קרצ'אוי כמנהיג רוחני וכפוסק הלכה

כריכת ספרו המקיף של קרצ'אוי פקה אל־ג'האד – דראסה מקארנה לאחכאמה ופלספתה פי צ'וא אל־קראא'ן ואל־סנה, (הלכת הג'האד – מחקר משווה לדיניו והפילוסופיה שלו לאור הקראא'ן והסנה)

בתחום ההלכתי הקימה חמאס את "אגודת חכמי הדת של פלסטין" (רַאבִּטַת עֻלַמַאא' פִלַסְטִין), שאמורה לספק גיבוי אידיאולוגי והלכתי למצעה ולהחלטותיה המדיניות של התנועה. אולם כאשר נדרשו הכרעות בעלות משמעות פוליטית־אידיאולוגית מהמעלה הראשונה, הכירה חמאס כסמכות ההלכתית העליונה שלה בקרצ'אוי.1 הלה הזדהה עם חמאס כתנועת התנגדות שכור מחצבתה הוא "האחים המוסלמים". הוא סיפק לחמאס צידוקים הלכתיים לפעולותיה, אף אם סתרו את השריעה או יצרו בעייתיות מבחינה הלכתית. את ההשפעה העמוקה של זרם הווסטיה בהנהגת קרצ'אוי על תפיסת חמאס היטיב לבטא הניה. "אחים ואחיות! כאשר אנו עומדים לצד השיח' [קרצ'אוי] אנו עומדים לצד הדרך המוסלמית הנכונה והישרה, לצד דרך הווסטיה שעליה התבססה השריעה ההגונה הסובלנית לנוכח חוסר היציבות השוררת בזירה המוסלמית בתקופה זו".2

עוד ציין את תרומתו הרבה של קרצ'אוי לג'האד בפלסטין ובעיקר לחמאס. כדוגמה לתמיכה זו הביא את פסיקתו של קרצ'אוי בנוגע לפעולות האסתשהאד (פיגועי ההתאבדות) בשנות ה־90. בפסק הלכה זה קבע קרצ'אוי כי פעולות האסתשהאד שביצעה חמאס הן "מהסוג העצום ביותר של ג'האד למען אללה. הן [חלק] מהטלת מורא לגיטימית (אִרְהַאב) שעליה הורה הקראא'ן ב־8:60".3

יש לציין כי בשלל סוגיות מכריעות לחמאס סיפק לה קרצ'אוי פסיקות הלכה, דוגמת הסכמי אוסלו שאותם אסר מבחינה הלכתית,4 מתן לגיטימציה להרג שביצעה חמאס נגד אנשי הפת"ח בעת המלחמה ביניהם בשנים 2006–2007. 5 ומתן לגיטימציה לחמאס למעשי ההרג שביצעה ב־2009 במסגד אבן תימיה ברפיח נגד הסלפים הג'האדים, אנשי אלקאעדה, ברצועת עזה. חלקו בתמיכה בג'האד בפלסטין התבטא, מעבר לפרסום פסקי הלכה, גם בהקמת מוסדות תמיכה בבעיה הפלסטינית ובירושלים דוגמת הקמת "מוסד ירושלים הבין־לאומי" ב־2001. קרצ'אוי אף עמד בראש מועצת הנאמנים שלו.6 כמו כן, הוא היה שותף פעיל ויזם כינון פרויקטים שתכליתם איסוף כספים למען המאבק בפלסטין, דוגמת "קואליציית הצדקה" (אִאְתִלַאף אל־חַ'יְר) שהוקמה ב־2001. 7

ב־2010 נערכה בעזה ועידה מטעם משרד ההקדשים והעניינים הדתיים תחת הכותרת: "מאמצי הד"ר יוסף קרצ'אוי בשירות האסלאם ומתן עזרה לבעיה הפלסטינית". הניה העלה על נס בוועידה את תרומתו של קרצ'אוי לבעיה הפלסטינית. הדבר נחוץ, הדגיש הניה, שכן נרקמה מזימה שהוציאה את הבעיה הפלסטינית מהמעגל האסלאמי והפכה אותה לבעיה ערבית, אחר כך פלסטינית וכזו הנוגעת רק לעם הפלסטיני. בשל הדגש ששם קרצ'אוי על סוגיית קדושת ירושלים לאסלאם, העניק הניה לקרצ'אוי את התואר "שיח' אל־אַקְצַא, שיח' אל־קֻדְס". ספרו של קרצ'אוי ירושלים – בעיית כל מוסלמי שיצא לאור ב־1998, הטביע חותם על גיבוש מסמך חמאס שנים לאחר מכן.

קביעות הלכתיות בתחום הלחימה (פִקְה אלגִ'הַאד) שהשפיעו על חמאס

מפעולות אסתשהאד לירי טילים

להיתר שנתן קרצ'אוי לפעולות האִסְתִשְהַאד בישראל, העיר שתי הערות חשובות: הראשונה, ההיתר ניתן לפלסטינים בשל נסיבותיהם המיוחדות בהגנה על עצמם, על משפחותיהם, על ילדיהם ועל הדברים שאסור לפגוע בהם (חֻרֻמַאת). "לא התרנו פעולות אלה [של אסתשהאד] שלא בפלסטין בשל היעדר ההכרח המחייב זאת או מתיר זאת. אנלוגיה בין המדינות האחרות ובין פלסטין, כמו מי שמשתמשים בפעולות אלה נגד מוסלמים, למשל באלג'יר, מצרים, תימן, סעודיה, עראק, פקיסטאן וכדומה, זהו היקש שלא במקומו, שיש בו הבדל [בין המקרה המהווה בסיס להיקש ובין המקרה החדש שבנוגע אליו מקישים], ולפיכך היקש זה בטל מבחינה שרעית".8 דוגמה להיקש מוטעה שכזה היא, לדברי קרצ'אוי, להחיל את ההיתר שניתן לפעולות האסתשהאד בפלסטין, על פיגועי 11 בספטמבר ולפסוק כי אלה האחרונים נחשבים פעולות אסתשהאד המותרות על־פי השריעה.9

ההערה השנייה, בידי הפלסטינים כיום (קרצ'אוי כתב זאת ב־2009) טילים שיכולים להגיע לעומק ישראל – מה שיכול להיות חלופה לפעולות האסתשהאד. אף שטילים אלה אינם מגיעים לטווח הטילים שיש בידי ישראל, יש בכוחם להזיק לה, להדאיגה ולהטרידה.10 מיותר לציין כי בין אם מדובר בפעולות אסתשהאד ובין אם מדובר בירי טילים לעומק ישראל, בשני אמצעים אלה לא ניתן לעשות הבחנה בין לוחמים לבלתי מעורבים בלחימה או אזרחים חפים מפשע.

ישראל היא דַאר אל־חַרְב, בית המלחמה

כל העולם נחשב ביחס למוסלמים כדַאר אל־עַהְד – משכן שבו יש הסכם אי לוחמה בין המוסלמים לכופרים, להוציא את ישראל. "אנחנו קשורים עם העולם מסביבנו באמצעות אמנת האו"ם בהיותנו, אנחנו המוסלמים כולם, חברים בגוף זה." 11 לגבי ישראל, קבע אלקרצ'אוי, כי חובת המוסלמים לבצע ג'האד לשחרור פלסטין במהלך גילוי סולידריות בין המוסלמים. מנגד ציין כי מדינות מוסלמיות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל, דוגמת מצרים וירדן, ישראל נהייתה ביחס אליהן דאר הֻדְנַה, כלומר חלק מהסכם אי לוחמה זמני. עם זאת, קרצ'אוי התנגד להסכמי שלום נפרדים של מדינות מוסלמיות עם ישראל, שכן הפיצול בין המוסלמים ביחס לישראל מסב נזק לסוגיה הפלסטינית ולאומה המוסלמית.12

סוגיית פלסטין היא, בעיני קרצ'אוי, הראשונה במעלה בעולם המוסלמי וחובת שחרורה מוטלת על כל בני האומה המוסלמית.13 חובת המוסלמים, הדגיש, להחזיר אדמה זו לבעליה. החובה חלה ראשית על אנשי פלסטין, אך אם קצרה ידם החובה עוברת לשכניהם הקרובים עד שתכלול את האומה כולה.14

חובת הכנת כל אמצעי הלחימה האפשריים מול ישראל

מ"פסוק ההכנה" (8:60) בקראא'ן גזר קרצ'אוי את החובה החלה על המוסלמים, להכין את כל אמצעי הכוח הצבאי הנחוץ כדי לנצח את האויב. ממצוות "קשירת הסוסים" (רִבַּאט אל־חַ'יְל) (8:60) הנזכרת בפסוק למד קרצ'אוי על חובת המוסלמים להיערך מצוידים בנקודות אסטרטגיות מול האויב. "לכל תקופה יש את סוסיה ופרשיה", כתב. "הסוסים של תקופתנו הם טנקים, משוריינים, זוחלים וציוד לחימה אחר ביבשה". מציווי ההכנה לקראת האויב המוזכרת בקראא'ן למד קרצ'אוי, כי נדרש להכין ציוד צבאי מלחמתי הן בים והן באוויר. אולם עוד קודם להכנה הצבאית, נדרשת הכנה רעיונית ותרבותית של הלוחמים. במסגרת הכנה מנטלית זו יש ללמד את הלוחמים את פסוקי הקראא'ן ומסורות הנביא הנוגעים לג'האד למען אללה, לשבחיו ולדיניו.15

כחלק מן ההכנה חייבת האומה המוסלמית להחזיק בנשק גרעיני שמרתיע את האויב. קרצ'אוי הבחין בין החזקה בנשק זה ובין השימוש בו. החזקתו ברשות האומה המוסלמית נחוצה, והיא ערובה לשלום. אולם גם את השימוש בנשק גרעיני אישר קרצ'אוי מבחינה הלכתית, כאשר מדובר בהכרח, לנוכח הכלל ההלכתי ולפיו "ההכרח מתיר איסור" (אל־צַּ'רוּרַאת תֻבִּיח אל־מַחְט'וּרַאת). הכרח שכזה מתקיים, לשיטתו, כאשר המוסלמים נמצאים בסכנה שמאיימת על קיומם, ובמיוחד כאשר האויב, במקרה זה ישראל, מחזיק בנשק גרעיני ומאיים על המוסלמים להשתמש בו נגדם. במקרה זה המוסלמים יכולים ליזום מתקפה גרעינית כדי להגן על עצמם.16

הרִבַּאט, הנוכחות התמידית להגנה ולשמירה ותוך מוכנות ללחימה, בירושלים ובאדמת פלסטין, היא מהסוג המשובח ביותר, והיא מצווה שמקרבת את מבַצעה לאללה. לכן רבאט בפלסטין מזכה את מבצעה בשכר גבוה יותר מבכל מקום אחר. "לא תחדל קבוצה מאומתי להביא לניצחון הדת, להכניע את אויביה, לא יזיק להם מי שיחלוק עליהם, להוציא מצוקה שפגעה בהם, ועד יום הדין הם יישארו כאלה. שאלו [את הנביא]: היכן הם? השיב: בירושלים (בַּית אל־מַקְדִס) ומבואותיה (אַכְּנַאף בית אל־מקדס)".17

הבחנה בין טרור לג'האד

קרצ'אוי הבחין בין טרור שממנו יש להימנע והוא אינו קביל על־פי השריעה, ובין ג'האד שהוא קביל בשריעה. בטרור המגונה, להגדרתו, מטילים מורא במי שזכאים לחיות בביטחון, מענישים חפים מפשע ומבצעים שפיכות דמים. אך לא כך הדבר כאשר אדם מגן על מולדתו, נלחם נגד כובשיה וגוזליה באמצעות הכוח שיש בידו, למשל הופך את עצמו לפצצה אנושית בקרב אויביו. לנוכח זאת הגדיר קרצ'אוי בראש ובראשונה כטרור את פעולות המדינה הציונית, שלדבריו מתירה שפיכות דמים, הורסת בתים, שורפת מטעים, זורעת הרס והורגת ילדים, זקנים ונשים.

את פיגועי 11 בספטמבר הגדיר כטרור, על אף שגינה פיגועים אלה באופן מסויג בלבד; ואילו את פיגועי האסתשהאד בפלסטין הגדיר ג'האד קביל בשריעה.18 הטלת המורא (אִרְהַאב) באויבי האסלאם משמעה הכנת כוח ככל האפשר וביצוע רִבַּאט. ההתנגדות הלאומית נגד הפולש הכובש היא, לשיטתו, לגיטימית ומוכרת על־ידי החוק השמיימי, האזרחי והבין־לאומי. לפיכך מותר לפלסטינים לפגוע בהתנחלויות ובמתנחלים, לקחת בשבי קצינים וחיילים ציונים, או לחטוף אותם ולהחזיק בהם ובתמורה לשחרר אסירים פלסטינים, או להביא לעזיבת הכיבוש וצבאותיו את המולדת.19

הגדרת המערכה נגד ישראל כמלחמת דת

המערכה בין היהודים למוסלמים החלה, לדברי קרצ'אוי, מכיוון שהיהודים גזלו מהמוסלמים את אדמת האסלאם, אדמת פלסטין. לשיטתו, היהודים לא רק גזלו את האדמה אלא אף גירשו את בעלי הבית המקוריים וכפו את קיומם הזר באמצעות ברזל ואש, באלימות ובדם. "המערכה בינינו ובינם תמשיך להתקיים כל עוד סיבותיה מתקיימות. הפיוס ימשיך להיות דבר דחוי, אם יתבסס על הכרה בזכותם על האדמה שגזלו. שכן אין לאיש את הזכות לוותר על האדמה המוסלמית. לפיכך אפשרית רק הֻדְנַה ביננו ובין ישראל, לפרק זמן קצר או ארוך, שבו שני הצדדים יפסיקו להילחם זה נגד זה, ובו תימנע שפיכות דמים, ישכון ביטחון ויתקיימו יחסים". אך העיקרון של 'שטחים תמורת שלום' [אל־אַרְץ' מֻקַאבִּל אל־סַּלַאם] הוא מוזר, ונכפה על־ידי היגיון הכוח של האויב ותו לא".20

המערכה לשחרור פלסטין, להשקפת קרצ'אוי שאומצה על־ידי חמאס, היא בעלת אופי דתי. על אף שהיא בשל האדמה הגזולה מניעיה ומטרותיה דתיים. "כל מערכה שאליה נכנס המוסלמי כדי להגן על האמת, להתנגד לשקר, לכונן צדק או למרוד בעושק, היא דתית, כי היא למען אללה (פִי סַבִּיל אַללַּה)".21 מערכה זו היא דתית־אמונית, מכיוון שהאסלאם מחייב את המוסלמים להגן על אדמת האסלאם ורואה בכך את הג'האד הנעלה ביותר. כמו כן, הנהרג במלחמה זאת נחשב לסוג הנעלה ביותר של השהידים. הג'האד שנועד להגן על האדמה הוא חובה אישית (פַרְץ' עַיְן), קל וחומר כאשר מדובר ב"כיוון התפילה הראשון" (אוּלַא אל־קִבְּלַתַניְן) ו"המסגד השלישי" (אחרי הכעבה במכה ומסגד הנביא באל־מדינה).

גוזלי אדמת פלסטין, דהיינו היהודים, נלחמים נגד המוסלמים ממניעים דתיים, ומבקשים להגשים חלומות דתיים. לכן על המוסלמים להילחם נגדם בשם הדת. "אם הם [היהודים] נלחמים נגדנו באמצעות התורה אנו נילחם נגדם באמצעות הקראא'ן; אם הם חוזרים לתלמוד, אנו נחזור לאל־בֻחַ'ארִיּ ולמֻסְלִם [מחברי שני קובצי החדית', "אל־צַּחִיח"]; אם הם אומרים: נאדיר את יום השבת, אנו נאמר: נאדיר את יום שישי; אם הם אומרים בית המקדש אנו נאמר אל־אקצא. באופן כללי, אם הם נלחמים נגדנו תחת דגל היהדות, אנו נילחם נגדם תחת דגל האסלאם; אם הם יגייסו את חייליהם בשם משה אנו נגייס את חיילינו בשם משה, ישו ומחמד, עליהם התפילה והשלום, שכן אנו ראויים למשה יותר מהם".22 בבואו של קרצ'אוי להגדיר את אתגרי האומה המוסלמית במאה ה־21, ציין את הציוני כגדול וכמסכן ביותר. קרצ'אוי הגדיר את ההתנגדות לתוכנית הציונית  כחובה דתית וכהכרח המציאות.  "אומתנו אינה יכולה לשאת בנטל התקוות והמטרות הגדולות אשר היא שמה פניה אליהן, דהיינו קדמה, צמיחה ובנייה תרבותית, כל עוד לא תיאבק נגד התוכנית הציונית העוינת לקיומה, הנוגדת את הישארותה והקורעת את אחדות אדמתה. הדבר בלתי אפשרי באמצעות תביעות כלליות ולא באמצעות כניעה (אִסְתִסְלַאם) שמכנים אותה שלום (סַלַאם). אלא באמצעות הבנה נכוחה, בניית אמונה עמוקה, חיזוק אומתנו מבחינה צבאית ואזרחית, גיוס כל האומה למאבק נפשי, רעיוני ותרבותי נגד חלומות ישראל הגדולה, אשר לא מתו, כפי שאומרים, אלא הם עדיין אומרים: מהפרת ועד הנילוס, מארז [הלבנון] ועד עצי התמר [של אזור אל־חִגַ'אז באל־מדינה]".23

קרצ'אוי לא הבחין בין הציונים ליהודים. בבואו לתאר את סכנת ישראל והציונות הוא ראה ביהודים את האויב, וטען כי מטבעם הם תוקפנים. כאשר הציג את האויב בפלסטין טען: "בעיית ישראל היא שהיא ילידת הציונות, והיא לקתה במומים ובפגמים בסיסיים שהם חלק בלתי נפרד ממנה, והם חלק מישותה. הם אינם סימפטומים מקריים, ולכן עומדים כחיץ וכמחסום בינינו ובינם".24

אחד המומים שזיהה בישראל הוא אלימות ותוקפנות. את התכונה ייחס ליהודים על־פי התורה והקראא'ן "עם קשה עורף" (שמות ל"ד, ט; ובקראא'ן (2:74). בקראא'ן (5:13). בקראא'ן מוסבר כי בני ישראל הם קשי עורף מחמת עונש אלוהי על הפרתם את בריתם עם אללה, וסילופם את דברי התורה שנתן להם משה, כדי להסוות את דברי השבח לנביא מחמד שהיו בתורה המקורית. מבחינת קרצ'אוי "המקורות הדתיים של ישראל יש בהם כדי ליצור את האופי התוקפני. [אופי זה של ישראל] אינו משים למען מימוש מטרותיו, לשפיכות דמים, חילול קודשים, הריסת בתים, גזל רכוש והחשבת האנשים כאילו הם כלי בידי ישראל".25 

את יחס השריעה לישראל סיכם קרצ'אוי בפסק הלכה שדחה כניסה של מוסלמי בישראל לכנסת, מכיוון שיש בדבר הכרה במשתמע בזכותה של ישראל להתקיים. ישראל, לפי השריעה היא: "ישות זרה (כִּיַאן דַחִ'יל) באזור שכפתה את עצמה בכוח הברזל והאש, שפיכות הדמים וריקון תושביה באמצעות הטלת מורא. מה שזרע בתוך בית האסלאם (דַאר אל־אִסְלַאם) מדינה זרה העומדת בניגוד למטרות האומה, עוינת לאנשיה והיא בבחינת איבר זר בגוף הערבי והמוסלמי, ואיבר זה נדחה על־ידי כל איברי הגוף".26 מסקנת קרצ'אוי הייתה "עמדת השריעה ביחס לישות הציונית היא דחיית נחרצת, התנגדות עד מוות וג'האד תמידי, עד אשר 'יקים [אללה] את האמת [האסלאם] ויסכל את ההבל, אף אם יתעבו החוטאים'[8:8]".27

לפיכך ראה קרצ'אוי בנרמול היחסים (תַטְבִּיע) עם ישראל, שהוא חלק מהסכמי השלום עמה ובהכרה בה, אתגר המאיים על האומה המוסלמית. הוא הגדיר את התַטְבִּיע ככניעה וכציות לישראל (תַטְוִיע), מסמוס זהות האומה המוסלמית (תַמְיִיע) והכנעה של האומה המוסלמית לישראל, בדרך שתכרע ברך בפניה (תַרְכִּיע). התטביע הוא "ניסיון לשבור את כל המחיצות: נפשיות, תרבותיות, כלכליות, פוליטיות, חברתיות וצבאיות. בדרך שישראל תשתולל באזור ותעשה בו כבתוך שלה. היא לא תמצא שום התנגדות כלפיה, והם אפילו אינם רוצים שתישאר ההתנגדות הנפשית השורשית הטמונה בלבבות אומתנו".28

חובת ההתנגדות

הדרך היחידה העומדת בפני העם הפלסטיני היא ההתנגדות (מֻקַאוַמַה), וזכותו של כל עם להתנגד לכובשו שגזל את אדמתו בכל אמצעי שבידו. חובה, לדעת קרצ'אוי, כי תשוב "מהפכת המסגדים", כלומר האנתפאדה. זו אילצה את ישראל להכיר בארגון לשחרור פלסטין, ולשבת עימו למשא ומתן. לפיכך היא חייבת לחזור, אך בעוצמה רבה יותר בתמיכת כל הפלסטינים, הן השלטון והן העם, וכאשר היא נתמכת על־ידי כלל הערבים וכלל המוסלמים.29 עוד טען קרצ'אוי כי החברה הישראלית היא חברה של פולשים (מֻגְ'תַמַע עֻ'זַאה) ולכן דמה מותר. החברה הישראלית, לדבריו, היא חברה מיליטריסטית, כלומר כל מי שעבר את גיל הילדות, הן זכרים והן נקבות, מגויס לצבא, בין בכוח ובין בפועל, ולכן אין בישראל מעמד של אזרחים (מַדַנִיּוּן) שדמם אסור.30