הפלישה הרוסית לאוקראינה – כישלון ההרתעה בראי התיאוריה הרציונלית

ב־24 בפברואר 2022, לאחר תקופה ארוכה של מתיחות עם המערב וניסיונות דיפלומטיים למנוע הסלמה, פלשה רוסיה לאוקראינה. אחד הגורמים שהוביל מלכתחילה להידרדרות העימות היה ניסיון נאט"ו לחדש את תהליך הצטרפות אוקראינה לשורותיו, שהתפרש ברוסיה כאיום על ריבונותה והגנת גבולותיה ואינטרסיה בזירה. זהו אינו הניסיון הראשון לצרף את אוקראינה לברית מערבית, והפעם הקודמת, ב־2014, בו נעשה ניסיון לחתום הסכמי סחר ושיתוף פעולה בין האיחוד האירופי ואוקראינה ולהטות את תלותה ברוסיה כלפי המערב, הסתיים בפלישה רוסית לחצי האי קרים. ניסיון זה לא מנע מהמערב להמשיך לגייס את אוקראינה.

לפני הפלישה, מדינות המערב, נאט"ו וארצות־הברית בראשם, בחרו לנקוט גישה נוקשה כלפי הכוונות הרוסיות, תוך הצגת איומים ברורים של סנקציות, כלכליות בעיקרן, על מגזרי הטכנולוגיה, האנרגיה והסחר הרוסי, ואף על אישי ציבור ומגזר פרטי מרכזיים ברוסיה. המערב הבין כי רוסיה מודדת כעת את תגובתם, וכי נחישותם בשלב זה תהיה שיקול מרכזי בהמשך. רוסיה הציגה מנגד מסמך דרישות כתנאי להרגעת הרוחות, שכלל בעיקרו התחייבות כי אוקראינה לא תצורף לנאט"ו. מדינות המערב סירבו, והמשיכו לאיים בסנקציות חמורות שעלולות למוטט את כלכלת רוסיה, בתקווה שהדבר ישכנע את רוסיה כי המהלך אינו כדאי. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ראה את מאזן הרווח וההפסד אחרת.

הפלישה סימנה אירוע מרכזי ומהותי בתמורות ביחסי הכוחות הבין-לאומיים במאה ה־21. מעבר לעובדה שהפלישה היוותה את תנועת הכוחות המהותית ביותר שבוצעה באדמת אירופה מאז מלחמת העולם השנייה, הרי שהיא הייתה אחד האירועים הבולטים בעת הנוכחית של כישלון הרתעה מערבית כנגד יריב מאיים, ושלב קריטי בתהליך שחיקת ההרתעה המערבית הכוללת. תהליך זה החל למעשה שנים קודם לכן עם שינוי גישת הממשל האמריקנית בנוגע למעורבותה הסלקטיבית לצד בעלות בריתה, ועמידה בהתחייבויות לסיוע ולהגנה על החופש ושימור הסדר העולמי הקיים. כישלון ההרתעה במקרה זה היה אירוע משברי, והחזיר לדיון מונחים הצמודים באופן הדוק לתיאוריות ההרתעה הקונוונציונלית – אמינות ההרתעה, מחויבות המרתיע למימוש איומיו, תפיסת הצד המאתגר את יכולתו לשלוט בהידרדרות העימות, שימוש בגישוש מקדים ועוד. עבורנו, אירועים אלו מהווים הזדמנות לחקור מקרה עדכני בן זמננו של כישלון הרתעה, בראי תאוריות הרתעה קיימות, ולבחון את תקפותן ואת יישומיותן בעולם האמיתי.

מאמר זה ייבחן את מקרה הבוחן האוקראיני בראי תיאוריית ההרתעה הרציונלית, ידגים כיצד הפלישה הרוסית לאוקראינה היא אירוע כישלון הרתעה וינתח את הסיבות המרכזיות שהובילו לכישלון זה בראי התאוריה.

הרתעה קונוונציונלית  – רקע ועקרונות

ההגדרה הרווחת של הרתעה בהקשרי יחסים בין-לאומיים היא שימוש באיומים וכוח מוגבל כדי להניע יריב מלבצע מעשה, או לשנות סטטוס־קוו מסוים. העיקרון המנחה ליעילות הרתעה הוא יחסי העלות-תועלת שמציב המרתיע בפני המורתע, ויכולתו לשכנע באופן אמין שמחיר שינוי הסטטוס־קוו יהיה כבד מהרווח הצפוי לו מכך. יש המוסיפים כי המניעים יכולים להיות לא רק מחיר הפעולה, אלא גם התגמול מהימנעות ממנה.1 הנחת היסוד היא ששני הצדדים רציונליים, ומטרת כל צד להגדיל את רווחיו ולהימנע מהפסד. אם הרתעה כושלת והיריב מאתגר את הצד המרתיע המגן – הרי שהשימוש באיומים וכוח בשלב זה הופכים לכפייה, ומטרתם להוביל את היריב לחזור בו מפעולותיו בחזרה לסטטוס־קוו הקודם. מטרתה העיקרית של ההרתעה – הימנעות ממלחמה ושימוש בכוח בפועל.

הספרות מחלקת את ההרתעה לשני סוגים שונים: הרתעה כללית, המתייחסת לאיום כללי נגד פגיעה באינטרסים של מדינה בטווח הזמן הארוך; והרתעה מיידית, המתייחסת לאיום נגד כוונה מיידית לפגיעה באינטרס של מדינה בטווח זמן מיידי ונגד מטרה ממוקדת. במסגרת זו הספרות קובעת חלוקה נוספת להרתעה ישירה נגד שטחה הטריטוריאלי של מדינה, והרתעה מורחבת נגד מדינה שלישית שנמצאת בברית עם המדינה המגינה. חלוקות אלה מייצרות ארבע אפשרויות שונות של הרתעה: כללית – ישירה, כללית – מורחבת, מיידית – ישירה, מיידית – מורחבת. בכל אחת מהאפשרויות מרחב הפעולות, השיקולים וההחלטות של צדדים בעימותים יהיו שונים.2

עם התפתחות הנשק הגרעיני, התפתחה גם התופעה של חוסר הנכונות להשתמש בו אלא במקרי "יום הדין". במקום למנוע מלחמות לחלוטין, הדבר יצר באופן פרדוקסלי סוג חדש של מלחמות – מלחמות מוגבלות, שנעשתה בהן הפעלת כוח צבאי להשגת מטרות מדיניות באופן שאינו חוצה את רף העימות שדורש הפעלת נשק גרעיני, ולמעשה משאיר את הלחימה מוגבלת וקונוונציונלית. הופעת סוג זה של מלחמות הוביל לצורך חדש להגדיר כיצד מייצרים הרתעה קונוונציונלית. בשונה מהרתעה גרעינית, שלמעשה היא משחק של ערכים מוחלטים בהיבטי הצלחה וכישלון הרתעה, נדרש להגדיר כיצד מייצרים הרתעה קונוונציונלית כשליריב מנעד אפשרויות פעולה ולמגן מנעד אפשרויות תגובה. תיאורטיקנים שונים החלו בפיתוח תיאוריות הרתעה קונוונציונלית,3 כאשר העיקרית שעסקה בתחום הייתה תיאוריית ההרתעה הרציונלית, הנשענת על עקרונות תיאוריית הבחירה הרציונלית ותפיסת הריאליזם המדיני. התיאוריה פישטה את עקרונות ההרתעה לגורמים משפיעים, שבעזרתם אפשר למדוד ולנבא את סיכויי הצלחת ההרתעה. ככלל, תיאוריה טובה נמדדת ביכולת אנשי הפרקטיקה, (במקרה זה מדינאים) להשתמש בה ולסמוך עליה. התיאוריה קסמה למדינאים רבים, בזכות פשטותה ומוחלטותה ביכולת להכיל את כל סוגי הקונפליקטים ולייצר מנגנון יעיל לניבוי.

התאוריה מבוססת על כמה עקרונות: ראשית, הצדדים בעימות רציונליים ומוּנעים משיקולי רווח-הפסד. שנית, המדינה היא גורם בעל קול ודעה אחת בכל הנוגע לקבלת החלטות, ואין הכרה בה כיישות מורכבת בעלת ניגודי אינטרסים פנימיים, השפעות פוליטיות ושיקולים בירוקרטיים זרים. שלישית, התיאוריה מתייחסת להתמודדות בין שני צדדים, ולא יותר. רביעית, התיאוריה מתייחסת לחשיבה אסטרטגית, ולפיה כל צד מתייחס להחלטות הצד האחר ולאפשרויות השונות שהוא יכול לבחור בהן.

העיקרון המרכזי בתיאוריה שמשפיע על יכולת ההרתעה להצליח הוא עקרון האמינות, ולפיו רק הרתעה אמינה יכולה להוביל יריב להאמין ליכולת המגן לעמוד באיומיו ולקיימם. בהנחה שהאיום אכן מציב מחיר גבוה מהתועלת שצפוי היריב לקבל מפעולתו לתפיסתו – ההרתעה תצליח. ארבעה עקרונות מרכזיים בתיאוריה להערכת סיכויי ההרתעה להצליח או להיכשל: מאזן הכוחות; יכולת האיתות והמיקוח; תדמית ומחויבות; ואינטרסים בסיכון. מאזן הכוחות של המדינה המגינה חייב לאפשר לה לאיים ביעילות על היריב המאתגר את הרתעתה. היכולות הצבאיות שהמדינה המגנה מאיימת בהן חייבות להיות אמיתיות ובעדיפות על פני יכולות ההגנה של המדינה המאתגרת.

יכולת האיתות והמיקוח של המדינה המגנה הם עיקרון מרכזי ביכולתה לשדר איום אמין. על כן לא רק שהאיום חייב להיות ברור וממוקד, אלא שכוחו עולה ככל שניכר כי המאמץ שנדרש כדי לאותת הוא גבוה יותר (פריסה בפועל של מערכות וכוחות היא איתות חזק מדיבורים בלבד). תדמית ומחויבות הן גורמים מרכזיים, אם כי לעיתים שנויים במחלוקת בקרב חוקרים בתחום. הטענה היא שהיסטוריה של מדינה והתנהגות קודמת שלה במקרים דומים, מעידה על הנכונות והמחויבות שלה לפעול באופן דומה גם באירועים נוכחיים. יש הטוענים כי גורם זה יכול להטעות ולהוביל להערכת חסר או יתר של היריב את כוונות הצד המגן, ועל כן חוקרים רבים מפנים את תשומת ליבם לגורם הרביעי – אינטרסים בסיכון – ומדגישים כי ככל שהאינטרסים המוּדרים מהותיים יותר עבור מדינה, כך רצונה ונכונותה להגן עליהם מגבירים את אמינות ההרתעה ואת יעילותה.4

תיאוריית ההרתעה הרציונלית למעשה קובעת את המדדים הללו ככלי להערכת יכולת המדינה לייצר איום אמין, וכך להוביל להצלחת ההרתעה. מבקריה טוענים כי העקרונות פשטניים מדי, וידם קצרה מלהתייחס למורכבויות רבות נוספות הנוגעות להשפעות קוגניטיביות על תהליך קבלת ההחלטות של מדינה מאתגרת. כמו כן התיאוריה דיכוטומית ומציגה הצלחה וכישלון כערך מוחלט, בדומה לתיאוריות הרתעה גרעינית, בעוד במציאות אפשרויות הפעולה של שני הצדדים רחבות יותר על מנעד משתנה של תגובות, ועצם הקביעה אם הרתעה הצליחה או כשלה היא שאלה להערכה. מעבר לכול, שיטת המחקר היא דדוקטיבית, שלמעשה כופה את עקרונותיה על הכלל ומציגה את יישומן על מקרי בוחן, ולכן אינה מספקת מענה רחב מספיק לאירועים בפועל, ואינה יכולה להסביר באופן מספק חריגות ואי התאמות של מקרים במציאות בהם התיאוריה לא עבדה. ובכל זאת, תאוריה זו הוכיחה עצמה כשימושית במקרים רבים ובעלת יכולת ניבוי מספקת, ועל כן נותרה תיאוריה מובילה בקרב מדינאים וחוקרים יחד.

מפגינים בעצרת בפברואר 2022 נגד פלישת רוסיה לאוקראינה צועדים על פני פסלו של הצאר אלכסנדר השני בכיכר הסנאט בהלסינקי

מקרה הבוחן האוקראיני בראי התיאוריה הרציונלית

בתחילת המשבר קידמה רוסיה כוחות לגבול אוקראינה בחזיתות הרוסית והבלארוסית, ואיימה בפלישה להבטחת ביטחונה. בתגובה איים המערב בסנקציות כלכליות ובהתערבות צבאית. מאזן הכוחות בין הצדדים ללא ספק אִפשר למערב לממש את שני מרכיבי האיום שלו. לנאט"ו יכולת צבאית והרכב כוחות מאפשר ואף עדיף על הכוחות הרוסיים ברוב מרכיבי הכוח שלו. כמו כן, מול יכולת גרעינית יש מענה הולם מנאט"ו וארצות-הברית בפרט.

בממד הכלכלי, השוק הרוסי תלוי באופן ניכר בקשריו עם אירופה והמערב. איום בסנקציות כלכליות הוא מהותי, אך מנגד התלות האירופית באנרגיה מרוסיה, עם אפשרויות המסחר העומדות לצד רוסיה עם סין והמזרח, מטילות צל של ספק על מידת היעילות של איום כלכלי על רוסיה, בטח כאשר זו נחושה לממש את יעדיה הביטחוניים גם במחיר הוקעה עולמית מצד המערב ומחירים כלכליים שעליה לספוג. סנקציות כלכליות במקרה זה הן איום בעייתי. רוסיה יכולה לבחון את אמינות האיום ולהניח כי מאזן הכוחות בינה למערב, והתלות האירופית בגז רוסי, ימנע מהמערב לממש את איומיו באופן מלא. אמנם לאירופה עומדות אפשרויות נוספות, אך הן אינן מלאות ולא יחזיקו לאורך זמן. אירופה לא יכולה לנתק לחלוטין את תלותה בגז רוסי בבת אחת, וזהו תהליך ארוך טווח. אגב, גם זה שיקול עבור רוסיה, שעלולה לאבד את לקוחותיה האירופאים בעתיד הרחוק. האם המשק הרוסי מסוגל לעמוד במכה זמנית ולשרוד עד סיום המשבר? במקרה זה החלופות העומדות לפוטין, יחד עם אורך הנשימה הרוסי לתקופה הקצרה, אינם משמעותיים מספיק כדי למנוע מרוסיה לממש את יעדיה באוקראינה, ולאחר מכן לתקן את היחסים ולשוב למסחר תקין.

בהיבט יכולת האיתות והמיקוח, האם האיתות של המערב ונאט"ו היה ברור ואמין כמנוף לחץ מספק באיומיו על פוטין? שאלה מורכבת, ואולי בחובה טמונה המורכבות העיקרית של ניתוח ויכולת תחזית של כישלון הרתעה. היכולת להעריך את יעילות מנופי הלחץ שמפעיל הצד המגן על הצד המאתגר היא מהות ההרתעה. אם מנופי הלחץ ומחירי הפעולה גוברים על תועלתה – הרי שלכאורה ההרתעה תצלח, ואם לאו – תיכשל. במקרה הנוכחי הוצבו בפני רוסיה מנופי לחץ כלכליים משמעותיים, כמו גם התערבות צבאית וסיוע צבאי לאוקראינה שיכול תאורטית להכריע את צבא רוסיה. מנגד, הייתה הימנעות ממשית של המערב לנקוט פעולות שעלולות להוביל ללחימה ישירה של נאט"ו מול רוסיה, והעדפה של לחימה אוקראינית בסיוע מערבי כדי להכיל את המשבר והיקפו. מנוף הלחץ הכלכלי המערבי על רוסיה היה אף הוא משמעותי ואמין, אך התלות ההדדית של רוסיה ואירופה בנושאי אנרגיה, כמו גם יחסי מסחר של רוסיה עם מדינות רבות שמחוץ למעגל הסנקציות (לדוגמה סין) מטילים ספק מסוים ביעילות מנוף לחץ זה.

בנוגע ליכולת האיתות של המערב על רצינות כוונותיו – פרט לאיומים וקידום כוחות סמלי למדינות שכנות, לא ננקט צעד מהותי לפני הפלישה להוכיח את נחישותו לממש איומים. לא בוצעו סנקציות ראשוניות על עצם כוונות רוסיה המוצהרות והלא מוצהרות, לא קודמו כוחות או סיוע צבאי לאוקראינה עצמה ולא הוטלו מגבלות כלכליות או הוכן השטח ליישום של כאלה. משמעות הדבר – גם אם היו אמינים וברי ביצוע, לא בוצע שום מהלך שיחזק את הבנת רוסיה בנוגע לנחישות להוציא את האיומים המערביים לפועל במקרה הצורך.

הפרמטר השלישי הוא התדמית והמחויבות. כדי להבין את מערכת השיקולים הרוסית, עלינו לבחון כיצד תפסו את איומי המערב. האם רוסיה האמינה במחויבות המערב לממש את איומיו, והאם ראתה את תדמית המערב שנוצרה במהלך התקופה שקדמה למשבר כגורם מחזק או מחליש לנחישותה ומחויבותה לאיומיה? אפשר לומר שגורם משמעותי, לדעתנו, שאפשר לייחס לו את כישלון ההרתעה המערבית על רוסיה במשבר זה, הוא ההיסטוריה של איומי המערב בשנים שקדמו למשבר, שהחלישו משמעותית את תפיסת מחויבותו נגד פעולה רוסית באוקראינה.

אירועי גאורגיה (2008), הפלישה לחצי האי קרים (2014), הסכם הגרעין מול איראן (2015), היחסים עם קוריאה הצפונית וההבלגה על פיתוח נשק גרעיני (2017) והנסיגה מאפגניסטאן (2021), מעידים במידה רבה על עמדה מערבית חלשה ואיומים "ללא שיניים". רוסיה, שחזתה בתגובות שנויות במחלוקת מהמערב על אגרסיות שניסתה להרתיע ללא הצלחה לרוב, הניחה שגם כעת סיכויי ההתערבות ומימוש האיומים המערביים נגדה פחותים. פוטין למד היטב את פעולות המערב, וזיהה מראש את מנופי הלחץ שהם יכולים להפעיל עליו באירוע של עימות, הווה אומר סנקציות כלכליות. חיזוק האחיזה הרוסית בתחום האנרגיה לאירופה היה מנוף נגדי של פוטין, והגביל את יכולתו להפעיל את מלוא איומיו בלי לפגוע בכלכלה האירופית.

הפרמטר האחרון הוא האינטרסים שבסיכון. מבחינת רוסיה הניסיון המערבי לגייס את אוקראינה לנאט"ו הוא סיכון ביטחוני ממעלה ראשונה עבורה. רוסיה הביעה את התפיסה הזו פעמים אין־ספור בעבר, והבהירה את עמדתה באופן חד משמעי מול נאט"ו. עבורה, מהלך הפלישה הוא הישרדותי במידה רבה מול הצבת איומים על גבולותיה, שמטים משמעותית את מאזן הכוחות העולמי. מנגד, האינטרסים המערביים – שמירה על אוקראינה חופשית כחלק ממאמצי התעצמות אירופה, נאט"ו והגוש המערבי בזירה; הבטחת עליונות צבאית על רוסיה; קידום כלכלי וחברתי של אוקראינה – אינם הישרדותיים. ברור כי הדבר גוזר מחויבות נמוכה יותר, ועל כן אמינות איום נמוכה יותר.

האם המערב מוכן להסתכן במלחמה כוללת מול רוסיה במחיר התערבות במשבר באוקראינה? כנראה שלא. רוסיה מבינה זאת, כך גם המערב. האיום הכלכלי, והאינטרסים הכלכליים שבסיכון? שני הצדדים בעלי תלות הדדית, אך לשניהם אפשרויות נוספות. עובדות אלה למעשה מבטלות זו את זו, מכיוון ששני הצדדים יעדיפו לא לאבד את חלקם המשותף במסחר, באנרגיה ובצמיחה הכלכלית של השווקים, אך יכולים לעשות זאת במידה מסוימת עם מחירים מסוימים מול האינטרס שעומד מנגד. כאשר שמים את האינטרס הביטחוני שעומד מנגד במשוואה, ניכר כי המחויבות הרוסית למהלך והמחירים שהיא מוכנה לשלם, גבוהים מאלה שהמערב, ארצות־הברית ונאט"ו מוכנים לשלם.  

בריתות נאט"ו באזור. מקור: טוויטר

סיכום

מאמר זה העלה תהיות רבות על אופי ההרתעה שהפעיל המערב באירועים שקדמו לפלישה הרוסית לאוקראינה, ובעיקר מדוע לא אותת באופן יעיל וחזק לפני הפלישה את נכונות כוונותיו, אם הבין כי תפיסת מחויבותו בעיני הרוסים חלשה. כישלון ההרתעה על רוסיה נבע בין השאר מהעדר תמריץ חיובי לוויתור או פשרה מרוסיה על דרישותיה. אי אפשר לחזות האם בהכרח תמריצים שכאלה היו בעלי השפעה מהותית על רוסיה לשנות את כוונותיה, אך ללא ספק העדר אפשרות שכזו הורידה מן השולחן אפשרויות פעולה רבות.

שנית, העדר איתות משמעותי בשלבים המקדימים לפלישה, שיכול להעיד על רצינות ומחויבות אמיתית מהמערב לפעול נגד פלישה לאוקראינה, החליש את אמינות האיום – תפיסת המחויבות המערבית לאיומים על־ידי רוסיה – ומכאן להחלשת ההרתעה. יתרה מכך, חוסר קידום פעולות של המערב בשלב שכבר היה ברור כי הפלישה תצא לדרך, חיזקה אף היא את רוסיה כי היא יכולה להתקדם וכי המענה המערבי יהיה רופס, מדורג ומאוחר.

שלישית, ניתן להבחין כי העדר תוקף אמיתי ומגבלת זמן לחזרה לאחור מצד המערב כלפי רוסיה, למעשה לא שם את האחרונה בשום שלב בנקודת "אל חזור". על־פי מדד זה, ייתכן שלתפיסת רוסיה היא יכולה לפעול ולפרוץ את הסטטוס־קוו ולסבול את מימוש האיומים נגדה והסנקציות, אך להפסיק בכל שלב ולחזור לשולחן הדיונים או לחילופין להסיר מעליה את המגבלות. למעשה, לתפיסת רוסיה העדר תוקף העיד שהיא שולטת בסיכונים ובהידרדרות המצב במשך כל הדרך, ולכן אין לה תמריץ או מניעה להגביל פעילותה שמא לא תוכל לחזור לאחור. לתפיסתה, שליטה בסיכונים משמעותה חיזוק חיובי להמשיך ולהתקדם עם פלישה. אם הייתה אמירה מערבית שבמידה שיבוצעו פעולות חוצות קו ינותקו השיחות ולא תהיה חזרה לדיפלומטיה עד מיצוי תהליכי סנקציות מסוימים – ייתכן שלרוסיה היה מניע רחב יותר לשקול לעצור את הפלישה כל עוד היוזמה בידיה.

נקודה אחרונה היא שהשימוש באיומים כלכליים וסנקציות הוא חרב פיפיות, שכן שימוש בו פוגע במערב ובמדינות המאיימות כשם שהוא פוגע ברוסיה. על כן, שימוש במרכיב הרתעתי שכזה שנוי במחלוקת, שכן מעיד על מגבלות האיום או זמניותו. פגיעה הדדית בשני הצדדים במקרה זה מחליש את אמינות האיום, וגורם לו להיות מוכוון פחות לנקודות החולשה הרוסיים.

לאלו שלא מאמינים ביד המקרה, אנו מציעים פה נקודה למחשבה. ניתן לטעון כי כשלון ההרתעה במקרה זה היה אירוע מכוון מצד ארה"ב ושותפות נוספות, שקידמו את ניסיון צירוף אוקראינה לנאט"ו על מנת לייצר משבר שיוביל להגדלת השקעות הבטחון של מדינות אירופה, שמזה שנים רבות מצמצמות הוצאות ביטחוניות אל מול המשך השקעה אדירה של ארה"ב וחברות נוספות בנאט"ו. במקרה שכזה, עד כמה שעצוב לומר זאת, יתכן ואוקראינה מהווה "שעיר לעזאזל" במהלך כוחות רחב יותר שמטרתו חיזוק השקעות גוש המערב בביטחון והפחתת התלות ברוסיה באופן כללי, החלק ממהלך חיזוק המערב במאבקי הבין גושי מול רוסיה וסין. על אף שאין אף עדות מוחלטת שכך המצב, משמעות הדבר במקרה זה היא שכשלון ההרתעה היה אירוע מכוון מראש, דבר אגב שאינו מחליש את התאוריות הרציונליות אלא דווקא מדגים כיצד נעשה שימוש בהן להשגת מטרה רצויה.

האירועים באוקראינה נתנו לנו הזדמנות לחקור בדיעבד מקרה בוחן נוסף, עדכני ומודרני, של כישלון הרתעה קונוונציונלית. כעת יש לבחון את יעילות ההרתעה שמפעיל המערב בימים אלה כלפי איראן, ולבדוק האם היא יעילה, אמינה ותשיג את מטרותיה. מומלץ לבצע ניתוח זה בעוד מועד, כדי להבין את העמידה בעקרונות התיאוריות השונות, ולא לחכות ולראות האם איראן תהפוך למקרה בוחן נוסף של כישלון הרתעה, ויפה שעה אחת קודם.

המאמר נכתב כחלק מעבודת גמר בקורס בגישות ואסכולות ביחסים בינלאומיים בהנחיית ד"ר כרמלה לוטמר. הקורס נלמד במסגרת מסלול לימודי ביטחון לאומי ואסטרטגיה ימית באוניברסיטת חיפה תחת הנחייתו של פרופ' שאול חורב.