"במלחמות נלחמים בנשק, אך את הניצחונות נוחלים בני האדם"

ג'ורג' פאטון במדי צבא ארצות־הברית, 1944

הספר פאטון – האיש והאגדה מאת ההיסטוריון הצבאי מרטין בלומנסון (הוצאת מערכות, 1989), הוא ביוגרפיה מוסמכת על אודות הגנרל ג'ורג' ס. פאטון, שהיה המצביא ההתקפי, הבקי ביותר בשליטה ובהנעת כוחות שהיה ברשות בעלות הברית במהלך הקרבות באירופה במלחמת העולם השנייה. הוא גם היה היחיד שממנו חששו ושאותו כיבדו בכירי המפקדים הגרמנים.

בלומנסון, בוגר אוניברסיטת הרווארד, שירת במלחמת העולם השנייה כקצין היסטורי במפקדת הארמיה השלישית עליה פיקד פאטון. אף שציין כי מעולם לא דיבר עמו, כתב כי הוא גאה על שנמנה עם הצוות של פאטון. "כלאלפי חיילים אחרים האומרים בנימת סיפוק: "גם אני דהרתי עם כוחותיו של פאטון", אף לי יש זכרונות נעימים. מותו היה אבידה אישית וכשהבשורה על מותו הגיעה אלי, דמעות חנקו את גרוני" (עמוד 7).

בספר תיאר את חייו ומסלולו הצבאי של פאטון, החל מהכשרתו באקדמיה הצבאית ווסט־פוינט, דרך ראשית שירותו כקצין בחיל הפרשים, שהיה באותה עת חיל קל ונייד, שונה לחלוטין מחיל הפרשים האירופי ודומה בהרבה לחיל הפרשים שהנחיל לאומה האמריקנית את המערב. אנשיו היו סיירים ושדאים מצטיינים, שהוכשרו ברכיבה, צליפה וסיור. פאטון פיקד על פלוגת פרשים ועל פלוגת מקלענים ובשנת 1916 שימש כעוזרו של גנרל ג'ון "בלאק ג'ק" פרשינג, אשר פיקד על החיל המשלוח שלחם במקסיקו כנגד פנצ'ו וייה ולוחמי הגרילה שהנהיג.

באחד הימים הוביל פאטון סיור, שכלל עשרה לוחמי חי"ר מן הרג'ימנט ה־6 במרדף אחר אנשיו של וייה. לאחר שהעריך כי הללו מסתתרים בחווה מקסיקנית בקרבת העיירה סלטיו, פשט עם הכוח שבפיקודו על החווה, ונקלע להתקלות עם שלושה מאנשיו של וייה, ובהם חוליו קרדנס, אחד מסגניו הבכירים. במהלך הקרב, שהיה הראשון שבו לקח חלק, הוא כמעט ונדרס על־ידי לוחם גרילה רכוב על סוס. "פאטון ירה בסוס, שבר את מותנו והפילו ארצה. כשהרוכב שיחרר את עצמו מן הסבך ועמד על רגליו כשאקדח בידו, חיסלו פאטון ואנשיו את האיש מטווח של עשרה מטרים. השני היה במרחק של מאה מטרים ונמלט עד שהיריות של פאטון וחייליו הפילוהו חלל" (עמוד 57). בטרם הסתיים הקרב הרג הכוח בפיקודו לוחם גרילה נוסף. היה זה הקרב הראשון שבו השתתף ושבו פיקד על חיילים והוא הפגין בו, לראשונה, את קור רוחו וחתר למגע עם האויב.

במלחמת העולם הראשונה היה פאטון מראשוני המפקדים בחיל השריון, שהוקם תוך כדי הלחימה. לבסוף מונה למח"ט שריון. באותה עת עלתה השאלה היכן על מפקד כוחות השריון להתמקם בלחימה, במוצב הפיקוד או שעליו לנוע עם הכוחות. "פאטון ביכר את האפשרות השניה – כדי שיהיה במקום ויוכל לתקן טעויות ולערוך שינויים וכדי להצית את המוראל ואת תנופת הקרב" (עמוד 72). ב־1918 נפצע פאטון מאש מקלעים בחזית צרפת, כשניסה לחלץ טנקים ששקעו בבוץ‏. למרות שנפצע הורה לאחד מאנשיו "להצביע על עמדות המקלעים הגרמניים" (עמוד 76) ולהכווין לעברם את הטנקים. הוא סירב להתפנות עד שהקרב הוכרע, ועוטר על גבורתו ב"צלב השירות המצוין".

בטרם מלחמת העולם השנייה שירת כמפקד דיוויזיה משוריינת. בין אוגוסט לספטמבר 1941 ביצע צבא היבשה האמריקני שורת תרגילים בשטח של 8,800 קמ"ר בלואיזיאנה. את התרגילים, שבמסגרתם ביקש הצבא לבחון תפיסות ואמצעי לחימה חדשים, כמו גם איכות מפקדים, יזם ראש מטה צבא היבשה דאז, הגנרל ג'ורג' מרשל, משום שהיה ברור כי בשלב כזה או אחר תיכנס ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. הצבא נדרש לפתח תורת לחימה שתאפשר לו לבלום את הבליצקריג הגרמני, ולחלופין לדעת כיצד להניע כוחות בקרב התקדמות מהיר, תוך ניצול הזדמנויות, באיגופים והסתערויות על־פני שטח גדול.

פאטון האיש והאגדה/מרטין בלומנסון/ 1985, 189 עמודים

בטרם התרגילים אמר פאטון לאנשיו: "מצא את האויב, רתק אותו וכתר אותו; היו תמיד בתנועה, אל תישארו נייחים, אל תאמרו 'עשיתי די', המשיכו, בדקו מה עוד יכולים אתם לעשות כדי לזרוע מהומה בשורות האויב […] עליכם לגלות נחישות נחרצת להתקדם" (עמוד 105). ואכן, הדיוויזיה בפיקודו הפגינה יכולת ניידות גבוהה והמחישה למפקדי הצבא את היתרון הטמון במסגרות גדולות וניידות של כוחות שריון.

ב־1943 הובס הצבא האמריקני בצורה מבישה בידי הצבא הגרמני בקרב מעבר קסרין שבתוניסיה. על פאטון, שפיקד על הקורפוס השני, הוטל לפקד על תגובת הנגד בקרב אל־גואטר. חוד החנית של הקורפוס שעליו פיקד היתה דיוויזיית החי"ר הראשונה, "האדומה הגדולה אחת", בפיקוד גנרל טרי אלן. "במהלך הלילה של ה־16 במארס, צעדה הדיוויזיה של אלן כשבעים קילומטרים בגשם זלעפות, הדפה את ההתנגדות, השתלטה על גפסה למחרת בבוקר, ואז התקדמה כחמישה־עשר קילומטרים במורד הדרך המובילה לגאבס ותפסה את אל גואטר" (עמוד 124). את הדיוויזיה הוביל גדוד הריינג'רס (קומנדו) הראשון, בפיקוד לוטננט־קולונל ויליאם דארבי. הגדוד הסתנן דרך מערך האויב בנתיב נסתר שפילס בהרים ותקף את המערך האיטלקי מן העורף בהפתעה, כשבמקביל תקף רג'ימנט החי"ר ה־26 מן החזית. האיטלקים נתפסו "עם המכנסיים למטה", והריינג'רס ניצלו את מלוא יתרונה של ההפתעה, הרגו רבים מהם ושבו את השאר. לאחר שנערכה להגנה הדיוויזיה בלמה שם שתי דיוויזיות פנצרים, איטלקית וגרמנית. היכולת האמריקנית ללחום ולנצח גם בשדות הקרב של מלחמת העולם השנייה זכתה להוכחה.

אירוע בולט שהמחיש את סגנון הפיקוד שלו אירע בעת שפיקד על הארמיה השביעית בפלישה לסיציליה באותה שנה. כוחותיו נחתו מן הים עם שחר. "לאחר שנחת, בסביבות השעה 0930, נסע פאטון לג'לה, מתוך כוונה לנוע על ציר החוף ולפגוש באלן. כתוצאה מדחף – או שמא הייתה זו אינטואיציה? – הוא עצר בעיר וביקר את הריינג'רס של ויליאם דרבי בדיוק כשדיוויזיית חי"ר איטלקית ודיוויזיה משוריינת גרמנית חידשו את התקפתם על ג'לה" (עמוד 130). בדרבונו, ולא מעט תודות לנחישות שהפגינו הריינג'רס בפיקוד דארבי נבלמה המתקפה. פעם נוספת היה פאטון במקום הנכון ובזמן הנכון.

פאטון היה מפקד המטפח את אנשיו ומניע אותם באמצעות חיבורם למשימה ותוך נטיעת תחושת שייכות בקרבם וגאוות יחידה. הצבא, אמר להם, "הוא צוות: צוות שחי, ישן, לוחם ואוכל ביחד. כל הסיפורים האלה על הגיבור הבודד הם שטויות" (עמוד 144). בנאום לארמיה השלישית בטרם הלחימה בצרפת אמר: "כשהכל ייגמר ואתם תשובו בחזרה הביתה, תוכלו להודות לאלוהים שבעוד עשרים שנה, כשתשבו ליד האח עם הנכד על הברך והוא ישאל אתכם מה עשיתם בזמן המלחמה, לא תצטרכו להעביר אותו אל הברך השנייה, לכחכח בגרונכם ולאמר, 'זיינתי את השכל בלואיזיאנה'" (עמוד 145).

באוגוסט 1944, לאחר הפלישה לצרפת, במהלך מבצע קוברה פיקד פאטון על מה שכינה "המרדף המהיר והגדול ביותר בהיסטוריה" (עמוד 150). הארמיה השלישית בפיקודו היוותה את ראש החנית של המתקפה, שטפה דרך הקווים הגרמנים וביצעה את קרב ההבקעה והפריצה לבריטני. כמי שהאמין תמיד כי "החלטה שאינה מושלמת אך מבוצעת מיד, היא רבת־ערך יותר מפתרון מושלם המבוצע באיחור. הצלחה במלחמה תלוייה במהירות, בפשטות ובאומץ" (עמוד 86), העביר פאטון שש דיוויזיות דרך הפירצה באזור שבין אבראנש לפונטובול בתוך 72 שעות. הארמיה השלישית תקפה לכל ארבעת הכיוונים בו זמנית, תוך כדי שהיא מכתרת מאות אלפי גרמנים. הוא השתמש בטקטיקות דומות לאלו של הגרמנים בתקופת הבליצקריג, נמנע מקרבות הבקעה ותמרן מסביב למערכים גרמניים חזקים. מבצע זה רק הגדיל את יוקרתו בקרב בעלות הברית אולם גם בקרב הצבא הגרמני.

בדצמבר 1944 חשש, בניגוד למרבית מפקדי בעלות הברית, כי הצבא הגרמני עשוי לבצע מהלך התקפי מפתיע וביקש ממטהו לתכנן תכנית "שתוכל לקדם כל מצב" (עמוד 159). כמה ימים מאוחר יותר יזם הצבא הגרמני את הקרב על הבליטה – מתקפת נגד חזקה בארדנים. המתקפה הפתיעה את בעלות הברית שחשבו שצבא גרמניה אינו מסוגל עוד להתקפות חורף. "הגרמנים כיתרו את הדיוויזיה המוטסת מס' 101 ויחידות אמריקניות אחרות שהיו בעיר, וערכו התקפה עזה כדי להשתלט על צומת הכבישים החשוב הזה" (עמוד 161). הצנחנים לחמו בקרב נואש אך היו נחושים להחזיק בשטח. בתגובה להצעת כניעה שהגישו לו הגרמנים השיב סגן מפקד הדיוויזיה המוטסת מס' 101, גנרל מק'אוליף, "השתגעתם" (עמוד 162).

פטון ליד טנק רנו צרפתי, 1918

אייזנהאואר העביר את הפיקוד על האגף הצפוני של הבליטה לפילדמרשל מונטגומרי, צעד שנתקל בהתנגדות פנימית קשה מצד פקודיו האמריקנים אך רתם את הבריטים למאמץ הבלימה. באותה ישיבה שאל אייזנהאואר את פאטון תוך כמה זמן יוכל לתקוף, לפרוץ את הכיתור ולשקם את הגזרה הדרומית, וזה השיב ללא היסוס כי יוכל לתקוף תוך 72 שעות "עם שלוש דיוויזיות" (עמוד 160). בעוד הצנחנים מחזיקים מעמד כנגד כוחות עדיפים בהרבה הפנה פאטון את תנועת הארמיה שלו לכיוון צפון ותוך 24 שעות תקף את הכוחות הגרמניים וחבר ל"ממזרים המוכים של בסטון". הפניית כיוון הלחימה של הארמיה במזג אוויר קשה במיוחד, ותוך כדי ניתוק מגע עם אויב שהיה כבר בלחימה עם הארמיה, נחשבת לאחד ההישגים הצבאיים המרשימים במלחמה.

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר. הספר כולל גם רשמים מצד פקודיו ומפקדיו, כמו גם וציטוטים מכתביו ונאומיו, המאפשרים לקורא לקבל תמונה שלמה של האיש. פאטון הצטייר מן הספר כבעל אישיות מורכבת רבת סתירות. מצד אחד מפקד נועז ומוכשר, ומנגד, אדם גס וחמום מוח. כך למשל, סטר לחיילים הלומי קרב וכינה אותם פחדנים, מעשה שפגע קשות בקריירה שלו ואולי אף שינה את מהלך הקרבות במלחמה, שכן בהדחתו הזמנית שלל אייזנהאואר מבעלות הברית את מפקד השדה הבכיר טוב ביותר שלהן. בנוסף, כפי שציין ההיסטוריון ד"ר יגיל הנקין, פאטון היה גזען ואנטישמי (בין היתר כלפי ניצולי שואה), "אולם הוא מעולם לא הרשה לדבר להפריע ליחסו לחיילים וקצינים, ואלו העידו כי לא נתקלו באפליה מצדו". 

במלחמות, אמר פעם פאטון, "נלחמים בנשק, אך את הניצחונות נוחלים בני האדם" (עמוד 93). הספר הוא ביוגרפיה קצרה ונהדרת על מפקד יוזם, תחבולן ולוחמני, שידע כיצד להוביל אנשים אל תוך האש, וזכר שמה שיכריע בקרב בסופו של יום לא יהיו אמצעי הלחימה אלא האנשים המפעילים אותם.