"אם יופעל או לא יופעל גז, במלחמת העתיד זו שאלה של ניחוש, אך התוצאה תהיה כה קטלנית לגבי כל אלה שאינם מוכנים לה עד כי אין אנו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם משאלה זו". (ג'נרל ג'ון פרשינג, "בלאק ג'ק", מפקד בצבא ארצות־הברית)
עם השינוי שחל באופיו של האיום בעולם כולו ובמזרח התיכון בפרט, בולטת עלייתו של האיום הכימי בשדה הקרב הטקטי יותר מאיום כימי ישיר על מרחב העורף. זה עשרות שנים צבאות שונים ברחבי העולם מודעים לאיום הלחימה הכימית ואף חזו בהתממשותו בעשור האחרון בסוריה, במהלך ההתקוממות האזרחית שפרצה כחלק מ"האביב הערבי". במהלך סדרת קרבות שהתחוללו במרחב ע'וטה (מחוז ריף - אזור העיר דמשק) נעשה שימוש בחומרי לחימה כימיים. ב־21 באוגוסט 2013, במה שנחשב "אירוע הדגל", השתמש הצבא הסורי בכמויות גדולות של חומרי לחימה כימיים נגד האוכלוסייה הסורית והמורדים, ופגע אנושות בכמה מוקדים.
אירוע זה הוביל לביקורת קשה מאוד של העולם נגד הסורים, והביא אותם לחתום על CWC (האמנה למניעת הפצה של נשק כימי). חתימתה של סוריה על האמנה הובילה להוצאה של כמויות גדולות של חומרי לחימה כימיים מסוריה, להשמדתם ובהמשך לסגירתם של אתרי ייצור על־ידי OPCW (הארגון למניעת הפצת נשק כימי). בעקבות זאת החלו צבאות רבים להשקיע משאבים באיומים מתפתחים אחרים, ובכך הורידו את רמת הקשב לאיום האב"כ. נוסף על כך, אירועים אלה הובילו לירידה חריפה במודעות המפקדים לאיום ולהשפעה על מרכיבי בניין הכוח בתחום.
מטרתו של מאמר זה הייתה לעמוד על המשמעות שטומנת ההפתעה המבצעית בתחום האב"כ ובתחומים נוספים בשדה הקרב העתידי של צבאות שונים בעולם. חשוב לפתח מודעות לנושא בקרב כלל הרמות, ובכך לפעול לצמצום הפער במידת המוכנות לכלל התרחישים האפשריים. כך אפשר יהיה למנוע פגיעה מיותרת בחיילים ולהימנע מהפרעות בלתי צפויות המשליכות על רציפות הלחימה ועל אופייה.