לפני הקרב מנתה האוכלוסייה האיטלקית באוֹרְטוֹנָה כ־10,000 נפשות - חלקן פליטים שברחו מהקרבות בדרום איטליה. כאשר הגרמנים החלו לבצר ולמלכד את העיירה לקראת הקרב הם הציעו לאוכלוסייה האזרחית לעזוב אותה, אבל לא כפו את העזיבה. לפני הקרב ובמהלכו, כאשר רצו למלכד בניין מסוים או לפוצץ אותו, הגרמנים סרקו אותו והורו לאזרחים לצאת ממנו. כמה אלפי תושבים אכן יצאו צפונה לכפרים שעל ההרים, ואולם אלפים נשארו בעיירה. לא נעשה כל רישום, ולא ידוע כמה אזרחים נשארו וכמה עזבו.
שני הצבאות היריבים התעלמו מנוכחותם של האזרחים בשיקוליהם הקרביים והמנהלתיים (הספקת מזון ומים). החיילים של שני הצדדים נתקלו באזרחים בעת הלחימה, ונאלצו להתמודד עם נוכחותם. ביוזמתם הפרטית הם נהגו לתת להם מזון, מים וטיפול רפואי. לפעמים היו אלה האזרחים שחילקו מזון ושתייה לחיילים. כך, למשל, תיאר קצין קנדי מקרה שבו קשישה הציעה לו לרדת למרתף ולשתות תה כאשר מחלקתו סיימה לכבוש בניין מסוים. הוא ירד אִתה, שתה תה, ואז חזר לקרב. אירוע אחר תואר על־ידי עיתונאי בריטי שליווה את הקנדים בקרב: "בחדר אפלולי אחד שהו חמישה או שישה חיילים קנדים, ואִתם כמה קשישות וילדים רבים. הילדים טיפסו על החיילים הקנדים וחיבקו אותם בעווית של פחד בכל פעם שירה אחד מהתותחים נגד טנקים שלנו, שעמד ברחוב תחתינו. [...] תוך דקות ספורות לכל אחד מאתנו היה ילד מבוהל ומתפתל בידיים".