פרק חמישי: הבקרה כמוסד קהילתי

בקרה לאומית? במסמך מדיניות שכתב באפריל 2007" מכון ראות" עבור ועדת וינוגרד, המליץ לכלול בהמלצות הוועדה רעיון של כינון "מוסד בקרה אסטרטגית לתמיכה בראש הממשלה". כותבי המסמך טענו כי ההתנהלות במלחמת לבנון השנייה הייתה סימפטום לכשל עמוק יותר – א־סימטריה מבנית בין מערכת הביטחון הנהנית מיציבות ויכולת תכנון וביצוע אך מאופיינת בכוחניות וראייה צרה, ובין מערכת הביטחון הלאומי (Security National) שאיננה מוגדרת ומנוהלת היטב, והאינטגרציה שלה נתונה בידי מעטים (ראש הממשלה בעיקר) שידם קצרה מלשלוט ולהבין את המורכבות.

אנשי מכון "ראות" טענו כי הדרג המקצועי "לא יודע שהוא לא יודע", ולכן חושף את הקברניט להפתעות אסטרטגיות. כמו כן, הוא נוטה להציע חלופות בתוך אותה קונספציה. בעיניהם, חיזוק המועצה לביטחון לאומי (אז לפני החלפת שמה ל"מטה לביטחון לאומי") הוא אומנם תנאי הכרחי לפתרון הכשל, אך אינו מספיק. לכן נוסף על חיזוק המשאבים והסמכויות של המועצה לביטחון לאומי, יש להקים צוות מצומצם שתפקידו "לעזור לראש הממשלה לשאול את השאלות", ולבחון הנחות עבודה ונקודות עיוורון.

הצוות אמור להיות עם "קוד התנהגות צבאי- תכנון מדיניות באופן עצמאי. מודיעיני והכשרה רב־תחומית", ולא לעסוק באיסוף ועיבוד מידע מודיעיני או עיון במסמך מעלה כי המושגים שבהם השתמש – קונספציה, נקודות עיוורון, שאילת שאלות, בחינת הנחות עבודה ועוד – קשורים הדוקות לתפיסת העולם של הבקרה המודיעינית. נכון הדבר כי הם עוסקים לא רק ב"צד האדום" אלא גם בשיקולי מדיניות, וכי על־פי המסמך אמורים לעסוק גם בתחומים כלכליים- אזרחיים, אך נראה כי הרעיון בבסיסו הוא עדיין בבואה של אותה תפיסה שנוצרה במודיעין לפני כ־30 שנים. 

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן