גדוד בלחימה בשטח בנוי - סקירת הספר "סואץ אינה סטלינגרד"

הלחימה בצומת המשולש, סואץ

צבאות רבים עוסקים בלחימה בשטח בנוי, מכיוון שהיא מורכבת לביצוע והכוחות הלוחמים נדרשים להתאים את אופן פעולתם ואת שיטת הפעלת אמצעי הלחימה שלהם למאפיינים הייחודיים של השטח. למרות שבעבר נלחמו צבאות רבים (בהם צה"ל) בשטחים בנויים, בתורת הלחימה הקודמת של צה"ל הקרויה "תורת הקרב" שפורסמה ב־1964 נכתב שנכון יהיה לעקוף את השטח הבנוי ולא להילחם בתוכו. עם זאת, בשתי צורות הקרב העיקריות - התקפה והגנה - פורטו הדגשים למבצעים התקפיים והגנתיים בשטח בנוי.

לצה"ל ספרי תו"ל לשטחים בנויים. בינואר 1948 פרסמה לשכת ההדרכה של "ההגנה" ספר מסוג זה, ובנובמבר 1951 הוא עודכן, הפעם בידי צה"ל, אך בעת עדכון כלל תורת הלחימה של צה"ל בשנות ה־60 של המאה ה־20, ספר זה לא עודכן והנושא הוטמע בתוך "תורת הקרב". הרצון שלא להילחם בשטחים בנויים לא היה בר מימוש עבור צה"ל, שנלחם בערים ובכפרים בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים. כוחות צה"ל לחמו בשטחים הבנויים במלחמת העצמאות, הן בהגנה על הישובים היהודיים והן בכיבוש הערים המעורבות וערים ערביות כמו כיבושה של נצרת במבצע "דקל" על־ידי חטיבה 7; ברצועת עזה במלחמת סיני; ובמלחמת ששת הימים, עת נכבשו הערים והכפרים ביהודה ושומרון ועת נכבשה ירושלים בידי חטיבות 10, 16 ו־55.

במהלך מלחמת יום הכיפורים עבר צה"ל ממגננה בחזיתות הצפון והדרום למתקפה. בצפון תקפו כוחות הפיקוד לשטח סוריה, והתייצבו בטווח של עשרות ק"מ מדמשק, כאשר עיקר לחימתם היה בשטחים פתוחים והרריים ומיעוטם בכפרים שננטשו. בחזית הדרום צלחו כוחות הפיקוד את תעלת סואץ, ולחמו לטיהור המרחב ממערב לתעלה ממערכי הגנה אווירית, מכוחות אויב מצרי ולכיתור הארמיה השלישית.

עטיפת הספר סואץ אינה סטלינגרד

תא"ל (מיל') נחום זקן פיקד על גדוד 433 במלחמה במסגרת הקרבות בסיני, ואת סיפורו של הגדוד, אנשיו והלחימה, הוא מביא בספרו סואץ אינה סטלינגרד. אומנם החלק הארי של הספר עוסק בלחימת הגדוד בסואץ בשלהי המלחמה, אך לא רק על לחימת גדוד בשטח בנוי ניתן ללמוד מהסיפור אלא על כל שלבי הלחימה של הגדוד: ההתארגנות במחנה האימונים החילי (לימים באלי"ש ומל"י) ערכים, מנהיגות, יוזמה ועוד. זקן מגולל את סיפור הגדוד מקבלת הפקודה להתארגן ללחימה, ופורס בפני הקורא את האתגר של גיבוש גדוד לוחם המורכב מסגל מדריכים, מטה של יחידת אימונים, פלוגות מילואים וכן את הכנת הגדוד מבחינת ציוד הלחימה שהעיקרי בו הוא הטנקים. זקן הוביל את חטיבה 500 בלחימה במסגרת קרבות הבלימה, ולאחר מכן לחם במרחב "צידני", "נוזל" ו"חמוטל" במסגרת התקפת הנגד של אוגדה 162. בספר זקן מתאר את לחימת הגדוד, תוך התייחסות באופן אישי למפקדי המשנה בגדוד, ללוחמים ואזכור הנופלים והפצועים, ובדרך זו תורם להבנת המשמעות של יחידה לוחמת שמביאה את האדם לתוך הכאוס של המלחמה, ויוצרת משפחה שממשיכה גם לאחריה.

אחרי שהגדוד לחם בשתי גדות התעלה, הוא התארגן ללחימה לכיבוש העיר סואץ במסגרת חטיבה 500. "ב־24 באוקטובר בשעה 01:30 הורה תא"ל אורי בן־ארי, סגנו של אלוף פיקוד דרום, למפקד האוגדה שלנו, אלוף ברן: לכבוש את סואץ אם אינה סטלינגרד" (עמ' 154). בדרך זו זקן מתחיל לספר את סיפור הלחימה של הגדוד בסואץ, ולדון במשימה באופן כללי ובהתניה שהוכנסה למשימה. זקן מתאר את הידיעות על השטח ועל האויב במרחב העיר, מדגיש את היעדר המודיעין בנוגע להיערכות האויב בעיר ובסביבתה ומפרט את תוכנית הקרב האוגדתית. האוגדה תכננה לפעול עם שלושה צק"חים: 217 צפונית לעיר ובפאתיה המזרחיים; 460 מערבית לעיר; ו־500 הייתה החטיבה שנדרשה לכבוש את עיקר העיר, תוך שהיא פורצת אליה מכיוון צפון מערב לדרום מזרח ומתייצבת מול פורט אִבראהים. במסגרת תוכנית הקרב של החטיבה הוטל על הגדוד של זקן להוביל את ההתקפה על בסיס הציר הראשי של העיר, ולהתייצב מול פורט אִבראהים.

המערכה על העיר סואץ

זקן מתאר בפירוט רב את לחימת הגדוד בעיר. הוא מסביר את השיקולים שעמדו בפניו בעת שקיבל החלטות במהלך הקרב, ואף מדגיש את הדילמות הללו כאשר לאחד הפרקים הוא נותן את הכותרת "הדילמה אם להמשיך ולתקוף, או למצוא דרך לצאת מן הגיהינום, שיתקה אותי" (עמ' 190). למרות המחיר הכבד ששילם הגדוד במהלך הלחימה, זקן ממשיך להדגיש את חובת העמידה במשימה וגם מחזק זאת בעת שהוא מביא את דברי הרמטכ"ל דאז, מוטה גור, במהלך כנס סיכום של הקרב, זמן מה לאחר המלחמה: "ההתלבטות של מפקד במצבי קיצון אם ללכת עד הסוף או לסגת – זה עניין של ערכים אישיים שיש למפקד שנמצא בשטח [...] אם התחלתם מערכה תדאגו שתצאו ממנה מנצחים. אם החלטתם לכבוש תדחפו קדימה את הכוחות עד להשלמת ביצוע המשימה במלואה. אין פשרות עם אי ביצוע המשימה" (עמ' 306). נראה כי גור הסביר בצורה ברורה את הדרישה מהמג"דים, בשעה שהמח"טים ובעיקר המאו"גים נדרשים לאפשר את הפעולה הגדודית ולתמוך בה.  

פריסת הכוחות והפריצה לעיר סואץ

זקן מתאר בקצרה את עיקרי הפעולות של היחידות שלחמו במרחב סואץ, ובעיקר את כוחות חטיבה 500: גדודי השריון 429 ו־430, גדודי הצנחנים שהוכפפו תחתה למשימה וסיירת חרוב וגדוד 100 של אהוד ברק, שלא היו כפופים לחטיבה והופעלו בניסיון לסייע לחילוץ הגדוד מן העיר. זקן מתאר את לחימתם של הגדודים בכל הקשור ללחימה בסואץ, ובייחוד הגדוד שלו. מקום מיוחד הוא נותן לתיאור החבירה של מג"ד 100 אהוד ברק לגדודו, והסיוע שהאחרון נתן לו בשלבים המאוחרים של הלחימה. כזכור, גדוד 100 בפיקודו של ברק הגיע כמה ימים קודם לכן, ב־17 באוקטובר, לסייע בחילוצו של גדוד 890 של איציק מרדכי באחד מהקרבות בחווה הסינית.

בספר זקן משלב את סיפורי הלוחמים והמפקדים, במילותיהם שלהם כפי שכתבו מיד אחרי המלחמה. עם סיום הלחימה ביקש מלוחמי ומפקדי הגדוד לכתוב את שעל ליבם, על הקרבות, על החברים ועל תחושותיהם במהלך המלחמה. את שכתבו שזר בתוך סיפור הלחימה של הגדוד ובדרך זו אִפשר מבט נוסף על הלחימה - מבטם של אנשי הגדוד. בהרצאה שנתן לפני זמן מה על הספר ועל תהליך כתיבתו הסביר זקן, את הסיבה להושבת לוחמי הגדוד בסמוך לסיום המלחמה לכתיבת קורותיהם ומחשבותיהם. נראה כי בפעולה חשובה זו אִפשר להם לעבד את החוויות העצומות הללו של קרבות הגדוד במלחמה, ובעיקר בסואץ, ובדרך זו עשה מעשה שמפקדים רבים לא עשו בעבר. גם כיום נראה שעיבוד אירועי הלחימה יכול לכלול פעולה שכזו, ומפקד היחידה צריך להוביל אליה.

מעבר להיות הספר סיפור מלחמה מרתק של מפקד המספר ממקור ראשון את מאורעות הלחימה של הגדוד שעליו פיקד במלחמת יום הכיפורים, מדובר במסמך מרתק ומעורר מחשבה על הקרב בעיר סואץ, שמרבים להתווכח בו הן במחקר של ההיסטוריה הצבאית והן בהכשרות הפיקוד הבכיר של צה"ל. זקן מניח מקור מלמד נוסף על הקרב הזה, ומראה את הזווית של היחידות שלחמו שם בפועל, כאשר מדי פעם עולה לדיון ההתניה במתן המשימה - לכבוש את סואץ אם אינה סטלינגרד. תרומה חשובה ביותר היכולה להיות מספר זה היא שייקרא על־ידי מג"דים ומח"טים, ויילמד בהכשרות הפיקוד המתאימות בצה"ל. בדרך זו, מעבר לדיון המקצועי על לחימה בשטח בנוי, הוא יכול לנסות ולהסביר למפקדים את חוויות הקרב של מג"ד בלחימה.

עוד על הספר - כאן