הורדת PDF
צילום: רביע באשא
על־פי המסורת הדרוזית, דרוזים חיים בארץ ישראל באזור הגליל כבר מאז ייסוד הדת לפני כ־1,000 שנה. מרבית ההתיישבות הדרוזית בארץ ישראל התבצעה בין המאה ה־11 והמאה ה־13, ובייחוד בתקופתו של האמיר פחר א־דין השני (1634-1590) מבית הנכבדים הדרוזי בית מען. עדויות מתועדות להתיישבות דרוזים בישראל אנו מוצאים כבר במאה ה־13. ההיסטוריון הערבי אל-עֹת'מאני כתב ב־1375 על כפרי הדרוזים בגליל ובהם אל־בקיעה (פקיעין), ועל אזור מסוים ליד צפת שבו ריכוז גדול של דרוזים.
במאות ה־16 וה־17 התרחב היישוב הדרוזי בארץ כתוצאה מקליטת מהגרים דרוזים רבים ממוצא לבנוני. באותה עת נוסדו 12 כפרים דרוזיים בכרמל. הכפרים היחידים ששרדו עד היום מאותם כפרים קדומים הם דאלית אל־כרמל ועוספיה. ב־1925, בשל היד הקשה שנהגו הצרפתים נגד ריכוזי העדה הדרוזית ב"ג'בל דרוז" בסוריה ובחצביה בלבנון, פרץ המרד הדרוזי נגד הכוחות הצרפתים שאותו הוביל הגיבור הדרוזי המיתולוגי סֻלטאן אל־אטרש. למרות ההצלחות הגדולות, הסתיים המרד בניצחון הצבא הצרפתי ובהגלייתם של המנהיגים הבולטים לירדן. לא מעט דרוזים היגרו אל הכפרים בגליל, והתאחדו עם בני משפחותיהם.