"כושר צבאי" ו"תחושת מסוגלות" במערך המילואים: על כשירות ומדידת כשירות

נושא "הכשירות" של מסגרת צבאית ושל פרט לביצוע משימתה, הוא נושא ליבה בניהול ארגון לוחם. ל"כשירות" יש ממדים רבים, חלקם פיזיים (כוח אדם, ציוד ואמצעים), חלקם התנסותיים (אימון, מיומנויות, ניסיון וכדומה), וחלקם תודעתיים- פסיכולוגיים-רוחניים (כמו: לכידות, אמון ביכולת, אמון במסגרת, אמונה).

על כן, להבנתנו, עיסוק בפסיכולוגיה צבאית חייב לכלול בו הבנה מעמיקה של מונח הכשירות, רכיביו השונים ותרומתם לאפקטיביות המבצעית.

למרות העיסוק הנרחב בנושא, דומה כי בדיון הצבאי היום־יומי לא תמיד ברור למה מתכוונים כאשר אומרים "כשירות"; מה היא כוללת, כיצד מודדים אותה, ומה נדרש כדי להגדיר יחידה צבאית, מפקד או חייל כ"כשירים". כמו כן לא ברורים ההבדלים, אם יש כאלה, בין "כשירות" ובין מונחים דומים אחרים כמו "מוכנות ללחימה".

נושא הכשירות חשוב במיוחד בנוגע למערך המילואים, נושא אשר לאחר מלחמת לבנון השנייה קיבל משנה תוקף ובא לידי ביטוי במסגרת ממצאי ועדת וינוגרד (2006) ובחקיקת חוק המילואים (2008), כאשר האחריות הפורמלית לשימור כשירותם של חיילי המילואים הוטלה באופן בלבדי על צה"ל (חוק המילואים, 2008, פרק ב' סעיף 3):

"(ג) על צבא הגנה לישראל מוטלת החובה והאחריות להבטיח את רמת כשירות מערך המילואים והמשרתים בו באמצעות מתן הכשרות, אימונים וציוד הולמים על־פי משימות יחידותיו; הרמטכ"ל יקבע בפקודות הצבא את הכשירות הנדרשת ממערך המילואים לצורך היערכות לשעת חירום וכן מדדים לבחינת רמת הכשירות הנדרשת כאמור, לרבות התקופות המזעריות של שירות מילואים הנדרשות לשם שמירה על כשירות זו.

(ד) רמת הכשירות הנדרשת, כפי שקבע הרמטכ"ל כאמור בסעיף קטן

(ג), טעונה אישור השר; אחת לשנה יציג השר את רמת הכשירות, כפי שאושרה על ידו, לפני הממשלה ויביאה לידיעת הוועדה; רמת הכשירות האמורה אינה טעונה פרסום ברשומות או פרסום פומבי אחר".

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן