ארגון מחדש של צוותי הקרב הרב־חייליים בצבא הודו

דגל צבא הודו

בינואר 2019 אימץ ראש המטה של צבא היבשה של הודו, גנרל ביפין רוואט,1 תפיסה מבצעית ותורת לחימה חדשות. אימוץ המסמכים הללו יצר צורך לשנות את המבנה ואת הארגון של צוותי הקרב של צבא היבשה, כאשר השינוי הוא תוצאה של מחקר עומק שנערך בנושא בשנים האחרונות. במסגרת המחקר נעשו 12 מחקרי משנה, ונערכו ניסויים בשטחי האימון.2 בשנת 2001 גובשה ככל הנראה התפיסה "התחלה קרה"3 במסגרת העימות של הודו עם פקיסטאן. התפיסה נועדה לבנות את הכוח היבשתי של הודו, כך שיוכל להפתיע את הצבא הפקיסטאני בגבול הצפון־מערבי של המדינה.

התפיסה נוצרה משום שב־2001 נזקק צבא הודו לשלושה שבועות לערך כדי לגייס את גיס התקיפה שלו שכלל שלוש אוגדות משוריינות ויחידות מסייעות. באותו משך זמן גייס צבא פקיסטאן 300 אלף חיילים וקצינים שתפסו עמדות הגנה. הצבא ההודי איבד את ההפתעה האסטרטגית באותו אירוע, ולא יכול היה לממש את התוכנית המבצעית שלו. לאחר האירוע החל צבא הודו לפתח תפיסה שתאפשר לו לגייס כוח תקיפה במהירות. ב־2004 הקים יחידות תקיפה, מתחת לרמת הגיס, שנועדו לספק מענה מהיר וקטלני למקרה של עימות צבאי עם פקיסטאן. מדובר ביחידות חי"ר ממוכן, שריון וארטילריה בסיוע חיל אוויר. על־פי התפיסה, כוח התקיפה אמור לפעול סמוך לגבול הודו-פקיסטאן בתוך 72 שעות מרגע תחילת העימות. עוד במסגרת התפיסה הזאת, ההישגים הקרקעיים והמבצעיים הנדרשים ממנו מוגבלים, כדי שלא להסלים את העימות למלחמה בעצימות גבוהה שיכולה להידרדר למלחמה גרעינית.

לוחמים מצבאות ארצות־הברית והודו במהלך אימון, 2019

עיקרי השינוי

השינוי במבנה יחידות התקיפה של צבא הודו ובארגונן החל בכתיבת תורה חדשה בשנת 2018. התורה נועדה לתת מענה לעימות עם פקיסטאן במקרה של מלחמה מוגבלת. כחלק מתהליך כתיבת התורה נוסו ונבחנו כמה מבנים של הכוח הלוחם, כאשר המטרה הייתה ליצור מבנה ארגוני שיוכל להיות מופעל בצורה מהירה וקטלנית יותר. לאחר תקופת הניסויים והאימונים הוחלט לשנות את מבנה הכוח הלוחם של צבא הודו כך:

הגייסות ההודיים ימשיכו להיות מאורגנים על־פי המשימה העיקרית המיועדת להם במהלך עימות: גיס להגנה או גיס להתקפה. אחד הגייסות המיועדים לתקיפה יהיה לתגובה מהירה. יהיו בו צוותי קרב רב־חיליים (חי"ר, שריון, תותחנים, אוויר ולוגיסטיקה) שיוכלו לפעול באופן מיידי במקרה של עימות עם פקיסטאן (בגבול המזרחי), ובראייה לעתיד גם במקרה של מלחמה עם סין (בגבול המערבי). צוותי הקרב הרב־חיליים הללו יאפשרו לצבא ההודי תגובה מהירה באש והשגת הישגים מיידיים.

האוגדות החד־חיליות4 בצבא היבשה ההודי יאורגנו מחדש כשלושה צוותי קרב משולבים,5 ויחליפו את מבנה החטיבות הקיימות, משום שהמבנה הקיים של החטיבה אינו מאפשר הפעלה מהירה דיה. הרכב צוות הקרב ייקבע לפי המשימה שהוא מיועד למלא, ובראשו יהיה קצין בדרגת מייג'ור גנרל (מקביל לדרגת אלוף). צוותי הקרב המשולבים אמורים למנות בין 3,200-2,400 חיילים וקצינים. בכל צוות אורגני (כנראה) אמורים להיות הרכיבים האלה: חי"ר ממוכן או לא ממוכן; שריון; תותחנים; הנדסה; סיור; לוגיסטיקה; תקשוב; ומנהלה. צוות הקרב המשולב יהיה קטן יותר מהחטיבה שהוא מיועד להחליף. עם זאת, הוא יהיה מהיר יותר ממנה (בגיוס וביכולות התגובה שלו), משולב באופן אורגני, קטלני ועצמאי יותר ממנה.

ההרכב של צוות הקרב המשולב ייקבע על פי האיום: השטח שבו יילחם, המשימה שהוא צריך לבצע והמשאבים המוקצים לו.6 כך, צוות לחימה משולב בגיס הגנה יתבסס על חיל רגלים, ואילו צוות לחימה משולב בגיס התקפה ייבנה על כוחות שריון. אנשי הצבא השונים שהציגו את הרפורמה מדגישים שהמבנה של צוותי הקרב המשולבים אינו אמור להיות זהה, גם אם יש להם משימה זהה. כל אחד מצוותי הקרב המשולבים צריך להיות בעל יכולת לתקוף יעדים בעומק 80-50 ק"מ מהגבול בתוך 24 שעות לאחר התחלת העימות. לאחר השגת היעדים הללו כוחות עוקבים אמורים להרחיב את ההישג או לבסס אותו.

מפגש של חיילים מצבאות הודו וסין, 2020

מסקנות ושאלות להמשך

השינוי בצבא היבשה של הודו נעשה באמצעות שינוי המבנה, הארגון ותורת הלחימה של הצבא בתוך תפיסה מבצעית קיימת. מטרת השינוי: ליצור את התנאים הטובים ביותר למימוש התפיסה הקיימת - גיוס והפעלה מהירה של צוותי הקרב המשולבים. מכאן עולה השאלה: האם שינוי התפיסה יוביל לשינוי ארגוני? חשוב לזכור כי האיום המרכזי על הודו הוא סין ולא פקיסטאן. ואולם, בניין הכוח ההודי מתייחס לפקיסטאן כאיום הייחוס. האם הארגון החדש של הכוח יתאים גם במלחמה עם סין? יתרה מכך, כיצד צבא היבשה של הודו יתמודד, אם יצטרך, עם איום משולב משתי המדינות?

גורם נוסף שלא השתנה הוא תפקיד הגייסות. למעשה, לפי התפיסה המקורית כל גיס מיוחד להגנה על שטח או להתקפה. ואולם הדיכוטומיה הזאת אינה מתקיימת במציאות, משום שכל אחד מהגייסות אמור להיות מסוגל להגן על שטח (בין שהוא שטח כבוש ובין שהוא קו גבול) ולכבוש שטח חדש. כך נוצר מצב שהחלוקה הדיכוטומית היא ערטילאית, במקרה הטוב, ואפשר להפר אותה במקרה הצורך, או במקרה אחר מהווה מגבלה מחשבתית ומבצעית על מפקדי הכוחות בשטח, ואינה מאפשרת להם לפעול על פי המצב הנתון, כפי שהם מבינים אותו. מבנה צוותי הקרב המשולבים וארגונם תלוי באיום הנשקף להם, בשטח שבו הם יילחמו, במשימה ובמשאבים שיוקצו להם. מכך עולות שתי בעיות: ראשית, צוותי הקרב המשולבים אמורים להיות מותאמים לשטח הררי (כמו בקשמיר או בסיקים) או מישורי ומדברי (כמו ברג'סטאן או בפונג'ב). התאמה זאת אומנם תשפר את היכולת של הכוח לפעול באזור שאליו הוא מיועד, אבל תפגע ביכולת לפרוס את אותה היחידה בסביבה אחרת. שנית, אי אפשר להשקיע בכל אחת מהיחידות את אותם המשאבים. משום כך, נוצר בידול בבניין הכוח: יחידות מסוימות, לרוב יחידות תגובה מהירה, ייהנו ממיטב המשאבים, ואילו ביחידות אחרות יושקעו פחות משאבים מה שיוביל לכך שלא יעמדו במדדים ובכשירות הנדרשת מהם. ההתמחות בגזרה מסוימת מעלה את השאלה אם לצבא הודו יש תוכנית שינוע של יחידות מגזרה לגזרה (דבר שיכול לארוך כמה ימים).

השינוי העיקרי במבנה ובארגון באוגדה ובחטיבה: האוגדה תפעיל כוחות רב־חילים אורגניים ולא חטיבות חד־חיליות שלהן היא מקצה נכסים ויכולות. בשל כך עולות השאלות הבאות:

1. האם המבנה והארגון של מפקדת האוגדה השתנה בהתאם לשינוי מבנה הכוח?

2. האם האוגדה רק מתאמת בין הכוחות או שהיא נחשבת עוצבה מתמרנת?

3. מה הם הנכסים שנשארים באוגדה?

4. כיצד תתעצב מערכת היחסים בין האוגדה לצוותי הקרב המשולבים לאחר שינוי המבנה?

החטיבה מתארגנת מחדש כצוות קרב משולב אורגני שנועד למלא משימה מסוימת. גם כאן עולות כמה שאלות:

* מה יקרה אם צוות הקרב החדש יידרש לבצע משימה שהוא אינו ערוך לקראתה (משאבים, הכרת האיום וארגון הכוח)?

* האם הגמישות של מפקד החטיבה תיפגע, מכיוון שהוא מתכונן רק למקרה אחד ייחודי?

* איך מתמודדים עם שחיקה של כוח שמיועד למשימה אחת בלבד? האם אפשר להעביר כוח שיועד למשימה אחרת?

* מהו הרכב המסגרת מתחת לרמת צוות הקרב המשולב גדוד רב־חילי או הרכב אחר?

התהליך שהתחולל בצבא הודו לשינוי המבנה והארגון של המסגרות המתמרנות, נועד ליצור תנאים לפעילות מהירה וקטלנית יותר של היחידות הללו. משמעות הדבר היא שינוי מבנה האוגדה והתאמת יחידותיה למשימות השונות. השאלות העולות בהקשר של תהליך זה קשורות לטווח הארוך ולגמישות של מפקדי הצבא במקרים שבהם האויב לא יפעל כפי שמצפים ממנו (סין לעומת פקיסטאן, או התקפה משולבת של שתיהן), או בדבר האפשרות להתאים יחידות למשימות אחרות מאלה שאליהן יועדו לכתחילה.