החלטה לא מושלמת בזמן עדיפה על פתרון מושלם באיחור

שמשי, א' (2022). קבלת החלטות בשדה הקרב. משרד הביטחון

כבר כמה עשורים שתא"ל (מיל') אלישיב שמשי עוסק בחקר מלחמות ומבצעי צה"ל ומפרסם ספרים מאירי עיניים המנתחים עקרונות לחימה ורמות פיקוד. בספרו החדש קבלת החלטות בשדה הקרב,1 שמשי בחר לנתח נושא שהוא תכלית תפקידו של המפקד בלחימה. "קבלת החלטות נכונות", קבע, "היא המפתח להצלחה בשדה הקרב".

במהלך השנים תלו מפקדים רבים את אי־הצלחתם בשדה הקרב בחוסר מזל. "ההצלחה", אמר ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, "היא עניין של מזל – יעידו על כך כל אלה שלא הצליחו".2 אך ההצלחה בקרב, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר רא"ל יגאל ידין, אינה תולדה של מזל בלבד אלא גם של נוהל קרב טוב.3 עליהם נוספים גורמים כמו מיומנות הכוח, אופן פעולת האויב וכאמור, איכות ההחלטות של המפקד.

המחקר הראה כי במציאות הדינמית של שדה הקרב, המחייבת את המפקד והכוח להגיב לשינויים והתרחשויות במהלך הלחימה, "קבלת ההחלטות השכיחה הייתה אינטואיטיבית. כלומר ההחלטות התקבלו בהליך קצר ומהיר שבו התבססו על ניסיונם ועל האינטואיציה שלהם. מפקדי קו האש, החשופים יותר לסיכונים ולאי ודאות, קיבלו יותר החלטות אינטואיטיביות, בייחוד בשטחים בנויים ובצמחייה סבוכה שבהם התאפיינה הלחימה בהיתקלויות מטווחים קצרים וחייבה תגובה מהירה".4 המחבר מצא שגם בדרגי הפיקוד הבכיר, למרות תהליכי החשיבה השיטתיים, "השלימו מפקדים את התהליך בהחלטות אינטואיטיביות".5

"בשדה קרב דינמי ומשתנה", כתב, "אין מצב של ודאות מוחלטת, מפקד שמחפש ודאות מוחלטת מחפש את הבלתי אפשרי. ככל שמפקד נמצא בחוסר ודאות לגבי המתרחש סביבו, כך גדלה ההסתברות שהחלטותיו תהיינה מוטעות ומחירן יהיה גבוה יותר. לכן השאיפה של כל מפקד היא לצמצם את אי הוודאות ולקבל תמונת מצב בהירה ככל האפשר, שעל בסיסה אפשר יהיה לקבל החלטות ראויות".6 עם זאת, כמאמר הגנרל ג'ורג' פאטון, מטובי המצביאים במלחמת העולם השנייה, "החלטה שאינה מושלמת אך מבוצעת מיד, היא רבת־ערך יותר מפתרון מושלם המבוצע באיחור".7

שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים, בחן את קבלת ההחלטות דרך כמה זוויות ובהן הלחצים שמופעלים על המפקד בקרב, "מלכודת המחויבות להחלטה קודמת", גם כשזו הפכה למתאימה פחות, והשפעת מיקום המפקד על קבלת ההחלטות שלו. גם הקדמה הטכנולוגית משפיעה על יכולת המפקד לקבל החלטות, אך אף שמערכות השו"ב תורמות להפחתת ערפל הקרב, הן מגבירות את עומס המידע על המפקד, עלולות להפוך אותו לתלוי בהן, וכלל לא בטוח שהן מקילות עליו להחליט.

טנקים בתנועה מצומת נווה-יורה מזרחה לעבר לכידת הכוח המצרי, 16 באוקטובר 1973

"החליט על דרך פעולה שונה בתכלית"

את המחקר שמשי ביסס על מאות ניתוחי קרבות והחלטות מפקדים בקרבות אוגדתיים, חטיבתיים, גדודיים ופלוגתיים שערך במהלך השנים. כך למשל, תיאר כיצד במלחמת יום הכיפורים, ב־13 באוקטובר 1973, הטילה אוגדה 252 על גדוד הצנחנים 202 להיערך להגנה על צומת הצירים "יורה"–"נווה" מפני התקפת שריון. המג"ד סא"ל דורון רובין, שעשה את כל שירותו בצנחנים, שימש בתפקידו שלושה חודשים בטרם פרצה המלחמה והספיק לאמן את כל הרמות בגדוד תוך שימת דגש על אימון המפקדים. "גדוד 202 הוא אוטונומי, הוא אינו תלוי באמא חטיבה", נהג לומר לאנשיו.8

למוחרת תקפה חטיבת שריון מצרית את הצומת. רובין "החליט להמשיך להגן על הציר למרות התקפת השריון האדירה, כאשר את הפער ביחסי הכוחות יצמצם על ידי הפעלה מסיבית של אוויר, ארטילריה ומרגמות".9 נוסף על כך הוא פעל למיצוי האמל"ח שברשותו, ובכלל זה רכבי תול"ר, מטולי נ"ט, ומרגמות ומחלקת טנקים שסיפח. במהלך הלחימה חשש המג"ד מכיתור כוחותיו. לכן במקום להמתין בהגנה בצומת הצירים, הוא החליט "על דרך פעולה שונה בתכלית, לקחת סיכון ולבצע התקפת נגד על האויב".10 בהוראתו, מחלקת השריון וצמד התול"רים תקפו והשמידו טנקים ומשאיות של החטיבה המצרית.

במקביל אוגדה 252 שלחה את גדוד השריון 46, בפיקוד סא"ל דוד שובל, לתפוס שטחים שולטים על ואדי מבעוק. "הכוחות ירו על שריון האויב מצפון ומדרום לוואדי ואליהם נוספו אש ארטילרית ותקיפות מטוסי חיל האוויר. השריון המצרי ספג מכה קשה בוואדי מבעוק והתקפתו נעצרה".11 את עיקר ההתקפה בוואדי מבעוק בלמו כוחות השריון, בייחוד גדוד 46, והאש מנגד.12 המג"ד רובין קיבל שורה של החלטות נכונות ומקצועיות שאפשרו לו ולגדוד הצנחנים בפיקודו להגן בהצלחה על הצומת.

כ־40 שנים מאוחר יותר לחם אותו גדוד במבצע "צוק איתן" ברצועת עזה. על גדוד 202, בפיקוד סא"ל יעקב (קובי) ולר, יוצא פלוגת הנ"ט של הצנחנים, הוטל לאבטח את האגף הדרומי של חטיבת הצנחנים, שפעלה לאתר ולהשמיד פירי מנהרות ותשתיות אמצעי לחימה בפאתי העיר ח׳אן יונס. הגדוד שהה בשטח שנשלט מרכס ומבניינים גבוהים, והאויב פתח בירי מקלעים וטילי נ״ט לעבר העמדות שתפס הגדוד. המג"ד "יזם מהלך לשינוי המצב והחליט לבצע פשיטה על השטח השולט".13 הגדוד כבש כמה בתים, ואז הבין המג"ד שבתים סמוכים ממזרח "עלולים לסכן א‏ותו והחליט אינטואיטיבית להרחיב את הפשיטה לעבר הבתים האלה".14 הפשיטה הייתה מוצלחת – "מתחם הלחימה של האויב נפגע קשה וכמה לוחמי אויב נהרגו".15

בהמשך הלחימה, לאחר שהגיע מידע מודיעיני על מתחם אויב נוסף, הבין המג"ד כי "האויב עלול להיערך מחדש לתקיפת כוחות החטיבה, ולכן החליט להקדים לתקוף אותו כדי שיהיה עסוק בהגנה על עצמו".16 בשלב זה בלחימה האויב לחם באופן נחוש, והמג"ד התקשה לגבש לעצמו את תמונת הקרב. "מהדיווחים המקוטעים שקיבל הוא הבין שמתנהל קרב קשה, שכמה מחבלים נהרגו, אך היו גם נפגעים בקרב לוחמי הגדוד".17 לכן הוא נע במהירות קדימה "כדי לראות מקרוב מה קורה בשטח, משם יוכל לקבל החלטות להמשך הלחימה".18 שם ולר והמח"ט אל"ם אליעזר טולדנו הפעילו כוחות שריון והנדסה שסייעו לסיים את הלחימה במתחם.

הצנחנים "הרגו לוחמי חמאס, הרסו תשתיות לחימה ואמצעי לחימה ולקחו שלל רב".19 ולר, אם כן, היה מפקד שיזם, חתר למגע וקיבל החלטות באופן שהציב את האויב כל העת בעמדת מגננה.

המחבר השכיל לנתח בספר גם החלטות מפקד במבצעים המיוחדים. בפרק אחד ניתח את החלטת סרן דב בר, מפקד פלגה בשייטת 13 שהוביל את אנשיו לפשיטה על האי גרין במלחמת ההתשה, להמשיך בביצוע המשימה למרות עיכוב ניכר של הכוח בשחייה אל היעד עד להשלמתה בהצלחה. פרק אחר ניתח את החלטת סרן שאול מופז, שפיקד על סיירת צנחנים בפשיטה לעומק סוריה במלחמת יום הכיפורים, שלא להמשיך בביצוע המשימה לאחר שהכוח הונחת במקום הלא נכון והתגלה בידי הסורים.

דחפור D9 הורס בית ששימש לפעילות טרור ברצועת עזה בתקופת האנתפאדה השנייה

"אימונים בכל הרמות וטיפוח רוח לחימה"

שמשי כינס בספרו רבות מן התובנות שגיבש בספרים קודמים וניתח היטב את התפקיד המרכזי, אולי החשוב ביותר, של המפקד בקרב. עם זאת, כשם שציין המחבר, ראוי לעמוד על חשיבות הניסיון ליכולת המפקד לקבל החלטות טובות במהירות בקרב. עד לאנתפאדה השנייה צברו מפקדי השדה של צה"ל ניסיון קרבי ניכר בפשיטות ומבצעים, ניסיון שסייע להם לקבל החלטות בלחימה. כך למשל העיד תא"ל (מיל') משה (צ'יקו) תמיר שהוא ופקודיו בחטיבת גולני הגיעו ללחימה ביהודה ושומרון "עם המון ניסיון מלבנון ועם הרבה ביטחון ביכולת".20

עם זאת בשנים האחרונות כוחות היבשה נדרשו פחות ללחימה בהיקף נרחב ועצים בעימות מוגדר וצברו ניסיון בעיקר בביטחון שוטף, שבו החיכוך עם האויב קטן יחסית ויתרונם עליו הוא מוחלט. מכאן שהניסיון הקרבי שנצבר בדרג הטקטי קטן. ניסיון זה נצבר ונשמר בשעתו רק במערך המילואים. ב־1973 מג"דים כמו יוסי יפה מחטיבת הצנחנים "חוד החנית" הגיעו למלחמה כשבאמתחתם ניסיון כמג"דים במלחמת ששת הימים. עם השנים פחת חלקם של כוחות המילואים במערכות ולכן גם ניסיונם פחת.

הדרך לגשר על הפער ההולך ומתפתח בניסיונם של המפקדים אינה לחפש אחר מלחמות שבהן המפקדים ירכשו ניסיון. הפתרון, שיושם גם בעשור השקט שבין מלחמות קדש וששת הימים, טמון באימונים רלוונטיים, מדמי מציאות. לא בכדי כתב לאחרונה הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, כי "לקח מרכזי ממלחמת לבנון השנייה הוא הצורך במוכנות גבוהה ומיידית למלחמה, בדגש על אימונים בכל הרמות וטיפוח רוח לחימה".21

כדי שלמפקדים, בסדיר ובמילואים, תהיה היכולת לקבל החלטות טובות בשדה הקרב עליהם לעבור אימונים שהמתווה שלהם לא יהיה סגור וסדור באופן המקבע את המתורגל. בשעתו כתב רובין שדווקא האימון הוא "הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני".22 ולכן כדי ללמד את המפקדים להחליט ואז ליישם פתרון מקצועי לפי התו"ל, יש לקיים תרגילים שמאפשרים להיכשל וללמוד. השאלה היא אם אנחנו כצבא מאמנים כך את אנשינו.