שנה למלחמה: לקחי המערכה בנגורנו קרבאך בראי אחרים

טנק של צבא אזרביג'אן שנפגע במהלך הלחימה, 28 בספטמבר 2020

במשך 46 ימים (27 בספטמבר-9 בנובמבר) נלחמו הצבא האזרי והצבא הארמני על השליטה בחבל הארץ נגורנו קרבאך. בסוף המלחמה הצבא האזרי, בחסות הסכם הפסקת אש שתווך על־ידי רוסיה, השתלט חזרה על חבל הארץ, כאשר במהלך המלחמה כבש שטח בהיקף של כ־200 ק"מ. שני הצבאות איבדו מספר רב של חיילים: האזרים כ־2,800 חיילים וקצינים, וכ־500 שכירי חרב מסוריה; הארמנים כ־3,500 חיילים וקצינים. ואולם ההבדל העיקרי באבדות של שני הצבאות בא לידי ביטוי בכמות הפלטפורמות שנפגעו על־ידי האזרים לעומת אלה הארמנים.

במהלך העימות ולאחריו פרסמו פוליטיקאים, חוקרים צבאיים וחוקרי ביטחון מארצות שונות, את דעותיהם על הלקחים שצבאות אירופה השונים צריכים ללמוד מהעימות. לדעתי הלקחים מתחלקים לשניים: ראשית, הצורך לאזן מחדש את צוות הקרב המשולב כדי למנוע את שחיקתו במהלך קרב, ולהגביר את הקטלניות שלו על־מנת לשחוק את האויב. שנית, הפעלת הכטמ"מים מהווה שינוי באופי הלחימה, ולכן מדיניות הרכש צריכה להתמקד בהם. בחינת הטיעונים של החוקרים השונים מראה כי בשעה שהלקח הראשון נובע מניתוח המערכה והקרבות הטקטיים, הלקח השני נובע משיקולים שאינם צבאיים ומשקפים שיח פוליטי או חברתי. 

מהלך הלחימה

ב־27 בספטמבר החלה הלחימה בנגורנו קרבאך (כל צד מאשים את האחר בתחילת הלחימה). בתחילה, מטרת המלחמה של האזרים הייתה לכבוש שטח גיאוגרפי תחום בחבל הארץ, להגן עליו מפני התקפת הנגד הארמנית ולאחר לשמר את החלק הכבוש במסגרת הסכם הפסקת אש חדש, בדומה לנעשה במלחמת ארבעת הימים (6-2 באפריל 2016).1 לאחר 7 באוקטובר השתנתה מטרת המלחמה - לכיבוש חבל הארץ על־ידי איום על עיר הבירה, סטפנקרט. המטרות של הצבא הארמני היו לשמר את הסטטוס־קוו בשטח.

ניתן לחלק את המלחמה לשלושה שלבים מרכזיים:

ימי קרב (27 בספטמבר-7 באוקטובר). שני הצבאות ניהלו מאמץ אש מנגד, שלא הובילו להישגים מערכתיים או טקטיים, כאשר הצבא האזרי ניסה להבקיע בצפון ובדרום. ב־4 באוקטובר נוצרה ההבקעה הראשונה בדרום, שאפשרה לצבא האזרי שלושה ימים לאחר מכן לכבוש את העיר ג'רבייל, מרחק של 30 ק"מ מהעיר הורדוז (נקודת יציאת הכוחות).

העמקת הכיבוש (7 באוקטובר-30 באוקטובר). הצבא האזרי תמרן בשני מאמצים עיקריים:

* מאמץ באזור המרכז - העמקה של ההישג לאחר כיבוש ג'רבייל באמצעות כיבוש הרדוט (18 ק"מ צפונית מג'רבייל) ופוזילי (13 ק"מ מזרחית מהרדוט).

* מאמץ באזור הדרום - הבקעה דרום מערב על בסיס ציר 12 (כ־50 ק"מ מערבה) בציר הדרומי שמחבר בין אזרביג'אן למובלעת נחצ'ביאן.

בשני המאמצים הסתננו כוחות הצבא האזרי (ככל הנראה מיוחדים) לעומק השטח, והכווינו אש אווירית ויבשתית על הכוחות הארמנים. הצבא האזרי כבש כפרים, עיירות וצמתים מרכזיות, ובה בעת הפעיל אש מנגד לסיוע לכוחות המתמרנים ולמטרות עומק.

השגת ההישג המערכתי והאסטרטגי (30 באוקטובר-9 בנובמבר). כיבוש העיר שושי (45 ק"מ קו אווירי מג'רבייל) ואיום בכיבוש עיר הבירה של המחוז סטפנקרט (13.5 ק"מ צפונית לשושי).

על־מנת להשיג את מטרותיו האסטרטגיות פעל הצבא האזרי באופן הדומה לשיטת לחימה שנודעת בשם "אחוז ונגוס" (bite and hold).2 השיטה נועדה לשחוק את המגן בלי לשחוק את התוקף יתר על המידה, באמצעות כמה היבטים: ראשית, התקפה מנגד של הכוחות בקו המגע והגורמים המאפשרים המערכתיים. שנית, תמרון יבשתי ליעד גיאוגרפי מוגדר וכיבושו, על־ידי התקפה ישירה או כיתור היעד. שלישית, לאחר כיבוש השטח הכוח נערך להגנה מפני מתקפת נגד. רביעית, לאחר הדיפת מתקפת הנגד טיהור המרחב ובמקביל התחלת התהליך המבצעי על היעד הבא.3 ג'ון ספנסר, מנהל תחום המחקר על לחימה בערים במכון ללוחמה מודרנית בווסט פוינט, והארשנה גוהוורו, חוקרת מאוניברסיטת סיטון האל בארצות הברית, הראו כיצד השיטה הזאת באה לידי ביטוי בכיבוש העיר שושה (בארמנית מבטאים את שם העיר כשושי). הכוחות המיוחדים האזריים התמקמו מסביב לעיר, כיתרו אותה ונערכו להדוף מתקפת נגד ארמנית מצפון, מערב וממזרח. במקביל הפעילו אש לעבר עמדות ההגנה הארמניות, והכוח המתמרן התקדם במעלה ההר.4

צעדת ניצחון בבאקו בעקבות שחרור העיר שושי, 8 בנובמבר 2020

חזרה לבסיס ושינויו

מייקל קאופמן, מנהל תוכנית למחקר רוסיה במרכז לניתוח הצי (CNA - Center of Naval Analysis), וליאוניד נרסיסיאן, מנכ"ל המכון למחקר ופיתוח הארמני (ARDI - Armenian Research & Development Institute), טוענים שחוקרים מערביים מעדיפים לראות סרטונים עם פגיעות של כטמ"מים, מאשר לבצע מחקר טקטי שיסביר את תוצאות המלחמה או יאפשר ללמוד את הלקחים ממנה. מהמלחמה בנגורנו קרבאך הם מבינים כי: "הצלחה טקטית יכולה להיראות מרשימה, [אך] להיכשל בהשגת הבקעה אסטרטגית. במקרים כאלה, האסטרטגיה הצבאית פונה [לפתרון] מוכר: קרב התשה".5 בשעה שחוקרים אחרים אינם מזכירים את ההתשה כשיטת הפעולה הטקטית והמערכתית, נראה כי הלקח העיקרי מן המלחמה הוא כיצד למנוע את ההתשה של כוחותיך בשעה שאתה מתיש את הצד האחר.

ב־6 באוקטובר, שבוע לתוך המלחמה, פרסם ג'ק ווטלינג, חוקר במכון RUSI, מאמר שבו טען: "למרות האבדות הקשות של השריון הארמני, הלקחים העיקריים מתצלומי הווידאו שהאזרים פרסמו ברשת אינם אודותיהם. הם משקפים כיצד [מערך] חיישנים דחוס [בשטח נתון] משנה את האיזון של הקרב הרב־חילי".6

ווטלינג עסק במאמרו בשלושה תחומים עיקריים:

* "מהסוואה להגנה".7 ווטלינג הסביר עד כמה הכוחות היבשתיים חשופים בשדה הקרב המודרני עקב שכבות החיישנים הקיימים בו, שכוללות: חוזי עילי; מכ"ם; ל"א שמאתר מיקומי יחידות לפי חתימת הרדיו שלהן; וכוחות חשיפה תקיפה (ISTAR) שמשוטטים באזור המבצעים. ווטלינג טען שהצבא הארמני לא היה מוכן למגוון החיישנים ושכבות הגילוי השונות. הביצורים ויכולות ההסוואה שלהם לא הותאמו לנסיבות החדשות של שדה הקרב, ובייחוד לא לכמות אמצעי הגילוי ומגוון דרכי הגילוי והאיתור שהיו בראשות הצבא האזרי. לדידו של ווטלינג, האמצעים האלה אפשרו במהלך המלחמה לצבא האזרי לפגוע במטרות ארמניות בכמויות גדולות יותר. לכן, הלקחים מהמלחמה מראים שבעתיד צבא היבשה הבריטי צריך לצייד את הכוחות המתמרנים שלו בהגנ"א טקטית נקודתית (SHORAD),8 ובעיקר ביכולות ל"א שיקטינו את החתימה האלקטרונית של הכוחות המתמרנים. יש לציין כי היכולות האלה יקטינו את אפשרות הגילוי של הכוח המתמרן, אולם לא ימנעו גילוי.9

* איזון מחדש של הכוח הרב־חילי. השאלה המרכזית שהעלה ווטלינג בתחום זה, הייתה כיצד ניתן לשלב כטמ"מים בצורה המיטבית בתוך הכוח הרב־חילי? בהקשר הבריטי הוא ציין שיש צורך גדול יותר לפרק את רגימנט התותחנים המלכותי ה־32 (32 Regiment Royal Artillery)10 שאחראי על הפעלת הכטמ"מים בצבא היבשה, משום שהיכולת הזאת צריכה להיות אורגנית בכל מסגרת מתמרנת.

* ביזור הכוח בתנועה אל היעד. הכוח המתמרן צריך לנוע באופן מבוזר ולתקוף לאחר כינוס של כלל מרכיבי הכוח. במסגרת הפעלת הכוח המבוזר כוחות "חשיפה-תקיפה" צריכים לפגוע ביכולות הגילוי של האויב, ולהוריד אותן לרמה שבה לא יוכל להבחין בין פיתיון ובין הכוח האמיתי.

השינויים שהציע ווטלינג אמורים להקטין את השחיקה בכוחות המתמרנים הבריטיים, במקרה של מלחמה עם אויב בעל יכולות צבאיות זהות לבריטניה, למשל רוסיה. התחומים שבהם דן במאמרו קשורים במודע או שלא במודע לדיון אודות מבנה חטיבת הסטרייק בצבא בריטניה.11

גוסטב גרסל ממכון המחקר המועצה האירופאית ליחסי החוץ (European Council on Foreign (Relations, טען שניתן ללמוד מהמלחמה כמה לקחים:

יצירת התנאים המדיניים והאסטרטגיים לפני המלחמה. האזרים על־פי גרסל ניצלו את הקשרים הטובים שלהם עם תורכיה כדי שהאחרונה תציב מטוסים מדגם F-16 בשדה התעופה בבאקו. במקביל, הממשלה האזרית ניצלה את הרצון הרוסי לחנך את נשיא ארמניה ניקול פשאניאן שעלה לשלטון ב־2018, ונקט קו עצמאי יותר.  

הגנה נגד כטמ"מים. מערכות ההגנה נגד כטמ"מים צריכות להיות מורכבת לא רק ממערכות גילוי ויירוט אלא גם יכולות חישוב והתכת מידע, כמו שיש במערכות ההגנ"א הרוסיות שצבא רוסיה מפעיל, ולא המערכות שמיוצאות למדינות אחרות. נוסף על כך, הן צריכות לכלול שכבת הגנה שמשבשת את הפעילות של הכטמ"מים בספקטרום האלקטרו־מגנטי. הרוסים, לפי גרסל, הפעילו את מערכת הל"א מדגם  "קרסוחה", שמוצבת בעיר הארמנית גיומרי כחלק מהכוח הרוסי במדינה. כאשר המערכת הופעלה, היא הצליחה לשבש את ההפעלה של הכטמ"מים הטורקיים. עוד ציין גרסל, כי המלחמה בנגורנו קרבאך הראתה את הבעייתיות בהפעלת טזק"א (טיל זעיר קרקע-אוויר) (MAPADS)12

פעולה צבאית בחזית ובעומק. הצבא הארמני היה טוב יותר מבחינה טקטית, השטח הקנה לו יתרון ראשוני והוא היה בהגנה. הצבא האזרי מצא דרך לעקוף את היתרונות האלה באמצעות הפעלת כטמ"מים נגד מטרות עומק. הכטמ"מים הפעילו את יחידות התותחנים והרקטות האזריות, ותקפו באופן עצמאי שטחי כינוס, גשרים, עמדות הגנה ועוד.

אחד החוקרים הצבאיים שעסקו במלחמה מכמה היבטים, פרנץ שטפן גאדי, חוקר צבא וביטחון במכון הבין־לאומי למחקרים אסטרטגיים (IISS - The International Institute for Strategic Studies), ניסה לגבש רשימת לקחים מבצעיים שיכולים להשפיע על הרפורמה העכשוויות והעתידית בצבאות אירופה.

גאדי חילק את הלקחים מהמלחמה ללקחים חומריים וטכניים וללקחים תורתיים. מבחינת הלקחים החומריים והטכניים ציין כי הכטמ"מים הוכיחו את יעילותם בשני היבטים מרכזיים: תקיפה מדויקת של מטרות צבאיות; שליטה בנרטיב של המלחמה בעזרת הפצה של צילומים מהכטמ"מים. בנוגע למערכות ההגנ"א הישנות הוכח כי הן אינן יכולות להתמודד מול כטמ"מים, כך שהפתרון צריך להיות מורכב משילוב של אמצעיים קינטיים ולא קינטיים. דבר אחרון נגע לטנקים, שלהם עדיין אין כיום תחליף בשדה הקרב המודרני. ואולם, על־מנת להפעיל אותם בצורה האפקטיבית ביותר, צריך לצוות להם הגנ"א טקטית יעילה.

מבחינת הלקחים התורתיים ציין גאדי שלושה:

1. צוות הקרב המשולב ממשיך להיות צורת ארגון חשובה לקרב. ואולם, האיזון שלו בין המסגרות והיכולות השונות צריך להשתנות ולכלול הגנ"א טקטית.

2. יחידות צריכות לפעול בביזור (aufgelösten Formationen) ומפקדיהם צריכים לקבל יותר חופש בקבלת ההחלטות שלהם.

3. יש למצוא את האיזון בין הצורך לפעול באופן מבוזר ובין גודל היחידה. זאת משום שיחידה קטנה מדי תושמד. לדוגמה, במהלך העימות בנגורנו קרבאך הושמדו יחידות משני הצבאות לאחר שנחשפו על־ידי חיישנים.13

התובנות של גאדי מהמלחמה באים לידי ביטוי בהמלצותיו לרפורמה בצבא האוסטרי. לדידו, תהליך הרפורמה בצבא נשען על ההבנה ש "הגנה אפקטיבית על [גבולות] המדינה אינה נחוצה, ולכן לא צריך להשקיע יותר משאבים כספיים [בנושא זה]".   בשל כך הוא מציע  כמה עקרונות לרפורמה: ראשית, להשקיע באימונים זאת משום שאם הצבא לא יתאמן - שום טכנולוגיה לא תעזור לו לנצח את האויב. שנית, אסור לזנוח את הרק"ם המשוריין הכבד, בייחוד את הטנקים. שלישית, הצבא צריך למצוא פתרון להגנה מפני רחפנים; ברמת החטיבה צריכה להיות מסוגלת לשלב בצורה יותר טובה יכולות רב־ממדיות כדי להגן על כוחותיה; בתוך צק"ג צריכים להיות מומחי סב"ר, ל"א ומלחמה בממד המידע שיאפשרו הגנה צמודה לגדוד המתמרן.

ניתן לראות שההבנה של מספר חוקרים היא שצריך לשנות את ההרכב של צוות הקרב היבשתי ולשנות את האיזונים שלו. זאת מתוך ההבנה שהמערכה בנגורנו קרבאך הייתה יבשתית בעיקרה והחדשנות שהוצגה בה נועדה לאפשר את התמרון היבשתי על ידי הקטנת השחיקה שלו. החוקרים השונים הראוש שהלקח העיקרי מהלחמה אינו מתייחס לתפיסת ההפעלה שבה נקטו האזרים על מנת לנצח אלא לאופן שיש לאזן מחדש את צוות הקרב המשולב. ההצעה השכיחה ביותר היא להגדיל את יכולות השרידות של צוות הקרב על־ידי הוספת הגנ"א, ל"א וסב"ר ולהגביר את הקטלניות שלו. האיזון מחדש בין יכולות ההתקפה וההגנה יאפשר את השגת היעדים הטקטיים, המערכתיים והאסטרטגיים של הצבא, משום שלא ניתן להשיגם ללא תמרון ושהייה כוחות בשטח האויב.

במחקר אחר שערך גאדי בהקשר הרפורמה הצפויה בצבא אוסטריה הוא  טען שהלקח מהמלחמה הוא לא רק כטמ"מים, אלא כיצד מארגנים את הכוח היבשתי מחדש באופן שיאפשר לו לנצל באופן מיטבי את היכולות החדשות, ואיך יוצרים מעטפת הגנה לכוח. לדידו של גאדי, הרפורמה בצבא אוסטריה תבסס על כך ש: "הגנה אפקטיבית על [גבולות] המדינה אינה נחוצה, ולכן לא צריך להשקיע יותר משאבים כספיים [בנושא זה]".14 שתי הנחות היסוד הללו הובילו לכך שמרכז הכובד הביטחוני של המדינה זז לממדי הסב"ר והל"א.15

כאשר הוא בוחן את הנחות היסוד האלה ללקחים שנלמדו לאחר העימות בנגורנו קרבאך הוא הציעי כמה עקרונות לרפורמה: ראשית, להשקיע באימונים זאת משום שאם הצבא לא יתאמן - שום טכנולוגיה לא תעזור לו לנצח את האויב. שנית, אסור לזנוח את הרק"ם המשוריין הכבד, בייחוד את הטנקים. שלישית, הצבא צריך למצוא פתרון להגנה מפני רחפנים; ברמת החטיבה צריכה להיות מסוגלת לשלב בצורה יותר טובה יכולות רב־ממדיות כדי להגן על כוחותיה; בתוך צק"ג צריכים להיות מומחי סב"ר, ל"א ומלחמה בממד המידע שיאפשרו הגנה צמודה לגדוד המתמרן.16

כטמ"מ Bayraktar TB2 במהלך מצעד הניצחון בבאקו

עליית הכטמ"מים ועתיד המלחמה 

הדיון בנושא זה מתחלק לשניים: ראשית הגנה נגד כטמ"מים ושנית השינוי הנדרש מצבאות בעקבות המלחמה בכלל ובתחום הכטמ"מים בפרט. ראשית, הכטמ"מים הוא ההגנה המערכתית והטקטית נגדם. נושא זה נמצא בדיון בתעשיות הביטחוניות ובצבאות השונים ובעיקר מתקיים בהקשרי יעילות מערכות ההגנ"א הרוסיות נגד כטמ"מים. זאת עקב פערי ההגנה האווירית שהתגלו במערכות במהלך השירות שלהם בסוריה. מייקל קאופמן מציין שהמלחמה הראתה לרוסים שההגנ"א הרוסית, שנשענת על מערכות מורשת (ישנות), אינה מותאמת דיה להתמודד עם כטמ"מים חדשים. כמו כן, שהגנה הרב־שכבתית שמשלבת בין יכולות ההגנ"א הטקטיות של היבשה ויכולות ההגנ"א של חיל האוויר, היא הדרך היעילה ביותר להתמודד עם איומים אוויריים מורכבים כמו הכטמ"מים שפעלו במלחמה. שכבות אלה, לדברי קאופמן, יספקו הגנה טובה יותר לצוות קרב משולב מתמרן.17

סיר ריצ'רד אטוואי, חבר הפרלמנט הבריטי בין השנים 2015-1992, טען שהלקח העיקרי שבריטניה צריכה ללמוד מהמלחמה בנגורנו קרבאך הוא להשקיע בצבא. "הכוחות המיוחדים האזריים מקצועיים מאוד, ושיחקו תפקיד מרכזי בכיבוש מתחמים מבוצרים ארמניים, כולל העיר שושי, בעלת החשיבות האסטרטגית".18 לדידו של אטוואי, החידוש הגדול במלחמה היה הפעלת הכטמ"מים התוקפים על־ידי האזרים. עקב כך טען אטוואי שבריטניה צריכה להשקיע בפיתוח ובייצור כטמ"מים כדי לשמור על היתרון הצבאי שלה, בלי לפרט נגד מי. יתרה מכך, הוא טען שהממשלה הבריטית חייבת להשקיע בייצור עצמי, משום שרק ייצור מסוג זה יאפשר לה שלא להיות תלויה ביצרנים זרים. כמו כן, ההחלטה תאפשר להגדיל את כוח העבודה הבריטי, וחדירה לשוק הכטמ"מים תאותת שהממשלה רצינית ביישום חזון בריטניה הגלובלית (שמתווה את הדרך שבה בריטניה תשלב ותשפיע על המערכת הגלובלית).19 במילים אחרות, אטוואי טען שהממשלה הבריטית צריכה להשקיע בייצור כטמ"מים לא מסיבות מבצעיות, אלא מסיבות כלכליות ומדיניות. טענתו מתכתבת עם דבריו של שר ההגנה הבריטי, בן וואלאס, שטען שכיום: "[מדינות אחרות, א"ב] מובילות את הדרך".20 לפי וואלאס, הכטמ"מים הטורקיים אחראים על השמדת מאות פלטפורמות ארמניות משוריינות, "ואפילו מערכות הגנ"א".21 לכן משרד ההגנה הבריטי בוחן כיצד ניתן לרכוש, או לייצר כטמ"מים תוקפים זולים.22

הצורך הבריטי לייצר כטמ"מים זולים נבע מכך שכיום היא משלמת כ־20 מיליון פאונד למערכת מייצור אמריקני. ביוני 2020 חתם משרד ההגנה הבריטי חתם על הסכם לרכישת 3 כטמ"מים תוקפים מדגם MQ-9B SkyGuardian, בעלות כוללת של 65 מיליון פאונד, ובהסכם נקבע כי משרד ההגנה יוכל לרכוש 10 מערכות נוספות בעלות שבין 230-180 מיליון פאונד.23

בשנת 2014 החלה רפורמה בצבא הגרמני שכללה מבצוע של אוגדה משוריינת עד שנת 2030  ורכש 100 טנקים, תותחים מתנייעים, הגנ"א טקטית ויכולות אחרות. בשנת 2016, הממשלה פרסמה ספר לבן למדיניות החוץ והביטחון של גרמניה. בספר הלבן "למדיניות חוץ וביטחון" הממשלה הפדרלית הגרמנית הצהירה שהשאיפה שלה היא לטול תפקיד גדול יותר בכל הקשור בביטחון העולם בכלל ואירופה בפרט.24  המערכה בנגורנו קרבאך תפסה את המערכת הביטחונית הגרמנית בדיון על יכולות הצבא כיום ובעתיד. סגן אלוף מיקל קרל, ממכון המחקר להגנה ואסטרטגיה,  הגדיר את הבעיה של הצבא הגרמני היא המחסור במערכות הגנ"א טקטיות. לדידו של קרל  "אם הצבא הגרמני היה נלחם בצבא האזרי בקונפליקט ספציפי, לא היה לצבא הגרמני סיכוי".25 בקביעתו מקבע קרל את שני נושאי השיחה העיקריים על עתיד המלחמה והשינויים הנדרשים בצבא גרמניה: כטמ"מים תוקפים והגנה מפניהם .

במאי 2020 ציינה שרת ההגנה של הרפובליקה הגרמנית, אנגרט קראמפ־קרנבאור שהיא מבינה את החיילים שדורשים את הכטמ"מים התוקפים והיא באמת רוצה לאשר את רכש כלל היכולות שיאפשרו להם לחזור בשלום.26 אך עם זאת, הדיון סביב רכש הכטמ"מים התוקפים בגרמניה נוגע בשאלות אתיות, משפטיות ופוליטיות ולא בשאלות מבצעיות.  כדברי פטר בק, מומחה גרמני לחוק בין לאומי: "יש לרוב מעט מדי בהירות לגבי המשימות [של הכטמ"מים]".27 בשל כך, כל משימה של הפעלת כטמ"ם תוקף תצריך עורך דין שיאשר את החוקיות שלה.

ב־3 בינואר טען מפקד צבא גרמניה (Bundeswehr) גנרל אברהרד צורן בריאיון לעיתון דר שפיגל שיש לאשר את עסקת רכש הכטמ"מים התוקפים שנמצאת בדיון בממשלה ובפרלמנט הגרמני, היום. זאת על־מנת להגן טוב יותר על חיילי גרמניה שנמצאים היום בפריסות מבצעיות. הוא טען שהכטמ"מים האזריים הפציצו ערים והשמידו טנקים ועמדות צבאיות של הארמנים. עם זאת, הצבא הגרמני לא ישתמש בכטמ"מים למטרות אלה משום שהפרלמנט יאשר חוקים שיגדירו מה מותר ומה אסור לתקוף איתם.28 ב־15 בינואר 2021 פרסם העיתון הגרמני די צייט קטעים משיחה שערכה קרנבאור עם נמען לא ידוע, ובה פרסה את התובנות שלה מהעימות בנגורנו קרבאך. לדידה של קרנבאור, הממסד הביטחוני הגרמני צריך לדון בשאלה "מה המשמעות של ההתפתחות האחרונות בהגנה אווירית? מה סדרי העדיפויות של הצבא הגרמני והיכן צריך לעשות התאמות?".29

קרנבאור טענה שההגנה נגד כטמ"מים אינה תקפה רק למלחמה בעצימות גבוהה אלא גם להתמודדות עם ארגוני טרור וארגונים תת־מדינתיים. זאת משום שהארגונים אלה מפעילים גם הם יכולות לא מאוישות. בשל כך, טענה, גרמניה צריכה להמשיך את התוכנית לחמש את הכטמ"מים מסוג Heron TP - עסקה ששר האוצר אולף שולץ עצר בשל סיבות אתיות, פוליטיות וסיבות אחרות.30 עמדת המפלגה הסוציאל דמוקרטית מובעת בדבריו של סגן הסיעה בפרלמנט, גבריאל הינריך, שטוען שהמלחמה בנגורנו קרבאך הראתה שכטמ"מים יכולים להיות נשק תוקף ולכן צריך לדון מחדש בהשלכות של קנייתם.31      

השיח על אודות עליית הכטמ"מים לא פסח על השיח הביטחוני בישראל בכלל, ובשאלה האם צריך לשנות את האיזון בין האש מנגד לתמרון היבשתי בפרט. במרכז הדיון עומדת השאלה האם ניתן להשיג הישגים מערכתיים ואסטרטגיים על ידי שימוש באש מנגד בלבד. עוזי רובין, ממרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים, טען שהמלחמה מהווה הפעם הראשונה שבה כלי הטיס הבלתי מאוישים היו הגורם שהכריע את המלחמה. לטענתו המלחמה חשפה: "צורה חדשה של לחימה שהיא חסכונית יותר במשאבים ובאבדות. המאפיין המצודד ביותר של צורת מלחמה חדשה זו המבוססת על כלים לא מאוישים היא העדר אבדות צוותי אוויר - נקודה כואבת לכל הממשלות מבחינה כלכלית ופסיכולוגית. ניתן על כן לצפות שהמלחמה האחרונה בדרום הקווקז תגביר את הדרישה בעולם לכטמ"מי תצפית ולכטמ"מים חמושים ותאיץ את פיתוחן של מערכות לוחמה אלקטרוניות התקפיות והגנתיות".32

רובין לא היה היחיד שטען שהמלחמה בנגורנו קרבאך בכלל והשימוש בכטמ"מים בפרט מהווים שינוי מהותי באופן שבו צבאות נלחמים. קצין בכיר בצנחנים טען בריאיון כי: "המלחמה שם הייתה פרומו לעתיד גם עבורנו, כיצד נכון להילחם בשילוב לוחמה אלקטרונית לכוחות הטקטיים, רחפנים אוספים ותוקפים, מל"טים משוטטים נגד כוחות קרקעיים. זה ממש היה חלון הצצה למה שנפגוש".33 העיתונאי ניר דבורי טען: "זו מערכה אחרת: הרבה מאוד חימוש מונחה מדויק, אש מנגד, שימוש בטילים ורקטות מדויקות, מל"טים מתאבדים ולוחמה אלקטרונית בניסיון לשבש את פעולת המל"טים התוקפים - וירידה במשקל של צבא היבשה".34 דבורי הציע ניתוח של המערכה באופן שדומה לאופן שבו צה"ל פעל במלחמת לבנון השנייה (2006), ובמבצעים "עופרת יצוקה" (2008) ו"צוק איתן" (2014): ירי מנגד, ורק בשלב האחרון תמרון קרקעי.35 החוקר גל פרל פינקל מציע הסתכלות אחרת שבה התמרון היבשתי נמצא במרכז הסיבות להצלחה האזרית במלחמה. לדידו, "הניצחון במלחמה בין אזרביג'אן לארמניה היה תוצר ישיר של ההישגים על הקרקע, הגם שאלו התאפשרו בזכות סיוע אווירי (לא מאויש). אין להפחית מחשיבות המערכה האווירית להצלחת המערכה שניהלו האזרים, אך במערכה שתכליתה כיבוש שטח אי־אפשר לבטל את תרומתם המכרעת של כוחות היבשה".36 פרל פינקל מייצג בהקשר זה את הגישה שטוענת הכרעה היא תוצר של שילוב של כוח מתמרן יבשתי שמסתייע בכטמ"מים שפעלו למגוון מטרות. 

הדיון הישראלי משמש כמיקרוקוסמוס של הדיון הרחב: הוא דן בנושא שמקושר להוויה הצבאית הישראלית: ראשית, מה היחסיות בין האש לתמרון בכלל והאם ניתן להכריע כוח צבאי על־ידי הפעלת אש מנגד בפרט.  שנית, מה  עומק השינוי הנדרש בצבא? זאת מבלי, על פי רוב, לנתח לעומק את האופן שבו נוהלו המבצעים וללא מענה לשאלה האם יש מה ללמוד?

סיכום

המלחמה בנגורנו קרבאך הראתה שלא ניתן להשיג את המטרות האסטרטגיות והמערכתיות ללא תמרון יבשתי ושהייה בשטח. ואולם לקח זה נוגד תהליכי בניין כוח קיימים במרבית הצבאות, ומעלה את השאלה: האם מדינה מערבית מוכנה לשלם את המחירים הגבוהים, במשאבים ובכוח אדם, למען השגת מטרות אלה?

מאמר זה נועד לבחון את השיח הפומבי על הלקחים לבניין והפעלת כוח בעקבות מלחמת נגורנו קרבאך. השיח התחלק לשני לקחים עיקריים: הראשון - יש לאזן מחדש את צוות הקרב המשולב המתמרן על־מנת להקטין את הפגיעה והשחיקה שלו; השני נגע בהפעלת הכטמ"מים במלחמה וכיצד היא שינתה את האופן שבו ייראו המלחמות העתידיות.

שתי הקבוצות הללו מציגות, בזעיר אנפין, את הדילמה הגדולה שעימה מתמודדים צבאות זרים מערביים בכלל: כיצד לבנות את הכוח באופן שיעמוד במשימותיו במלחמה הבאה? השוני בין הקבוצות נובע בין אלו שרואים את המלחמה כחלק תהליך התפתחותי לעומת אלו הרואים בה אבן דרך לשינוי מהותי באופן שבו צבאות בונים ומפעילים את הכוח.

את הלקחים האמיתיים מהמלחמה למדו שני צבאות שלא הוזכרו במאמר זה, צבא אזרביג'אן וארמניה.    

אני רוצה להודות לאל"ם גלעד אברילינג'י ולמר שמואל שמואל על הערותיהם למאמר זה.