תור הזהב הביטחוני של ישראל ותהליך שקיעתו
ישראל ניצבת בפני עידן ביטחוני חדש, שנוצר משינוי חריף ויסודי במאפייני המערכת הגאואסטרטגית הקודמת. העידן החדש מאתגר ובעל סיכונים חמורים מאלה שידענו בארבעת העשורים האחרונים. בלב השינוי – כרסום עמוק בשלוש "פריווילגיות" אסטרטגיות שאפיינו את העשורים הקודמים, ושבזכותן חווינו "תור זהב" ביטחוני: פריווילגיית האיום המוגבל, פריווילגיית ההגמוניה האמריקנית ותמיכתה האיתנה בישראל ופריווילגיית האתוס המשותף.
מרבית ממדי השינוי אמנם מוכרים וממשיכים מגמות קיימות, אך הבשלת המגמות והתחדדות הזיקות ביניהן יוצרות את השינוי האיכותי. זיקות אלה הן שיגדירו את הבעיה האסטרטגית העדכנית – השילוב בין האיום החיצוני המחמיר והממושך מצד "איראן רבתי" – מעצמה וכוח אזורי נחוש בגיבוי רוסי – ובין היחלשות הלכידות הישראלית והתערערות העוצמה והגיבוי של המשענת האמריקנית. בתנאים אלה היכולת להתמודד עם האיום החיצוני תדרוש מחירים גבוהים ותהיה אתגר בין־דורי לכושר הנשיאה וליציבה האסטרטגית של ישראל.
במקביל למגמות אלה, ישראל התחדשה גם בעוצמות חשובות, שאומנם לא מצמצמות באופן ניכר את גודל הסכנה, אך הן בעלות פוטנציאל להוות משקל נגד – שת"פ אזורי מתחזק ונכסיות בין־לאומית גוברת בתחומי הביטחון והאנרגיה. עוצמות אלו, יחד עם מעמדה הביטחוני, הטכנולוגי והכלכלי הנוכחי, ממצבות את ישראל כמעצמה אזורית, אולם התועלת הצבאית מהשת"פ האזורי בשלב זה היא עדיין בחזקת פוטנציאל.
בראייתנו, "תא השטח" הביטחוני חדש זה, יבשיל ויגיע למלוא עוצמתו רק במעלה העשור. כדי לצלוח את המבחן האסטרטגי ארוך הטווח כשידנו על העליונה, יש לזהות תחילה את השינוי ולהתארגן בזמן. לנוכח הזמן הדרוש להיערכות בבניין הכוח, רתימת שותפים ולקביעת מדיניות ויישומה – על מקבלי ההחלטות לפעול כבר היום, ולהחליט בתנאי אי־ודאות לאיזו סביבה אסטרטגית יש להכין את ישראל וצה"ל בתוכה.
במאמר זה נפרט את הפריווילגיות שהתמוססו ואת היתרונות האסטרטגיים החדשים, וננסה לעמוד על הבעיה האסטרטגית העדכנית. כך ננסה להניח את קווי המתאר לאותה הסביבה שיש להיערך אליה.