מנת קרב - קרב צ'יקמוגה

קרב צ'יקמוגה. ציור מאת קורץ את אליסון

מעטים הם המרחבים שראו דם אמריקני רב יותר נשפך מביערות שסביב נחל צ׳יקמוגה (Chickamauga) שבמדינת ג'ורג'יה בארצות־הברית. במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, בתום שני ימי לחימה עזה ועיקשת, מנו צבאות האיחוד והקונפדרציה כ־35 אלף נפגעים, המספר השני בגודלו בהיסטוריה האמריקנית עד מלחמת העולם הראשונה. הדרך למספר עצום זה כללה חוסר בעתודות, הזדמנויות שהוחמצו, וטעות טרגית אחת שחרצה את גורל הקרב.

הרקע לקרב

באפריל 1861, לאחר פרישתן של 11 מדינות דרומיות מאיחוד המדינות של ארצות־הברית, פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית. המדינות הכריזו על עצמאותן והקימו את הקונפדרציה, בעוד המדינות שנשארו תחת הממשלה הפדרלית כוּנו האיחוד. בקיץ 1863 פתח מפקד ארמיית הקמברלנד של צבא האיחוד, גנרל וויליאם רוזקרנס, בסדרת תמרונים במטרה להניס את כוחות הדרום מהעיר צ׳טנוגה במדינת טנסי, שהייתה השער ללב הדרום כולו, ולהשתלט עליה. בשל האיום הגלום בתמרונים אלה, שכוונו נגד צירי האספקה והתקשורת של ארמיית טנסי מצבא הקונפדרציה, נאלץ מפקְדה, גנרל בראקטסון בראג, להסיג את כוחותיו מצ׳טנוגה. לאחר הנסיגה תכנן מתקפת נגד במטרה לחסל את ארמיית האיחוד שנעה בחזית רחבה מאוד, כאשר כל אחד מהקורפוסים נע בנפרד.

בתחילת ספטמבר, ורק לאחר הגעת כוחות תגבורת מממשלת הקונפדרציה, נפתחה שעת הכושר להשיב מלחמה שערה. תכנונו המקורי של בראג היה לחסל כל קורפוס צפוני בנפרד, אך התמהמהות מפקדי המשנה בהוצאה לפועל של התוכנית לא רק שהובילה לעיכוב ההתקפה, אלא שאף העניקה לרוזקרנס זמן יקר ערך להבין את האיום הניצב מולו ולכנס את כוחותיו. ב־18 בספטמבר השלים רוזקרנס את ההיערכות בקו חזית לרוחב הגדה המערבית של נחל צ׳יקמוגה.1

השטח שבו נערך הקרב – גדתו המערבית של הנחל – כוסה בערב רב של עצים וצמחייה גבוהה, מה שהקשה על שני הצבאות לראות למרחקים ארוכים. רובו המוחלט היה מישורי, מלבד שלוש גבעות מחוברות שכוּנו רכס הפרסה, בחלקה הצפוני־מערבי של הגדה. העבירוּת עבור חיילי החי"ר הייתה סבירה למדי, בשל תנועת בעלי חיים במקום ששיטחו את הקרקע מתחת לעצים.2 כמו כן, החוות, הבתים וטחנות הרוח באזור שימשו כמפקדות ארעיות עבור מפקדי האיחוד.

יחסי הכוחות נטו לטובת כוחות האיחוד.3 לרשות רוזקרנס עמדו כ־53 אלף חיילים שהשתתפו בלחימה, רובם המוחלט חיילי חי"ר ומקצתם פרשים שבקרב מילאו תפקיד משני בלבד. מנגד, ארמיית טנסי של הקונפדרציה הורכבה מכ־50 אלף חיילים, כאשר כ־40 אלף מהם כוחות אורגניים של הארמייה והשאר תגבורות ששלח הממשל, מהן ארבע חטיבות פרשים רכובות.

החיילים בשתי הארמיות היו מאומנים ומנוסים, מרביתם השתתפו כבר בכמה קרבות במלחמת האזרחים בשנתיים שקדמו לקרב. כלי הנשק העיקרי ששימש את הצדדים היה רובה המוסקט הנטען מהלוע. נוסף על כך, במספר מועט של יחידות בצבא האיחוד השתמשו ברובים מתקדמים יותר ובעלי קצב אש מהיר יותר, תוצרת החברות קולט וספנסר. בכוחות האיחוד היו יחידות ארטילריה עדיפות בסד"כ ובציוד על מקבילותיהן בקונפדרציה, אך אלה לא יכלו להשפיע על הקרב בשל התכסית שהקשתה על התצפית וצמצמה את היקף הנזק שהאש הצליחה לגרום.

תוכנית הקרב של בראג כללה צליחה ראשונית של הנחל על־ידי שני קורפוסים, שתוכננו לתקוף את האגף הצפוני של כוחות האיחוד ולהדוף אותם דרומה לכיוון טחנת רוח (ראו נקודה מספר 1 במפה) הרחק מהעיר צ'טנוגה. התוכנית התבססה על ההערכה כי הקורפוס הצפוני שנמצא בטחנה הוא מרכז הכובד של קו ההגנה של ארמיית הקמברלנד. רוזקרנס, שחזה את המהלך העיקרי של בראג, שלח ב־18 בספטמבר קורפוס בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ורג' הנרי תומאס, שנערך מול כיוון ההתקפה הצפוי של בראג.4 ב־19 בספטמבר, משהשלימו כוחות הקונפדרציה את חציית הנהר, בעוד תומאס תפס את מיקומו באגף הצפוני של האיחוד, התלקח הקרב.

היערכות הצבאות ומהלכי הקרב הראשונים בבוקר 19 בספטמבר. בירוק מסומנים מיקומים אשר מוזכרים במאמר. מקור: ויקיפדיה

19 בספטמבר: יום הקרב הראשון

בבוקרו של 19 בספטמבר החלו הקרבות הראשוניים בין הצבאות, עת פגשו קורפוסי הדרום שצלחו את הנחל את כוחותיו של תומאס בחלק הצפוני של שדה הקרב. יום הלחימה הראשון התאפיין בהתקפות והתקפות נגד חוזרות ונשנות, כאשר דפוס הפעולה המרכזי היה הצלחה מקומית של כוחות הדרום, עד הגעה של כוחות תגבור מצבא האיחוד מהאגפים שהניסו חזרה את יחידותיו של בראג. ריבוי העצים בשדה הקרב מנע מכוחות הדרום לראות את הגעת אויביהם מאגפיהם, והקשה על התקשורת בין המפקדים, מה שהביא למצב שבו כל יחידה נלחמה למעשה בנפרד.

במהלך היום הגיעו דיוויזיות נוספות של הקונפדרציה, וערכו שתי התקפות נפרדות למרחק מאות מטרים ספורים מהמפקדה הארעית של רוזקרנס שהתמקמה בביתה של אלמנה (ראו נקודה מספר 3 במפה) בעורף מערך האיחוד. בשני המקרים נאלצו כוחות הדרום לסגת עקב אש כבדה של כוחות האיחוד.

לקראת השקיעה ערכו כוחות הדרום את התקפתם האחרונה לאותו יום קרב, כאשר שתי דיוויזיות הבקיעו בגזרת האגף הצפוני של האיחוד, והצליחו לדחוק את כוחותיו של תומאס אחורה ואף להשתלט על ציודם. על אף ההצלחה המקומית לא המשיכו כוחות הדרום בתנופה. אם כי הפעם במקום התקפת נגד מוצלחת של צבא האיחוד, הייתה הסיבה נעוצה ברדת החשכה שעצרה לחלוטין את התקדמות הדיוויזיות של בראג שחששו מלחימה בעלטה.5

בשעות הלילה שבין 19 ו־20 בספטמבר, היו עסוקים כוחות האיחוד בהתבצרות כוחותיהם בבניית מגננים מעץ. לעומתם בכוחות הקונפדרציה הוחלט לפצל את הכוחות לשני פיקודים אגפיים: אגף שמאלי בפיקוד לוטננט גנרל ג'יימס לונגסטריט שהגיע לשדה הקרב עוד באותו הערב, ואגף ימני בפיקודו של לוטננט גנרל ליאונידס פולק. האחרון היה אמור לתקוף עם שחר ולהניס את כוחות האיחוד דרומה. לונגסטריט היה אמור להנחית את מכת המחץ מיד אחריו.6

20 בספטמבר: יום הקרב השני

ההתקפה של פולק תוכננה לשעת הזריחה, אולם הכוחות שהיו אמורים להובילה לא קיבלו את הידיעה על תפקידם החדש עד שעת ה־ש.7 ב־9:30 בבוקר, כאשר נפתחה ההתקפה לבסוף, הספיקו כוחות האיחוד לשפר את עמדותיהם, ולסגור פערים שנוצרו בלילה. במהלך ההתקפה שארכה כשעתיים בלבד, הצליחה הדיוויזיה הצפונית ביותר של הקונפדרציה לאגף את מערך האיחוד והתמקמה בעורפו. על אף ההצלחה המקומית, חוסר היכולת לנצל את ההצלחה ולשלוח את העתודות להמשיך את התנופה ביטל את היתרון היחסי שנוצר, וב־11:30 נסוגו כל כוחות הקונפדרציה שהשתתפו בהתקפה. על אף הכישלון, להתקפה קצרה זו נודע תפקיד מכריע בקרב דווקא בהקשר ההתקפה באגף השמאלי.

הלחץ על האגף הצפוני של האיחוד, ובפרט הופעת דיוויזיה שלמה בעורף המערך, הביאו את תומאס לבקש שוב ושוב תגבורות מרוזקרנס. בקשה שכזו הגיעה לרוזקרנס ב־10:45, וכעשר דקות לאחר מכן קיבל בריגדיר גנרל תומאס ווד פקודה לנוע ממקומו בלב המערך, כדי לסגור את הפער שנוצר במרכז הקו של מייג'ור גנרל ג'ורג' הנרי תומאס. כשהגיע ווד למפקדו החדש, התחוור לו שלמעשה אין פער כזה, ולעומת זאת קיימת סכנה מוחשית דווקא באגף הצפוני ביותר. אותה דיוויזיה של ווד, שנשלחה לסגור פער שלא היה קיים, יצרה פער אמיתי במרכז מערך האיחוד. לרוע מזלם, ההתקפה של הקונפדרציה כוונה בדיוק לשטח שהופקר.

ב־11:15 החלו כוחות הקונפדרציה בהתקפה, ובלי להיתקל כלל באויב בחזיתם הגיעו במהרה לעורפם של כוחות האיחוד.8 האגף הדרומי של האיחוד קרס במהרה, והחל במנוסה לכיוון צ'טנוגה. בין הנסוגים היה רוזקרנס, שהחליט להשאיר בידי תומאס באגף הצפוני את הבחירה אם להישאר או לסגת. האחרון החליט להישאר, ומצהרי היום ועד שקיעת החמה אבטח את נסיגת כוחות האיחוד, כשהוא עצמו נערך בקו הגנה מחודש על גבי רכס הפרסה (ראו נקודה מספר 2 במפה). עם רדת החשכה הסיג את כוחותיו והצטרף לשאר צבא האיחוד בצ'טנוגה. משתפסו כוחות הקונפדרציה את הרכס – הובטח ניצחונם בקרב. חיילי הדרום חגגו את הניצחון בביזת גופות ובשירי הלל.

אופוריית הניצחון לא נמשכה זמן רב. לגנרל בראג היו שתי אפשרויות לאחר הקרב: לתקוף את צירי התקשורת של ארמיית הקמברלנד, ולבודדם משאר כוחות האיחוד, או לתקוף חזיתית את צ'טנוגה ולחסל סופית את יריביו. בראג בחר באפשרות אחרת. הוא נע לעבר צ'טנוגה והטיל מצור על העיר. גישה זו אפשרה לארמיית הקמברלנד להתאושש, ובקרב על העיר שנערך כחודש לאחר מכן השיג האיחוד ניצחון מוחץ.

מטחנת לי וגורדון

מסקנות

ההחלטה של גנרל רוזקרנס לתגבר את מערך ההגנה של תומאס באמצעות דיוויזיה שלמה ממרכז קו החזית נבעה אמנם ממידע שגוי, אך תכנון טוב יותר היה מונע מראש את הצורך להחליף פער בפער. בהינתן ההיערכות של ארמיית הקמברלנד להגנה בצורה קווית מול התקפה חזיתית רחבה, לרוזקרנס היה מוטב להשאיר כוחות רבים יותר בעתודה, שיכלו לסגור פערים בלי לפגוע בשלמות המערך ההגנתי. העובדה כי ההתקפה של לונגסטריט כוונה בדיוק לפער שיצרה עזיבת הדיוויזיה, הפכה את טעותו של רוזקרנס לגורלית. התכנון והשימוש בעתודות בקרב היה לקוי בשני הצבאות, ומהלך הקרב מלמד אותנו על חשיבות תכנון העתודות בין אם בהגנה לטובת סגירת פרצות ופערים, ובין אם בהתקפה לטובת ניצול הצלחות והגעה להכרעה.

שתי בעיות עיקריות פגעו בתפקוד ארמיית טנסי של הקונפדרציה: בעיית תקשורת בין מפקדי כוחות, ואי ניצול הצלחות. השטח המיוער ודאי השפיע על הקושי של מפקדי הקונפדרציה לתקשר זה עם זה, אך קיום הערכות מצב ותהליכי למידה בין מפקדים היו משפרים רבות את תפקוד הארמייה, ומונעים חזרה על טעויות שכבר נעשו. חוסר התקשורת הביא לעיכובים מיותרים במהלך כל הקרב, ולחוסר בקיום לחימה באופן רציף.

במשך כל הקרב נחלו כוחות הקונפדרציה הצלחות מקומיות שנמחקו במהרה, בעיקר בשל חוסר הפעלת עתודות וכוחות שכנים לניצול הפרצה. הפעלת הכוחות בנפרד, שמוּסדה בליל 19 בספטמבר על ידי חלוקת הארמייה לשני פיקודים, פגעה ביכולת של הכוחות לתחזק מאמץ שהצליח, וכך להביא אולי להכרעה מוקדמת יותר של הקרב. אין דוגמה טובה יותר לחוסר היכולת לנצל הצלחה, מהעובדה כי הניצחון בקרב לא הביא לשום שינוי במאזן המערכתי.

בקרב צ'יקמוגה, אף שבשדה הקרב היה ניצחון הדרום מכריע וברור, בראג למעשה לא השיג את יעדו – חיסול ארמיית קמברלנד. יתרה מכך, אחרי הקרב לא ניצל את ההצלחה בו כדי לרדוף את האויב הנסוג ולהשלים את השמדתו, מה שהביא לנפילתו כחודש לאחר מכן. הוא ספג אבדות רבות בנפש ובציוד לחימה שהקשו על התאוששותה של ארמיית טנסי בפיקודו, ואכן שמחת הניצחון הייתה קצרת מועד, חסרת משמעות ואף מזיקה.

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן: https://bit.ly/3ledAzz