הניסיון מלמד שחייל נלחם ומסכן את חייו כתלות בכבודו העצמי, תדמיתו, והרגשתו ביחס לחבריו ולמפקדו. סיבות אלה, נוסף על המשמעות של תפקידו ועיסוקו, הם המשפיעים הגדולים ביותר על תפקודו ועל התנהגותו גם בשגרה. כבודו העצמי של חייל ניכר וחשוב לו באופן טבעי כמו אצל כל אדם. אבל כבודו העצמי של אדם אינו אובייקטיבי ובלתי תלוי; הוא מושפע במידה רבה מהיחס של חברי הקבוצה כלפיו, ומהיחס של מפקדו. חייל שמחויבותו לקבוצה ולמפקד נמוכה יתאמץ פחות לשמור על כבודו העצמי, ולא יתאמץ לתפקד באופן מיטבי ולהוציא מעצמו את המרב. וההפך: חייל שחש מחויבות עמוקה כלפי מפקדו וחבריו כתוצאה מכך שהם מכבדים אותו – ירצה לשמור על כבודו העצמי, וזה האחרון יהיה גורם מרכזי למוטיבציה ולהנעה פנימית.
כל התחומים שנסקרו בפרק הנוכחי תורמים להעצמת הפרט ולחיזוק כבודו העצמי: הכרה, יחס הוגן, למידה, תחושת מסוגלות, שייכות ומשמעות. את כל אלה יש לפתח כחלקים העומדים בפני עצמם, וכחלקים בחיזוק הזהות האישית והכבוד העצמי של הפרט. משמעות הדברים היא שכבוד עצמי אינו עניין נתון וקבוע, אלא האחריות להעצמתו מונחת על כתפי המפקד וחברי הקבוצה.
ראוי והכרחי לטפח אצל חיילים את כבודם העצמי לשם הגברת ההנעה הפנימית. זו אינה צריכה להיות הסיבה המרכזית למאמץ ולהשקעה שלהם, אבל זהו בהחלט גורם שתרומתו לנכונות להילחם ולרצון להתאמץ בשגרה היא גדולה.