פרק שלישי: הבקרה דרך ארבעה סיפורים

אחת השאלות שחוזרות על עצמן בעיסוק בתחום הבקרה, היא האם הבקרה הוכיחה את עצמה כצודקת במספר פרשיות רב מספיק כדי להמחיש את ערכה. בשאלה זו יש משום חשיבה מוטעית על מהות הרעיון של הבקרה. זאת מאחר שהיא מניחה שהמבחן לערך הבקרה הוא בוויכוח עובדתי בין ניצים, שמסתיים בהכרעה תוצאתית לכאן ולכאן. לא כך הוא הדבר. שהרי אם הבקרה הייתה מוכיחה יעילות ברמת דיוק הערכותיה – הצעד המתבקש היה להחליף את כלל מערכי המחקר במחלקת הבקרה הקטנה.

מהו אם כן תפקידה של הבקרה? להאיר על היוצא מן הכלל, ולהזהיר מפני כשל משמעותי. המבחן האמיתי של הבקרה הוא בהשפעה על דרך המחשבה של בכירי המערכת והחוקרים, בהצבת מסד תבוני שונה שיאפשר מתח דיוני ובהטמעת זהירות ואיזון במעשה המחקרי. כלומר אי אפשר להעריך את הבקרה באופן נפרד מהמערכת שהיא מבקרת. ולעניין התוצאה, הרי די אם תצדק הבקרה פעמים ספורות כדי שעלותה (הזניחה) תהיה "כדאית" עבור המערכת.

כדי להסביר ולהמחיש בבהירות את מורכבות העשייה של הבקרה, בחרנו לנקוט בדרך של מקרי מבחן. מסַפְרי הפרקים הבאים הם האנשים שהיו מעורבים בכך, ומשקפים בסיפורם את דרך המחשבה והפעולה של עשייתם הביקורתית. כהערת אזהרה נוסיף, כי כל סיפור פה הוא עדות במעמד צד אחד. אין כאן יומרה לשרטט כרוניקה, דיוק היסטורי או לתחקר את האירוע, אלא בעיקר לספר אותו כפי שאנחנו – והרמ"חים שהובילו אותו בזמן אמת – רואים אותו ואת לקחיו. תא"ל יוסי ביידץ, לשעבר רח"ט המחקר, טען במהלך השנים כי ההצלחה הגדולה והיחידה של הבקרה לדורותיה הייתה סביב הנסיגה של צה"ל מלבנון בשנת 2000 .סוגיה זו אכן מייצגת מקרה יחסית בולט שבו עמדת הבקרה עמדה בסתירה לעמדת אמ"ן, ובמבחן התוצאה הוכחה כנכונה. שורשיה של הפרשייה עוד לפני הנסיגה, והיא חובקת תקופה שבה שימשו שני ראשי בקרה בולטים – אל"ם שמואל אבן ז"ל ואל"ם שלמה קשי.

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן