להגיע ולהשפיע: על הצורך בעדכון בתמרון
במבצע ”עמוד ענן” גייס צה”ל כוחות והכין עצמו לתמרון של כוחות היבשה. הגיוס וצבירת הכוח הספיקו, והמבצע זכור כמבצע באש בלבד ללא תמרון. כעין מבצע בין ”עופרת יצוקה”, שבו התמרון היה מרכזי ונתפס כאפקטיבי מול משימת השמדת האויב (תקופת ”החזרה ליסודות” שלאחר מלחמת לבנון השנייה), ובין מבצע ”צוק איתן” שבו התמרון שגולם בפעילות כוחות היבשה יועד בסופו של דבר לתכלית של השמדת תשתיות.
מבצע ”עלות השחר” הוא נקודת ציון חשובה, שכן מדובר במבצע אש ביסודו, כמו מבצע ”עמוד ענן”, רק ללא האיום של הפעלת כוחות היבשה. מעבר לכוחות ההגנה בגזרה, לא הוכנו כוחות לתמרון קרקעי. ביחס למבצע ”שומר חומות”, הקדימון של ”עלות השחר”, טען עפר שלח: ”בינתיים סיפק מבצע 'שומר החומות' המחשה למה באמת צה”ל חושב על כוחות היבשה בלחימה – למרות הרטוריקה הרמה על חשיבותם – ומהי ההשפעה של מצב זה על ההישג במערכה”.
מטרת מאמר זה היא לדון בתפקידיו של התמרון כמרכיב לגיטימי ורלוונטי בארגז הכלים המקצועי של מקבלי ההחלטות. זהו דיון שמצוי בין הצהרות לוחמניות, ערגה לעבר ובין מציאות קיימת של מגבלות ורסנים. כאשר אנחנו משתמשים במושג תמרון, איננו מתכוונים למשמעות המילונית של תחבולה או של תרגיל צבאי, כי אם להפעלה של כוחות היבשה במשימות שמימושן אינו מנגד (כמו מרכיב האש, המהלומה או הסב”ר למשל) – פעילות המחייבת נוכחות בקרקע.