ערב המלחמה עסק הצבא הרוסי בבניין כוח למלחמה בעצימות גבוהה נגד נאט"ו ולמלחמות מקומיות שבהם יצטרך להתערב באופן צבאי. לשם כך השתנה מבנה כוח האדם של הצבא והוגדל מספר החיילים המקצועיים הנמצאים בכשירות יותר מבעבר. נוסף על כך נוצרו הצק"גים ואוישו בתקנים שחלקם לא מתאימים לפריסה במלחמה. את ההשלכות הצבאיות למדיניות זו אנו רואים באוקראינה
עד תחילת המלחמה עם אוקראינה, היה ארגון כוח האדם בצבא הרוסי בנוי לשני תרחישים בינריים: גיוס מילואים עבור מלחמה עם נאט"ו או שימוש בכוח מקצועי עבור מבצע ייצוב ספציפי. עם זאת בתחילת המלחמה באוקראינה הוא נתקל בתרחיש אחר, מלחמה גדולה, שמצריכה גיוס מלא, אבל לא נגד נאט"ו, אלא נגד יריב בעל יכולות דומות (ותמיכה מעצמתית). הפער נוצר בשל שלושה גורמים: ראשית, תהליך בניין כוח שכוון למבצע צבאי מוגבל נגד מדינות פחותות או מלחמה כוללת נגד נאט"ו. תרחיש זה הוביל לשינויים בארגון כוח האדם ובמבנה היחידות הלוחמות.
המאמר יבחן את התאוריה הצבאית שהתפתחה ברוסיה בסוף המאה ה־20, יסקור את הרפורמות השונות בכוח האדם בצבא רוסיה ויציג את הרפורמה בארגון הכוח לקרב של צבא רוסיה.