פרק 3: שנים של קיפאון
באוקטובר 1998 נפתח במרכז הכינוסים שבוויי פלנטיישן משא ומתן משולש — אמריקני־ישראלי־פלסטיני, וב-24 בו, לאחר תשעה ימי דיונים, חתמו המשתתפים, באגף המזרחי של הביתת הלבן, על מזכר. בלב המזכר עמדה הסכמה ישראלית להעביר 13% מהגדה המערבית לרשות הפלסטינית תוך שלושה חודשים. בתמורה התחייבה הרשות לנהל מערכה אמיתית נגד המוסלמים הפונדמנטליסטים, לחזור ולמחוק במעמד טקסי את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים להשמדת ישראל וככל הנראה להימנעמהכרזה על מדינה עצמאית ב־4 במאי 1999 — תאריך המציין את סוף תקופת הביניים בת חמש השנים שנקבעה באוסלו.
הסכם זה פתח מבוי סתום שנמשך כמעט שנתיים, ובמהלכו הוטל בספק עתיד הסכמי אוסלו וגורל השלום במזרח התיכון. המזכר החזיר את יחסי ישראל והפלסטינים למסלול שנקבע בהסכמי אוסלו, וכך הכשיר את הקרקע לדיונים על הסדר הקבע, הוא דחה, אף שלא חיסל, את הסכנות הקשורות למשבר הכרוך בהשלמת המשא ומתן הישראלי־פלסטיני ונוכח האיום הפלסטיני להכריז באורח חד־צדדי על כינון מדינה עצמאית.