הבחנה בין פעולה מקדימה או מונעת ובין תגובה לאחר התקפה של האויב, כלומר בלימה ואחריה מתקפה לשטח האויב. ההבחנה נעשתה לנוכח המציאות המבצעית השונה בין החזיתות. לגבי החזית הסורית, תוכנית המלחמה ("מקרה צפון") קבעה כי הצד שיתקוף ראשון יספוג אבדות קשות. לפיכך נקבע כי יש לאפשר לצבא הסורי לחדור לשטח ישראל, ואז להשמידו ולעבור למתקפת נגד.13 התכנונים האסטרטגיים של צה"ל הגדירו את סוריה כמדינה הכי פחות מסוכנת לביטחונה של ישראל, אך החשש מפני מלחמה איתה היה קיים כל העת. לפי היגיון אסטרטגי זה נכתבה תוכנית המגננה "סדן", שמטרתה הייתה להגן על מרחב המדינה ולשמור על שלמותה במקרה של מתקפה כוללת ויזומה של כל מדינות ערב, או שילוב של שתיים או יותר. ואולם על אף היותה הגנתית, תוכנית "סדן" עוצבה כך שתשמש קרש קפיצה למעבר להתקפה, חלקית או כוללת. במסגרת תוכנית זו, אשר עודכנה בפעם האחרונה בשלהי 1966, היה על פיקוד הצפון לנהל קרבות בלימה על בסיס הכוחות של הפיקוד וליצור מערכי הגנה קדמיים. נקבע שכוחות עתודה מטכ"ליים יבססו מערך הגנה בעומק הפיקודי ויהיו מוכנים ליציאה למתקפת נגד פיקודית.14

מכיוון שגזרת האחריות של פיקוד הצפון גבלה עם ירדן ולבנון, מצב הפיקוד היה מורכב מזה של שני הפיקודים המרחביים האחרים. לפיכך, אף שאיום הייחוס העיקרי של הפיקוד היה סוריה, הרי הפיקוד היה צריך להקצות כוחות למגננה גם בגבולות האחרים.15 יתר על כן, למרות בעיות הביטחון השוטף הרבות מול סוריה בשנות ה־60, בהשוואה לחזיתות האחרונות ראה המטכ"ל בחזית זו את האחרונה מבחינת סדר הקדימויות האסטרטגיות.16 כמו כן, יש לזכור כי לפי התכנון המטכ"לי, לפני מלחמת ששת הימים הוטל על פיקוד הצפון לסייע לפיקוד המרכז בכיבוש החלקים הצפוניים של השומרון (עד שכם) ובקעת הירדן.17 עקב זאת, אם פיקוד הצפון ינהל מתקפה, כחלק ממאמציו של פיקוד המרכז, הרי לא יהיו בידיו די כוחות גם לניהול מקביל של התקפה מול סוריה. במשך השנים ולנוכח התגברות המתיחות עם סוריה עיצב המטכ"ל שלוש תוכניות התקפיות עבור חזית זו.18 בהקשר זה יש לבחון את התוכניות ואת מערך ההגנה של סוריה ברמת הגולן, אשר לפיהם התעצבו תוכניות המלחמה המטכ"ליות והפיקודיות.19

תוכנית ההגנה האסטרטגית הסורית כונתה "ג'האד", ולנוכח ניתוח השטח והאויב (צה"ל) היא העלתה שלוש אפשרויות התקפה ישראליות. היעד העיקרי היה תמיד כיבוש דמשק:

* "ג'האד-1": הבקעה חזיתית של קו שביתת הנשק בציר קוניטרה–דמשק או רפיד–דמשק.

* "ג'האד-2": איגוף דרומי דרך ירדן וחדירה לסוריה מציר אירביד–דרעא–דמשק.

* "ג'האד-3": איגוף צפוני דרך לבנון מציר כאוכבא–דמשק.

כל אחת מהתוכניות התבססה על היערכות של הגנה קבועה על דרכים שולטות. מאחורי ההגנה נמצאו כוחות שריון שמשימתם הייתה לערוך מתקפות נגד כלפי מאמצי הפריצה ולמנוע את הבקעת מערך ההגנה. לפי תוכנית "ג'האד-1", הצבא הסורי העריך כי ההבקעה הישראלית תהיה במרכז הרמה או בדרומה. הסיבה היא ככל הנראה פני השטח המישוריים יחסית, במרכז ודרומה, המתאימים לתמרון משוריין מהיר לעבר דמשק. ואולם מערכי הגנה חזקים היו גם בגזרה הצפונית של רמת הגולן. שם הייתה הערכתם של הסורים כי צה"ל יבצע מאמץ הבקעה משני, ואם יצלח הרי ניתן יהיה לפתח אותו להבקעה מערכתית והתקדמות לקוניטרה. מלבד תוכניות ההגנה פיתחה סוריה גם תוכנית התקפה ("נצר") לכיבוש אצבע הגליל והמרחב, עד צפון הכינרת.

הצבא הסורי בנה שלוש רצועות הגנה, כל אחת בעומק של 15–30 ק"מ, ורק הראשונה הייתה מאוישת. שתי הרצועות שבעומק נועדו להיתפס על־ידי כוחות עתודה או כוחות שנסוגו מרצועת ההגנה הראשונה. במרחב שבין שתי רצועות ההגנה נמצאו כוחות מתמרנים שנועדו לבצע מתקפות נגד במקרה שקו ההגנה ייפרץ. ההגנה על קו הגבול עצמו התבססה על היערכות הגנתית קבועה של מוצבים ומכשולים, בעומק של 3–5 ק"מ מהגבול, אשר שלטו על צירי התנועה ממערב למזרח. סך הכול היו כ־30 מתחמים פלוגתיים מבוצרים, שכל אחד מהם הורכב ממוצבים כיתתיים או מחלקתיים שבהם נמצא נשק מסייע רב. מול מערכי הגנה אלה בנה צה"ל את תוכניות ההתקפה שלו למקרה של מלחמה עם סוריה.20

הירדן ההררי

ברמה המטכ"לית היו שלוש תוכניות: הראשונה והרחבה ביותר מבחינת יעדיה – "גרזן" – קבעה את השמדת הצבא הסורי וכיבוש דמשק. התוכנית השנייה – "מלקחיים" – נועדה לכיבוש רמת הגולן, עד המרחב שממזרח לקו התילים הראשון, ובכלל זה גם כיבוש קוניטרה.21 התוכנית השלישית והמצומצמת ביותר – "מרקחת" – תכליתה הייתה השתלטות על רמת הבניאס ועל החלק הצפוני של עבודות הטיית מקורות הירדן, שביצעו הסורים. מטרתה של תוכנית זו הייתה לסיים באופן סופי את איום הטיית מימי הירדן, וכן להסיר את האיום מעל היישובים שנמצאו בסמיכות לגבול בגזרה זו. ביצועה של התוכנית היה מביא את ישראל לשלוט בחלק ניכר ממקורות הירדן. עם זאת, בתוכנית נקבע גם שבהתאם להתפתחויות מדיניות וצבאיות יתפתח מאמץ מצומצם זה למתקפה לעבר רמת הגולן. בהקשר זה יש לזכור שאם הייתה פורצת מלחמה בחזיתות אחרות, על פיקוד הצפון היה לערוך את כוחותיו במסגרת תוכנית "סדן".

שלוש תוכניות אלה היו אומנם שונות ביעדיהן אך בעלות בעיות משותפות. הבעיה המרכזית הייתה שכל תנועה התקפית משטח ישראל לעבר הרמה לא הייתה יכולה להיות חשאית, מעצם העובדה שהכוחות הסוריים שלטו בתצפית ואש על השטח הישראלי. תצפית זו הייתה יכולה לזהות ריכוזי כוחות בשטחי הכינוס וכן את תחילת התנועה מהשטח הישראלי מזרחה.22 כמו כן, היה ברור שאם תהיה מלחמה בין ישראל ובין אחת משכנותיה האחרות הרי הצבא הסורי יהיה בכוננות עליונה, כפי שהיה במלחמת סיני. לפיכך אף לא אחת מהתוכניות התבססה על הפתעה אסטרטגית, והיה צורך לנסות להשיג הפתעה ברמה הטקטית, כלומר הסוואת המאמץ העיקרי. מבעיה יסודית זו נבעו בעיות נוספות שמקורן בטופוגרפיה של חזית הלחימה ובמיעוט הדרכים משטח ישראל מזרחה. כמו כן, עוד לפני שהושגו יעדי הלחימה היה צורך להכריע מערכת התקפית במהירות, לפני שיתערבו גורמים בין־לאומיים להפסקת הלחימה.

את התוכניות המטכ"ליות היה צורך לתרגם למהות מערכתית, כלומר לתוכניות מלחמה פיקודיות. תוכנית ההתקפה הפיקודית – "מקבת" – הייתה בעלת שני חלקים לביצוע. החלק הראשון קבע את צירי ההבקעה משטח ישראל לרמה עצמה. החלק השני כלל את ההתקפה וההתקדמות ליעדים שנקבעו לפי התוכניות המטכ"ליות השונות. למעשה, התוכניות הפיקודיות קבעו התבססות על קו המצוקים, ורק כשלב שני התקדמות מזרחה, לעומק השטח הסורי ברמת הגולן.23 כשלב מכין נקבע כי כשהכוחות המתמרנים ינועו לשטחי ההיערכות לקראת ההבקעה, כוחות אוויר וארטילריה יתקפו מטרות ברחבי רמת הגולן ובמיוחד סוללות ארטילריה, היכולות לפגוע בהתקדמות הכוחות המתמרנים. כמו כן, חיל האוויר יבצע משימות אמנעה במטרה לשבש את הגעתן של עתודות לזירות הלחימה.

בבסיס "מקבת" עמדו כמה הנחות יסוד:

* אם תיפתח מלחמה בחזית המצרית ו/או הירדנית הרי הכוחות הסוריים יהיו בכוננות או יבצעו התקפות לעבר ישראל, כחלק מהמאמץ המלחמתי הכלל־ערבי.

* כדי שכוחות צה"ל יצליחו להבקיע את מערכי ההגנה הסוריים מתחייבת הרעשה ארטילרית, אשר תבטל באופן סופי את גורם ההפתעה. כמו כן, הבקעה מוצלחת מחייבת את שיתופו של חיל האוויר.

* כדי להביא לפיצול מאמצי ההגנה של הצבא הסורי ולמנוע מהם לזהות מהו המאמץ העיקרי של צה"ל יש להבקיע בכמה מאמצים ולהתקדם בכמה צירים בו־זמנית.  

* שלבי הלחימה הראשונים חייבים להיות כיבושם של המוצבים הסוריים השולטים על צירי התנועה השונים. חשוב לציין כי כל תוכנית מלחמה קבעה הסתערות ישירה על מערכי ההגנה הסוריים כיוון שאיגוף ברמה המערכתית לא היה אפשרי: צפונה של רמת הגולן נתחם ברכס החרמון, ואילו בגבולה הדרומי נמצאו הערוצים העמוקים של הירמוך והרוקד.   

לנוכח הצורך בהתקפה בכמה מאמצים, אלוף אלעזר נדרש להחליט איזה ציר הבקעה יהיה המאמץ העיקרי. הדילמה הייתה בין הציר העולה מאזור גבעת האם ומשם לזעורה ובין הציר שמגדות, דרך גשר בנות יעקב, אל עבר בית המכס העליון. היעד הסופי של שני צירים אלה היה העיירה קוניטרה. השיקולים הטופוגרפיים והיכולת להגיע לקוניטרה במהירות הם אשר הכריעו בסופו של דבר איזה ציר עלייה יהיה המאמץ העיקרי. אומנם העלייה דרך גשר בנות יעקב נחשבה לנוחה יותר עקב הימצאותו של כביש סלול, אך דווקא בשל כך הוא היה המוגן ביותר.24

10 ביוני 1967. על החתום: אלוף אלעזר

כמו כן, ייתכן שהערכת המתכננים הייתה כי הסורים יפוצצו את הגשר. יתר על כן, תנועה משוריינת דרך מעבר הכרחי אחד (גשר בנות יעקב) טמנה בחובה סיכון רב לנוכח היכולת הסורית לרכז אש ארטילרית על הגשר. מנגד, ציר העלייה מגבעת האם מזרחה התבסס על דרכים לא סלולות, שאותן פרצו הסורים כחלק מתוכנית הטיית הירדן, ואלה התאימו לטנקים ולרכב קרבי אחר בעל הנעה קדמית. ואולם ציר זה סיפק יתרונות נוספים, ובעיקר עלייה מהירה לרמה עצמה. מהצירים שבאזור זעורה ניתן היה לבצע תמרון משוריין לעבר מסעדה ולעבר וסט וקלע, ומשם בצירים טופוגרפיים נוחים לעבר קוניטרה ("מקבת צפון").25 כמאמצים משניים נקבעו צירי העלייה, מגדות דרך גשר בנות יעקב ("מקבת מרכז"), וכן מאמץ משני נוסף בדרום הרמה, שהתבסס על הנחתה מוסקת של כוחות צנחנים באזור פיק–אל על ("מקבת דרום").

נראה כי תוכנית "מקבת", שהתמקדה בהתבססות מערכתית על קו המצוקים, הייתה מוגבלת ביעדיה בהשוואה לתוכניות "גרזן" או "מלקחיים", אך לפי "מקבת" ניתן היה לנצל הצלחה ולנוע, אם יתקבל אישור, לעומק הרמה ולפתח מתקפה לפי התוכניות הרחבות יותר. יותר מכך, ביצועה של "מקבת", בהנחה שכוחות צה"ל היו נשארים על קו המצוקים, היה מסיים את החיכוך עם סוריה בסוגיות השטחים המפורזים ו"המלחמה על המים". באופן ישיר, מהלך צבאי כזה היה מסיר את האיום מעל היישובים שגבלו עם רמת הגולן ומותיר בידי ישראל את השליטה על חלק ממקורות נהר הירדן. ניכר כי נושא הביטחון השוטף עמד בבסיס התכנונים של פיקוד הצפון.

התוכניות המטכ"ליות תוכננו בשנים שלפני המלחמה, אך תוכנית "מקבת" ונגזרותיה עובדו במהלך מאי 1967, עם תחילת המתיחות עם מצרים. כשהחלה המלחמה, הפקודה המטכ"לית שניתנה לפיקוד הצפון הייתה להיות בהגנה, ולא לפתוח במתקפה מזרחה – למרות הלחץ שהפעילו אלעזר ובהמשך גם אנשי היישובים בגבול עם סוריה. ככל שהתקדמה המלחמה פחתו הסיכויים למאמץ התקפי של פיקוד הצפון לעבר רמת הגולן. הסיבות לכך היו שכוחות מהפיקוד הועברו לשני הפיקודים האחרים, וכן כיוון שב־7 ביוני כבר פעל פיקוד הצפון בסיוע לפיקוד המרכז בכיבוש צפון השומרון.26 כל מאמץ התקפי מזרחה חייב סיוע מסיבי של חיל האוויר, שהיה עסוק בסיוע לתמרון הן בחזית הדרום והן בחזית המרכז. כך למעשה ניטלה מפיקוד הצפון גם היכולת לבצע גרסה מצומצמת של תוכנית "מקבת צפון", כלומר השתלטות על רמת הבניאס, אשר הייתה מביאה חלק ממקורות הירדן להיות תחת שליטה ישראלית.27 האישור ההתקפי היחיד שקיבל פיקוד הצפון היה לתקוף מזרחה עד הגבול עם סוריה, ובכך להשתלט רק על השטחים המפורזים אך לא לכבוש שטחים מעבר לגבול. אלעזר ביטל את התוכנית לצאת למתקפה ב־7 ביוני כיוון שתנאי מזג האוויר לא אפשרו סיוע אווירי יעיל, וכן כיוון שרוב כוחותיו הופנו לצפון השומרון, ולא ניתן היה לנצל הצלחת כוחות לפריצה לעומק הרמה.28

הבקעה: מהלכה למעשה

אין ספק כי רצונו של אלעזר לחסל אחת ולתמיד את האיום הסורי מעל היישובים הישראליים לאורך כל הגבול הביאה אותו לזנוח את תוכנית "מרקחת" המצומצמת, וגם אם לא קיבל יעדים מדויקים הרי כוונתו הייתה לפרוץ לתוך שטח הרמה ולהתקדם עד שהדרג האסטרטגי או המדיני יורה לו לעצור. חיזוק לטענה זו אפשר למצוא אצל איתן שמיר אשר, בספרו החשוב על התאוריה וההיסטוריה של תפיסת הפיקוד מוכוון המשימה (Mission Command), טוען כי רק יומה הראשון של מלחמת ששת הימים, בחזית הדרום, תוכנן מראש, וכי המלחמה שהתנהלה בימים שלאחר מכן הייתה בעיקרה אלתורים של המפקדים בשטח.29

האישור, שניתן בבוקר 9 ביוני, והלחץ המדיני שנלווה אליו, כלומר הצורך בהשגת יעדים לפני התערבות המעצמות והאו"ם, הביאו לכך שפיקוד הצפון לא פעל לפי התכנון המקורי. במקור נקבע כי חיל האוויר והארטילריה ירככו את היעדים הסוריים בחזית בשעות שלפני החשכה וכי ההתקפה עצמה על המוצבים בגזרה הצפונית, באמצעות כוחות חי"ר, תיערך בלילה, ורק לאחר תפיסתם יחל התמרון המשוריין. כמו כן, חלק מהכוחות שהוקצו לפיקוד עדיין לא הגיעו לזירת המלחמה, ואלה שכבר הגיעו היו מותשים מהלחימה שניהלו בימים הקודמים. הכוחות שנמצאו תחת פיקוד הצפון סבלו מבעיות לוגיסטיות וחסר, אם כי לא קריטי, בכוח אדם. אומנם שר הביטחון אמר לאלעזר כי נראה שהכוחות הסוריים ברמת הגולן התמוטטו אך האלוף ככל הנראה לא קיבל הנחה זו, והטיל להבקעה את מרב הכוחות שעמדו לרשותו.30

תחת אילוצים אלה, ובמיוחד האילוץ המדיני, החליט אלעזר לצאת למתקפה לפי תוכנית "מקבת צפון" כמאמץ העיקרי, ולמתקפות גישוש בגזרה המרכזית והדרומית. אלעזר כינה מתקפות אלה "סיורים אלימים", אך ההוראה שנתן למפקדי החטיבות הייתה כי אם ההתקפה מצליחה, עליהם לנצל זאת לתנועה מזרחה, כלומר עלייה לרמת הגולן.31 בשלב הראשון ויתר אלעזר על מאמץ הבקעה דרומי כיוון שהכוחות שהיו אמורים לפעול בדרום עדיין לא הגיעו, ולא היה די כוח לפתח מאמץ הבקעה. בשלב השני, בהנחה שתושג הבקעה ושהכוחות שהוקצו לפיקוד יתייצבו על קו המצוקים, נקבע שתופעל תוכנית "מלקחיים" או אף "גרזן", לפי ההתפתחויות המדיניות. בשעות הצהריים הוטל על פיקוד הצפון לא להסתפק בהבקעה אלא להשתלט על רמת הגולן עד קו מסעדה–קוניטרה–בוטמיה, כלומר הופעלה תוכנית "מלקחיים".32

מלחמת ששת הימים, קרבות רמת הגולן 10-9 ביוני 1967

המתקפה על המערכים הסוריים החלה בשעות הבוקר המאוחרות, והמאמץ העיקרי נותר התמרון במסגרת תוכנית "מקבת צפון". כוחות נשלחו גם לגזרה המרכזית והדרומית, במטרה כפולה: ראשית, למנוע מהסורים לזהות את המאמץ העיקרי בצפון, ושנית, לרתק את הכוחות הסוריים בגזרה המרכזית כדי שלא יתגברו את כוחותיהם המוצבים בצפון.33 ניתן להעריך גם כי אלעזר הכין את "מקבת מרכז" כגיבוי ל"מקבת צפון". כלומר, אם החטיבות שפרצו בצפון לא יעמדו במשימותיהן, ייתכן כי הכוחות שיפעלו במרכז ישיגו הישגים שאותם ניתן יהיה לנצל להבקעה מזרחה.

היעדרם של חלק מהכוחות שהיו מיועדים, לפי התוכניות, לתקוף את מערכי ההגנה הסוריים הביא לכך שאלעזר פיקד באופן ישיר על החטיבות הראשונות שהבקיעו. היו לכך כמה סיבות: הראשונה הייתה שמפקדת אוגדה 36, שחלק מחטיבותיה השתתפו ב"מקבת צפון", עדיין נמצאה בפיקוד המרכז ולא יכלה למלא את ייעודה כמפקדה המתווכת בין הפיקוד ובין החטיבות הלוחמות. מפקדת האוגדה פעלה כמתווכת בין הפיקוד לחטיבות שהוכפפו לה רק בצהרי 9 ביוני בגזרת "מקבת דרום". הסיבה השנייה הייתה שהכוחות שנועדו ללחימה עם סוריה נמצאו עדיין בחזיתות אחרות, ואל פיקוד הצפון הגיעו רק חטיבות, ללא מפקדות אוגדה. הסיבה השלישית הייתה שיטת הפיקוד והשליטה של אלעזר עצמו אשר לא ראה הכרח, כפי שטוען מייזל, במפקדה מתווכת בין הפיקוד ובין החטיבות הלוחמות.34 ייתכן כי שיטת פיקוד ושליטה זו התעצבה אצל אלעזר כשפיקד באופן ישיר על כוחות צה"ל בימי הקרב נגד הסורים, בשנים שלפני מלחמת ששת הימים. מול הסורים נמצאו שתי חטיבות מרחביות אך לא הייתה מפקדת אוגדה מתווכת עם הפיקוד, ואלעזר ניהל את ימי הקרב עם הסורים כשהוא נמצא לעיתים קרובות בשטח הלחימה עצמו.

מערכת הפו"ש הישירה לחטיבות הלוחמות אפשרה מערכת קבלת החלטות מהירה. לאלעזר הייתה תמונה מערכתית (במגבלות החיכוך וערפל הקרב), והוא יכול היה לקבל החלטות מושכלות בהתאם להתפתחות הקרבות בזירת ההבקעה העיקרית. מפקדי חטיבות שרצו לשנות את תוכניותיהם, בהתאם להתנהלות הלחימה של יחידותיהם, קיבלו מענה מהיר וישיר שהביא בחשבון התפתחויות בגזרות לחימה אחרות. הבקעת המערכים הסוריים, במסגרת "מקבת צפון", החלה בתמרון של שתי חטיבות (חטיבה 8 וחטיבת גולני), מגבעת האם מזרחה. יחידותיה של חטיבה 8 נעו על הציר המוביל מקלע לכפרים עין פית וזעורה, ומשימתה של חטיבת גולני הייתה לכבוש את המוצבים הסוריים שמקו הגבול עד זעורה. הכוחות השונים, בעיקר אלה של חטיבה 8, נשחקו באופן קשה אך עמדו במשימותיהם. דרומה משם, כחלק מהמאמץ המשני, פעלה חטיבה מרחבית 3 בפעולות גישוש שהצליחו לפרוץ את קו הביצורים הסורי. בעקבות זאת הפנה אלעזר כוחות משוריינים (חטיבה 37) לניצול הצלחה וכיבוש מוצבי רוויה.35 בסוף יום הלחימה הראשון כבר הצליחו כוחות הפיקוד לבסס אחיזה סמוך לקו המצוקים בכמה מקומות. גם אם לא הושלמה העלייה לתוך רמת הגולן, הרי הכוחות נמצאו בפתח הדרכים המובילות לעומק הרמה.

למעשה, פריצת קו ההגנה הראשון של הסורים הביאה להתמוטטותו הסופית של הצבא הסורי ולנסיגתו מזרחה, תוך שהוא נערך להגנה על דמשק. הכוחות שנמצאו במוצבים לא זכו לתגבורות או למתקפות נגד על כוחות צה"ל מצד החטיבות שנמצאו ברמה, בעיקר בגלל תקיפות אמנעה של חיל האוויר. בשלב זה של המלחמה יכול היה חיל האוויר להפנות את מרב משאביו לרמת הגולן לצורך מאמצי התמרון.36 בכך נשללה ממערך ההגנה הסורי האפשרות לסגת לקו הגנה שני או להנחית מתקפות נגד.37 אפשר אומנם לטעון כי ההצלחות ביום הראשון היו מוגבלות, אך אלה ערערו את הכוחות הסוריים שנמצאו בדרום הרמה והם העדיפו לסגת, הגם שכמעט לא ניהלו לחימה ישירה עם הכוחות המתמרנים של צה"ל.38 הלילה נוצל לטיהור השטח שנכבש, בעיקר המוצבים באזור הבניאס. ביום המחרת (10 ביוני) החל השלב השני של המתקפה, וכוחות צה"ל הגיעו בסופו של היום לקו שהוגדר בתוכנית "מלקחיים", ובכלל זה גם לקוניטרה (קו מסעדה–קוניטרה–בוטמיה). יום הלחימה האחרון (11 ביוני) המשיך למעשה לאחר שהוכרזה הפסקת אש, ונוצל לטיהור שטחי רמת הגולן שנכבשו ביום הקודם.39 התקדמות מהירה זו של כוחות הפיקוד התאפשרה בעיקר עקב התמוטטות מערכי ההגנה של הקו הראשון, שהביאה לנסיגת הכוחות הסוריים מההגנה בעומק הרמה. עדות לכך ניתן למצוא במספרי החללים של צה"ל. בשלב ההבקעה נהרגו 92 לוחמים, ואילו בשלב ניצול ההצלחה נהרגו 13 לוחמים.40 במהלך יומיים של לחימה כבש צה"ל את רמת הגולן מן החרמון בצפון ועד הירמוך בדרום, "ובלי תותחים של אויב על ההר, יוריק עוד העמק כפליים".41

כיבוש החרמון, 12 ביוני 1967

דיון ומסקנות

תמרון ההבקעה הישיר ברמה המערכתית, עם הפעלתו היעילה של חיל האוויר, הביא להתמוטטות מערך ההגנה הכללי הסורי ברמת הגולן כבר ביום הלחימה הראשון (9 ביוני). מיעוט הדרכים ממערב למזרח ומערכת ביצורים צפופה, ששלטה באש ובתצפית על הדרכים הקיימות, חייבו הבקעה ישירה. ברמה הטקטית אפשר לזהות מתקפות מהאגפים (למשל ההתקפה על תל־עזזיאת), אך לא ניתן היה לעשות כן ברמה המערכתית. הבקעה ישירה זו, הגם שגבתה מחיר כבד, זכתה להצלחה ושימשה קרש קפיצה לביצוע המשך המתקפה ברמת הגולן.

ניתוח התוכניות שנכתבו לפני המלחמה מול בחינת ביצוען ביום הלחימה הראשון מוכיח היטב את ההבנה הצבאית של אלוף דוד אלעזר. המתקפה נוהלה כמערכה בעלת כמה מאמצים טקטיים אך תוך שמירה על עקרון ריכוז הכוח וביצוע הונאה. המתקפה הפיקודית, כמעט לכל אורך החזית, נועדה ליצור את הרושם שצה"ל מתכנן התקפה בחזית רחבה, בעוד בפועל המטרה הייתה להסיח את דעת הסורים מציר ההבקעה העיקרי ("מקבת צפון") ולעכב את מתקפות הנגד נגד הכוחות המבקיעים, בעיקר אלה של חטיבה 8. עם זאת, המאמצים המשניים כוונו לבחינת כוחו של הצבא הסורי לנוכח העובדה כי מצבו לא היה ברור, וכן לניצול ההצלחה של המאמץ המשני עבור ציר פריצה נוסף מזרחה, כפי שעשו כוחות חטיבה מרחבית 3 וחטיבה 37.

בכך פעל אלעזר לפי עקרונות המאמצים בהתקפה כפי שנוסחו בספר תורת הקרב: התקפה. עקרונות אלה קבעו כי יש לנהל התקפה בכמה מאמצים כדי לא להתנות את הצלחת ההתקפה במאמץ אחד, העלול להיכשל, וכן כדי להקשות על האויב בזיהוי ואיתור המאמץ העיקרי.42 הגם שההתקפה החזיתית איננה מומלצת כמאמץ עיקרי בתורת הקרב, הרי ההתקפה הפיקודית נעשתה לפי עקרונות תורת הקרב.43 ההתקפה החזיתית ברמה הפיקודית נעה כיוון שלא ניתן היה לבצע איגוף מערכתי וכן כיוון שהמערך הסורי היה רצוף. איגופים, ברמה הטקטית, נעשו כשפני השטח או מערכי הסורים אפשרו זאת, ולפיכך נוכל לראות גם את הגמישות שאלעזר אפשר לכוחות תחת פיקודו.