מוכנוּת למענה בחירום של ארגוני חירום: מקרה השתלבות פקע"ר במאמצי ניהול הקורונה
מוכנוּת למצבי חירום היא מושג כללי ומעורפל. בצד הסוגיות המהותיות העוסקות באיכות, בסוג ובעומק התרחישים שאליהם יש להתכונן, ניצבת גם השאלה איזו מידה רמת מוכנוּת מסוימת מספיקה? ארגוני חירום ומגיבים ראשונים, שתכליתם להתמודד עם אירועים בלתי שגרתיים וקיצוניים, נדרשים למוכנוּת בשתי רמות: האחת, כארגון פורמלי מסורתי, רציונלי והיררכי, המנהל משאבים בהיקפים גדולים כתקציב, כוח אדם וציוד; השנייה, כארגון המתמודד עם משימה שגודלה, משכה ומורכבותה משתנים מתרחיש לתרחיש וממקרה למקרה. בהקשר זה פקע"ר הוא ארגון חירום מיוחד שחלות עליו משמעויות צבאיות. החל בשיוך למטכ"ל והיותו פיקוד מרחבי של העורף, וכלה במעורבותו בסיוע לאוכלוסייה האזרחית ברשויות המקומיות. לפיכך, מוכנוּת ארגון צבאי כפקע"ר היא סוגיה ייחודית ומעניינת לבחינת סוגיית היערכות ארגוני חירום למצבי חירום שונים.
התפשטות מגפת הקורונה בישראל הובילה לצורך במענה ברמה לאומית ובסיוע לאוכלוסייה בהיקפים נרחבים. ראש הממשלה ומשרד הבריאות, שבאחריותו - תחת צו בריאות העם - הטיפול בנושא בריאות הציבור, הטילו על פקע"ר משימות תפעוליות ולוגיסטיות בעיקר, שנדרשו כדי לבלום את התפשטות המגפה. המשימות כללו הקמת מתחמי בדיקות ותפעולם; ביצוע חקירות אפידמיולוגיות לקטיעת שרשראות ההדבקה; ניהול מלוניות הבידוד לשבים מחו"ל ולאלו שאין ביכולתם למלא בידוד בביתם; חלוקת מזון לתושבים תחת סגר; והסברה לאוכלוסייה הכללית ולאוכלוסיות ייעודיות.
מצב זה, שבו פקע"ר מתפקד כמסייע לניהול מצב חירום אזרחי, העלה סוגיות משמעותיות בנוגע למהות הסיוע, ניהולו, היקפו, משכו, יעדיו ו"היום שאחרי" עם החזרה לשגרה. מאמר זה יעסוק במוכנוּת פקע"ר לסיוע לאוכלוסייה במצבי חירום שאינם מלחמתיים, כמו גם באירוע מתמשך.