הקמת היאחזויות נח"ל במערב הנגב ערב מבצע קדש: הניסיון וכישלונו

ד"ר נדב פרנקל , מנהל פעילות לקהל הרחב בבית ספר שדה כפר עציון 20.06.2023

מאמר זה בוחן את פרשיית הקמתן של שש היאחזויות נח"ל במערב הנגב בשנת 1956, ודרכה את מערכת היחסים שהתהוותה בין הגופים האזרחיים לצבאיים בישראל בנוגע לשאלת המטרות הביטחוניות והמשקיות של היאחזויות הנח"ל. ההיאחזויות קמו כדי לבצר את צירי הפלישה הצפויים של צבא מצרים מקדמת סיני אל באר שבע, ובבחירת מיקומן לא התחשבו הגופים הצבאיים בגורמים משקיים כגון מצאי קרקע ומים לחקלאות. הפן החקלאי בהיאחזויות אלה שימש, לפי מפקדי צה"ל, רק כסות עיניים לנוכחות ישראלית צבאית בסמוך לגבול. טענתו המרכזית של מאמר זה היא כי הגופים הצבאיים הצליחו לכפות על הגופים האזרחיים את ההעדפה המוחלטת של הצרכים הביטחוניים על הצרכים המשקיים, אולם בניצחון זה היה טמון זרע הכישלון של ההיאחזויות הללו שקרנן ירדה ברגע שהשתנו אתגרי הביטחון בגבול המצרי. הכישלון השפיע גם לטווח הארוך, כאשר המחלקה להתיישבות של הסוכנות מיעטה להשתתף בהקמת היאחזויות נח"ל בחמש השנים הבאות, בין השאר בגלל ההשקעה הכספית שירדה לטמיון בהיאחזויות מערב הנגב.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן

בתקופת השלטון הבריטי התעצבה ביישוב הציוני בארץ ישראל התפיסה, ולפיה להתיישבות בספר ((Frontier ערך ביטחוני רב, והיא תסייע בעיצוב גבולות הישות המדינית היהודית ובהבטחת ביטחונה (אורן תשל"ח: 12-9; דרורי 2000: 38-36; פריד 2020: 10). לנוכח תפיסה זו הוקמו מיזמים רבים של התיישבות חקלאית בספר: חומה ומגדל, ההתיישבות בצפון הנגב ועוד. בכל המיזמים נשמר איזון עדין בין תפקידיהם הצבאיים של יישובי הספר ובין תפקידיהם החקלאיים, בין השאר עקב תפיסות העולם הציוניות שראו בחקלאות את מעשה ההגשמה (שירן 1998: 114-113). איזון זה נמשך גם עם ראשיתו של מפעל היאחזויות הנח"ל ב־1951, אז נקבע כי ההיאחזויות יוקמו באזורים בעלי פוטנציאל חקלאי כדי לאפשר את פיתוח המשק לצד עמידה בתפקידים הביטחוניים. את מפעל ההיאחזויות יזם אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, יחד עם המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, בדרך שהייתה דוגמה לשיתוף פעולה בין מוסדות צבאיים לאזרחיים במסגרת ההתיישבות הביטחונית (פרנקל 2021: 93-68).

במחצית הראשונה של 1956, ערב מלחמת סיני, הקים צה"ל שש היאחזויות נח"ל במערב הנגב בסמוך לגבול המצרי, נוסף על היאחזות קציעות שקמה באזור זה ב־1953. מטרתו של מאמר זה לדון בפרשיית הקמתן ופירוקן של ההיאחזויות הללו, שקמו במקום שבו ההתפתחות המשקית כמעט לא הייתה אפשרית, ולכן הצגתן כיישובים חקלאיים לא הייתה יותר ממס שפתיים. טענתו המרכזית של המאמר היא כי הגופים הצבאיים הצליחו לכפות על הגופים האזרחיים את ההעדפה המוחלטת של הצרכים הצבאיים בהיאחזויות מערב הנגב על הצרכים המשקיים, בשל החשש העמוק והתבהלה מפני אפשרות של פלישה מצרית לנגב, וההיאחזויות הפכו לאינסטרומנטליות לגמרי לצורכי הביטחון המיידים. אולם בניצחון זה היה טמון זרע הכישלון של ההיאחזויות, שקרנן ירדה ברגע שהשתנו אתגרי הביטחון בגבול המצרי. הכישלון השפיע גם לטווח הארוך, ובעטיו מיעטה המחלקה להתיישבות להשקיע בהתיישבות הביטחונית במהלך השנים הבאות.

המאמר מחדש על המחקר הקיים בשתי נקודות מרכזיות: ראשית, בהצגה מלאה של הפרשייה על היבטיה הצבאיים והאזרחיים בהתבסס על חומר ארכיוני, בעיקר מארכיון צה"ל ומערכת הביטחון ומהארכיון הציוני המרכזי. שנית, בהצגת ההשפעות לטווח קצר וארוך שהיו לכישלון היאחזויות מערב הנגב על מפעל היאחזויות הנח"ל, ועל מערכת היחסים שבין הצבא לגופים האזרחיים בקשר להתיישבות בספר. מסקנות המאמר יכולות לסייע להבנה מעמיקה של מערכת היחסים והמתחים שנוצרו בין המוסדות האזרחיים והצבאיים, בשאלות שנגעו לאופי ההתיישבות בספר.

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן