מדוע במשך כ־20 שנה לא השכילו צה"ל וממשלות ישראל לחסל את הטרור מעזה?

תותח מתנייע M-109 של גדוד 55 שבחטיבת האש 215 של חיל התותחנים יורה לעבר רצועת עזה במסגרת מבצע שומר החומות, 18 במאי 2021. צילום: גיא חסון, דו"ץ

ארצות־הברית בווייטנאם, צרפת בווייטנאם ובאלג'יריה, רוסיה באפגניסטאן - אלה כמה דוגמאות למעצמות שנחלו תבוסה כאשר לחמו באמצעות כוחות אדירים נגד כוחות טרור שחימושם היה פרימיטיבי ונחות מהן בהרבה. לחימה זו בטרור נמשכה שנים רבות והייתה כרוכה במאמץ עצום, בהשקעת כוחות רב־ממדים, במשאבים אדירים ובספיגת אבדות קשות. לא רק תבוסה צבאית נחלו המעצמות הללו, אלא גם אובדן של יוקרה מדינית וכושר הרתעה. בסופו של דבר, הן נאלצו לנטוש את המערכה בבושת פנים, לסגת חזרה לארצותיהן המרוחקות ואת הריק שהותירו אחריהן מילאו ארגוני הטרור שכוננו ממשל עצמי משלהן.

ואולם, בניגוד לארצות־הברית לצרפת ולרוסיה, שלהן הייתה אופציה לשוב לחיק החם של ארצותיהן, לישראל האופציה הזאת איננה קיימת והיא נאבקת בטרור כעשרים שנה ללא הכרעה של ממש. הטרור ממשיך לסכן את חייהם של כמיליון מתושבי הדרום, ומעת לעת לא נרתע מלהרחיק פגיעתו אף צפונה להם. מנהיגי הטרור העזתי ממשיכים לסכן את חייהם, את רכושם ואת פרנסתם של תושבי הדרום, אף שהם עושים שימוש באמצעים פרימיטיביים למדי וחרף היותם נצורים ומסוגרים מכל עבר. בשונה מן המעצמות שנזכרו קודם לכן ונלחמו בטרור הרחק מגבולן, תושבי ישראל חיים בצמוד לגבולה המיידי של רצועת עזה ואין להם לאן לסגת. למרות זאת, ישראל הרשמית אינה תובעת לבעלות או לשליטה על שטחי עזה.

התגובות הצבאיות של ישראל נגד גורמי הטרור בעזה אינן שונות בעיקרן מדרכי התגובה של אותן המעצמות - הפגזות מסיביות והישענות על עוצבות לוחמים רבות. התוצאות בשני המקרים זהות. במהלך השנים הדרג הצבאי והדרג המדיני הניבו עד כה שתי דרכי תגובה בלבד: כיבוש הרצועה או "הכלה" באמצעות מכות אש נקודתיות. מעת לעת ננקטו סיכולים ממוקדים של מנהיגים, אולם גם הם לא פתרו את הבעיה מעיקרה משום שתמיד נמצא מחליף אחר שאינו שונה מקודמו.

מקובל להניח, שהרוב בישראל מסכים שפתרון מדיני הוא בלבד הבסיס להשגת הסדר בעזה, אך בה במידה הוא חש ומכיר בכך שעד שיושג הסדר כולל לבעיית הטרור בעזה והתחמשותו דרושה תגובה צבאית נמרצת ההולמת את כוחו של צה"ל. אני סבור שעד שיושג פתרון מדיני, יש ברשותנו מענה צבאי אפקטיבי הנשען על עצימות כוח נמוכה ומבוסס על דגם שאינו מחֲקֶה את המעצמות שכשלו בלחימתם הממושכת בטרור. דגם כזה הופעל בגזרה אחת בלבד. הוא מונח מתחת לאפֵּנוּ, ואף השיג ניצחון מוחץ בזירה אחת, הלא היא גזרת הים והחוף, שם כבר 42 שנים אין חדירות טרור קטלניות וזאת לאחר כישלונות שנמשכו במהלך עשור שנים (1979-1971). הישג זה של זרוע הים שהושג ללא אבדות בנפש, התרחש בעקבות שינוי מובהק במדיניות הלחימה בטרור. מדיניות זאת נשענה על עקרון בסיסי אחד והוא תָקֵף, לדעתי, בכל תווך (לרַבות ביבשה): נגד טרור וגרילה יש להילחם באמצעות שימוש ב"יחידות מיוחדות", דהיינו בכוחות זעירים איכותיים ומאומנים היטב בלחימה פנים אל פנים, ולא באמצעות עוצבות גדולות ואש מסיבית ורחוקה (מן האוויר או מן הקרקע); אלה האחרונים, ינוצלו לסיוע בלבד, שיופעל בעורף היחידה הלוחמת במחבלים, ולא בחזיתה.

הפיגועים מן הים והצעדים נגדם

במהלך כל שנות ה־70 של המאה ה־20 נמשכו הפיגועים מן הים מבלי שצה"ל בכלל וחיל הים בפרט הצליחו למנוע אותם. בתקופה זאת רווח בחיל הים הביטוי: "אי אפשר לסגור את הים הרמטית". הביטוי אמנם נכון, אבל אין זה אומר שראוי להשאירו פרוץ כפי שהתרחש באותן השנים. בתגובה, במקום פעולות תגמול התבססו בחיל הים על פעילות התקפית יזומה שכללה מארבים, פשיטות, הטבעת אוניות בנמלים, מיקוש שטחי אימונים, צליפות מטווחים קרובים, פיצוץ מבנים שבשימוש המחבלים, הפגזות תותחים או טילים בהכוונת הלוחמים שחדרו לשטחי החוף ולכידת מחבלים בלב ים. את הלחימה ההתקפית הובילה שייטת 13, כשבעורפה מופעלות (לשֵם תובלה, שליטה, מודיעין וסיוע לחילוץ) היחידות "הכבדות" (סטי"לים, צוללות ודבורים) והקו המרכזי המנחה הוא עיקרון ההפתעה (בַּמקום, בשיטה, בעיתוי ובאמצעי) בשלהי 1979, הוסרו מעל פני השטח 58 תצפיות קרקעיות שנפרסו ב־1978 לאורך חוף ישראל בעקבות הפיגוע בכביש החוף ב־11 במרס 1978, וזאת לאחר שהוכח שהתצפית מהן הייתה נטולת ערך, הפעלתן יקרה ומחוסרת יכולת שליטה והתצפיות עצמן עלולות להפוך יעד לפיגוע. במקום הפריסה המגננתית, עברו בחיל הים לפעילות התקפית, בעיקר זו המכוונת נגד כל התארגנות חבלנית ובכל אתר שמחוץ לשטח ישראל; הפעולות נעשו במנותק מהנקודה ממנה יצאו המחבלים לפגוע בישראל (שכן, עם יציאת כוח הטרור לפיגוע בישראל, הסתלקו המחבלים מנקודת היציאה מחשש לתגמול). במסע ההתקרבות וההיערכות ליעד התקיפה הקפדנו לתכנן ולנוע בתנועה חשאית ושקטה, ולפיכך נמנענו ככל האפשר משימוש במטוסי ומסוקי קרב. ההחפה בסמוך ליעדי המחבלים התבצעה בשחייה או בצלילה שמבטיחים חשאיות, פשטות והפתעה של האויב. לפני שתקפנו יעד וידֵאנו ואימתנו את דיוק המודיעין למבצע, אשר על־פי הצורך נעשה באמצעות צוללת או כלים זעירים. הטבעה של אוניית מחבלים בתוך נמל נעשתה אך ורק לאחר זיהויה הוודאי ואישור מח"י לביצועה, ורק על סמך אישור שקיבלו הצוללים באלחוט - על אף הסיכון שבדבר - בסמוך למטרה.

הפגיעה האפקטיבית ביעדי מחבלים התבצעה, בין השאר, באמצעות שילובי כוחות בין כלי חשאי (כגון צוללת הנעה בקרבת החוף או כלי זעיר של שייטת 13) ובין סטי"ל המתייצב בעומק הים במרחק בלתי נצפה מהחוף כשהוא ערוך לירי מיידי. את הירי מהסטי"ל החליף, בנסיבות מתאימות, מסוק קרב. כמו כן, בוטלו לחלוטין סיורי שגרה של סטי"לים בעומק הים שהוערכו כחסרי תועלת ובמקומם בוצעו ביום, בליל ובעומק הים, איתור וזיהוי של אוניות מחבלים (הנושאים אמל"ח או מחבלים) בהתבסס על מודיעין קונקרטי. אונייה כזו נעצרה ועברה סריקה מאובטחת שבוצעה על־ידי צוותי הקומנדו הימי מול חוף ישראל ולא בלב ים, כבעבר. לאחר שהאונייה נלכדה היא כוונה והוּבלה לקרבת חוף ישראל. ואם הצוות שלה הופלל - הוא הועמד למשפט וספינתו הוחרמה כדין. אוניית סוחר כלשהי שהגיעה לישראל ולא דווחה מעומק הים על כוונתה להגיע לישראל עוכבה לבדיקה ביטחונית ליממה לפחות - צעד שגרם לה הפסד כספי ניכר. בעקבות זאת טרחו כל האוניות לדווח כהלכה, ובכך נחסכו שעות ים רבות של סטי"לים שהוזנקו בעבר ללב ים כדי לבודקן. בסיסי חיל הים לאורך הים התיכון ומפרץ אילת הפכו ל"בסיסי זירה" שגבולם הורחק ימה מהחוף. הם נשאו מעתה באחריות לכל התרחשות שאירעה בשטח זירתם ובמתקניהם. להמחשת המשמעות הארגונית והקריטית הנובעת משינוי זה, ניעזר בפיגוע "כביש החוף". בעת הפיגוע לא היה מפקד בסיס חיפה (בדרגת תא"ל) מוסמך להניע או להזניק כלי שיט הנשענים על בסיסו כדי לפעול נגד המחבלים, ורק מפקדת חיל הים בקריה הייתה מוסמכת לכך. לעומת זאת, לאחר הפיגוע שאירע בנהריה באפריל 1979, כשהאחריות על הנעשה בגבולה הימי של זירת חיפה כבר הייתה מוטלת האחריות על מפקד בסיס חיפה, נלכדו עד סוף אותה שנה שלוש חוליות מחבלים נוספות בדרכן לפגע.

לטעמי, ניתן בשיטות דומות לאלה שנקטנו ליישם ניסיון זה - תוך התאמה רלוונטית - בתחום היבשה בחבל עזה. בדרך זו, להערכתי, קיים הסיכוי אם לא למגר אזי לדכא את הטרור מעזה ואת הביטחון והתוקפנות של מנהיגיה, בלי להַעלות את גובה הלהבות שיגררו להסלמה כללית וללחצים בין־לאומיים. רצף חדירות בלתי פוסק לרצועת עזה באמצעות כוחות רגלים מיוחדים יכול להכות מטווח קרוב באפקטיביות ובהפתעה יעדים בעלי משמעות בתוכה, כגון: משגרי רקטות, משגרי בלוני ועפיפוני נפץ, פתחי מנהרות, מפקדות ומוצבים, מיקוש שטחי אימונים ומחנות חמאס, פיצוץ מחסני תחמושת ומעבדות נשק, פשיטות ומארבים קרקעיים ולכידת שבויים. כל אלה יטילו, על יסוד ניסיוננו, פחד ואימה בשדרת הלוחמים והפיקוד של חמאס, ובעיקר יגרמו להרתעה. בעורף זירת הפעולה יימצאו בכוננות לסיוע וחילוץ טנקים, ארטילריה, מטוסים ומסוקי קרב וכוחות רגלים. עקב גודלה הקטן יחסית של רצועת עזה, השגת המודיעין הוודאי נוח לאין ערוך להשגה בהשוואה לאילוצים שנפלו בחלקנו עקב הצורך לפעול פרקי זמן ממושכים ובמרחקים גדולים גם בטריפולי שבצפון לבנון, בתוניסיה או באלג'יריה.

לוחמי שייטת 13 מסתערים מן הים. צילום: זיו קורן

דרוש שינוי כיוון אמיתי

הפיגוע הקטלני בנהריה היה הפיגוע האחרון מן הים לאחר עשור. עם זאת, המבצעים הצה"ליים הנרחבים נגד המחבלים, החל במבצע "ליטני" שהוביל למלחמת לבנון הראשונה, עבור דרך מבצעי "דין וחשבון", "ענבי זעם" ומלחמת לבנון השנייה וכלה במבצעי "עופרת יצוקה", עמוד ענן" ו"צוק איתן" - כולם מבצעים רבי־ממדים - לא הניבו ביבשה תוצאה דומה לזו שהושגה במערכה שהתנהלה בים. התווך הימי אינו שונה מבחינת עקרונות ומדיניות הלחימה ותנאי ההתמודדות עם סוגיה זו, שכן טווחי הלחימה, ריבוי המטרות בים ובחוף, הצורך לזהותן בוודאות כדי לא לפגוע בחפים מפשע, התנאים הפיזיים, נוכחות בין־לאומית מתמדת - כל אלה קשים ומסובכים לא פחות, ולעתים אף יותר, מאלו שביבשה. יש ללמוד את הניסיון ההיסטורי גם של אחרים ולהכיר בכך שעקרונות וכללי ההתמודדות עם סוגיית הטרור הם אוניברסליים והגיעה השעה לשנות כיוון - להילחם בטרור באמצעות יחידות מיוחדות ולחימה זעירה, ולזנוח את השימוש בפורמציות גדולות ורבות עוצמה וממדים כמו כוחות אוויר, שריון, תותחים ועוצבות רגלים, שלא משיגות את תכליתן.