במאות השנים האחרונות נכבשה ליטא פעמים מספר על־ידי כוחות מעצמתיים שונים, ובראשם ברית המועצות, כאשר האחרונה העבירה אותה "רוסיפיקציה" – תהליך שבו השליטה את השפה והתרבות הרוסית. במהלך שנות הכיבוש הסובייטי גורשו מאות אלפי ליטאים לסיביר ומרכז אסיה, ומנגד עודדו השלטונות הסובייטיים הגירה של עובדים רוסים לליטא. עם זאת, במשך כל תקופת הכיבוש לא ויתרו הליטאים על רעיון הלאומיות ועל שאיפתם למדינה עצמאית. עם התקדמות מדיניות ה“גלאסנוסט“ (הפתיחוּת) הסובייטית, ובהנהגתה של התנועה הליטאית "סאיודיס" האנטי־סובייטית, הכריזה ליטא ב־11 במרס 1990 על עצמאותה המחודשת, והייתה לרפובליקה הסובייטית הראשונה שעשתה כן, חרף ניסיונותיהם של הכוחות הסובייטים לדכא את תנועת העצמאות.
בשיא ניסיונות הדיכוי, ב־13 בינואר 1991, ירו כוחות סובייטים אל עבר המון ליטאי באזור מגדל הטלוויזיה בווילנה והרגו 14 אזרחים. האירוע הותיר צלקת עמוקה בקרב הליטאים, וזירז את היפרדותה של ליטא מברית המועצות. לבסוף, ב־6 בספטמבר 1991, הכירה האחרונה בעצמאותה של ליטא. תקופת הכיבוש הסובייטי השפיעה רבות על ליטא, ועדיין נותנת את אותותיה בסביבת הביטחון הלאומי.
במאמר זה אבקש לטעון כי האיום הרוסי, על שורשיו הסובייטיים, משפיע באופן דרמטי על הביטחון הלאומי הליטאי, וליטא ממנפת במדיניות מתוחכמת איום זה לטובת שיפור ביטחונה הלאומי.