יחס הוגן
הכרה היא עיקרון הכרחי אבל לא מספיק. הציפייה של כל אדם היא גם ליחס הוגן. מפקד ומנהיג צריך להציב לאנשיו דרישות גבוהות. אי אפשר לנצח בשדה הקרב ללא רמה מקצועית גבוהה ביותר, המצריכה אימונים מפרכים, תרגולים חוזרים, הקפדה על קוצו של יו"ד בכל ביצוע ותחקירים נוקבים. רמת דרישות גבוהה נדרשת בשדה ובמטה, בפעילות מבצעית ובאימונים, בשגרה ובחירום. אי אפשר להשיג מצוינות ללא רמת דרישות גבוהה, אך היא גם עלולה לגרום לקהות חושים מצד המפקד כלפי גודל האתגר שניצב בפני החיילים או מפקדי המשנה. קהות החושים יכולה להתפתח לחוסר רגישות לקשיי הביצוע, לקשיי ההסתגלות או הלמידה של חברי הקבוצה, וזאת משום הרצון העז לעמוד במשימה, אשר עשוי בסופו של דבר להוביל לדורסנות לא מכוונת. מנגד, מפקד שמפגין יחס הוגן מגלה הבנה לתנאים התובעניים, מסביר, קשוב לקשיים ומוצא דרך להשלים את הביצוע, בין אם על ידי הדרגתיות ובין אם על ידי עדכון לוח הזמנים למשימה, וכל זאת מבלי לוותר על השלמתה.
גם כשמדובר בענישה, שהיא כלי צבאי ופיקודי מקובל והכרחי, ודאי ברמות הזוטרות, הציפייה היא לענישה הוגנת. הרוב המכריע של מקבלי העונש יודעים ומודעים לכך שהם צריכים לשאת בהשלכות של מעשיהם, וגם ידוע להם שיש עבירות חמורות המצריכות ענישה חמורה. ובכל זאת, הדרישה היא שהענישה תהא כזו השומרת על מידתיות ופרופורציה, ובוודאי שלא תהפוך לעניין אישי. הציפייה היא שתהליך הענישה (ותהליכים בכלל) יבוצע באופן הוגן, אחיד, שיטתי ושקוף, כך שגם במקרה של החלטה קשה תהיה בהירות בנוגע לאופן שבו ההחלטה התקבלה.
מעל הכול, לכל אדם בכל תפקיד יש צרכים אישיים ונסיבות אישיות המחייבים להעניק לו תשומת לב ויחס מתחשב ומותאם למצבו. כל חייל וכל מפקד יכול להיקלע למצב שבו עשה שגיאה חמורה, או להיקלע לתקופה קשה. יחס הוגן משמעותו להבין זאת. לא למהר להסיק מסקנות, ולתת לאדם הזדמנות נוספת. לצד החובה להצבת דרישות גבוהות והקפדה על מימושן, לעולם קיימת החובה לשקול את הנסיבות המיוחדות של כל מצב ולגלות יחס הוגן.
בכל קבוצה יש מוכשרים יותר, בולטים יותר ואפילו אהובים יותר. מפקדים יכולים להתפתות, לרוב לא במודע, ולהעניק יחס מיוחד לבולטים. זו תהיה טעות כפולה. ראשית, מן הפן המקצועי: יחס אישי, לימוד וחניכה צריכים להתחלק באופן שווה בין כל חברי הקבוצה. מפקד צריך לוודא שהוא מכוון את הסבריו ודרישותיו למכנה המשותף הרחב של הקבוצה, ולא משאיר אף אחד מאנשיו מאחור. יתרה מכך, אם יש מקום לשינוי במינון, הרי שהבולטים פחות או המתקשים צריכים לקבל יחס מועדף. שנית, מן הפן החברתי: כל גישה היוצרת תחושה של העדפה גלויה או סמויה, מתפרשת כאי שוויון וכהכרה לא מאוזנת. חזרנו אם כן לסיפור יעקב ועשו. מפקד חייב להתייחס לכל אנשיו באופן שווה.
למרות האמור לעיל, צריך להבדיל בין פיקוד שוויוני ובין טיפוח מפקדי העתיד. יעקב נבחר מפני שהיה מתאים יותר, אך הבחירה בו נעשתה בחוסר יושר. מפקד צריך לסמן את הבולטים, להכשיר אותם ולקדם אותם, אך יש לעשות זאת באופן שאינו סותר את עקרון השוויון והיחס האחיד. הגדרת כיתה או מחלקה של מפקדי העתיד, לצד שיטות אחרות הקיימות ביחידות צה"ל, היא שיטה מומלצת ונכונה, שמשלבת כראוי בין פיקוד שוויוני לפיקוד המטפח את דור העתיד.