מאז הופעתם של תעלת סואץ ונהר הירדן בקווי הפסקת־האש של ישראל החל צה"ל להתעניין בציוד צליחה. צליחת מכשול מים בסדר גודל של תעלת סואץ היא משימה מורכבת מכל הבחינות: ארגונית, טכנית וטקטית. תעלת סואץ מחברת את הים התיכון בצפון עם מפרץ סואץ וים סוף בדרום. אורכּה כ־160 ק"מ — מהם 37 ק"מ של האגם המר הגדול ושל האגם המר הקטן. רוחבה 200-150 מטרים, עומקה 20-10 מטרים, והדפנות שלה תלולות. על גדות התעלה שוכנות שלוש ערים מצריות: פורט סעיד בצפון, אסמאעיליה במרכז ובדרום העיר סואץ, שהיא הגדולה והחשובה מבין ערי התעלה.
כמו בכל נושא חשוב, היו בצה"ל דעות שונות בנוגע לציוד המתאים לתנאינו ובנוגע לשיטת הצליחה. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היו בידי צה"ל גשר גלילים, תמסחים ודוברות ג'ילואה. גשר הגלילים היה האמצעי המועדף למרות המורכבּות של גרירתו והבאתו לאזור הצליחה. כבר בימים הראשונים של הבלימה עלה על הפרק נושא הצליחה. בנוגע לאופן הצליחה ולמקומה הועלו רעיונות והושמעו דעות שונות: בצפון מול פורט פואד-פורט סעיד, בדרום מול העיר סואץ, או במרכז מול אסמאעיליה. בסוף סוכם על הגזרה המרכזית באזור התפר בין שתי הארמיות — באזור מצמד. הכוחות המצריים בשני צדי התעלה בגזרה הזאת היו דלילים יחסית. כמו כן סוכם שאוגדת שרון תמשיך לבסס את האחיזה בראש הגשר, ושאוגדת ברן תצלח למערב התעלה — זאת לאחר השמדת חטיבת השריון ה־25 המצרית.
ציר עכביש, שהוביל, מלקסיקון דרך סילבר ומצמד, למקום הצליחה, היה עמוס ופקוק. גרירת גשר הגלילים הייתה כרוכה בקשיים רבים, ונמשכה זמן רב יותר מן המתוכנן. בחצות ליל 16/15 באוקטובר, במקביל לגרירת גשר הגלילים, החלו להניע לתעלה דוברות ג'ילואה, כדי לאפשר ליחידות משלוש האוגדות של אלוף ברן, אלוף קלמן מגן ואלוף אריאל שרון לצלוח לגדה המערבית. בצליחה השתתפו שלושה גדודי גישור עם 60 סירות גומי, 16 תמסחים, 20 דוברות ג'ילואה וגשר גלילים.