ענישה כמרכיב בלמידה
"אם תטיל עונשים על חייליך קודם שנקשרו אליך בקשרי חיבה, הם לא יקבלו מרות; ואם לא יקבלו מרות, אין מועיל בהם. ואם, לאחר שנקשרו אליך, לא תקפיד בעונשים, הרי אין מועיל בהם גם כן. על כן יש להתנהג עם חיילים קודם כל במידת האנושיות, אבל יש לקיים שליטה עליהם במשמעת ברזל. זו דרך בטוחה לניצחון".
(סון טסו) [7]
ענישה היא אמצעי חינוכי מן המעלה הראשונה, ויש לעשות בה שימוש ככל שנדרש, אך כמו ברבים מהתחומים המפורטים בפרקים הללו – במינון הנכון, באיזון, בהוגנות, ויותר מהכול – בליווי הסבר. ענישה מבהירה את גבולות המותר והאסור, ומסמנת את הקו המפריד בין הפסול לרצוי. ענישה בכלל ובמסגרת הצבאית בפרט, מאיצה תהליכי למידה אישיים וקבוצתיים, מקצועיים, מנטליים וערכיים. עם זאת, רק שילוב נכון של ענישה ותגמול חיובי, ענישה וחיזוק אישי או קבוצתי יובילו ללמידה אפקטיבית.
בארגז הכלים של מפקד אפשרויות רבות ומגוונות: לימוד והסבר, משוב חיובי או שלילי, הערה וציון לשבח, ענישה ותגמול חיובי, ומעל הכול – דוגמה אישית.
מפקדים חייבים לראות בלימוד, בהסבר ובהתרעה פתרונות שקודמים לענישה, ועליהם להעדיף כמובן לימוד על דרך החיוב. מנגד, אין לחשוש להעניש ואין לגלות הססנות או פחד לפקד ולהעניש.
יהיה אשר יהיה העונש, לעולם אין לכוון אותו אל האדם באופן אישי, אלא להתנהגותו. הפיכת העונש לעניין אישי שאינו מתמקד במעשה עצמו מכרסמת בביטחונו של החייל או החיילת, והצטברות של עונשים עלולה להוביל לפגיעה בביטחונם העצמי, בשייכות, ובהנעה הפנימית שלהם.