קרבות בכף היד: קרב קרני חיטין

בשנים 634–636 כבשו הערבים המוסלמים את ארץ ישראל מידי האימפריה הביזנטית הנוצרית. במהלך מאות השנים הבאות הרחיבו הערבים המוסלמים את כיבושיהם על חשבון האימפריה הביזנטית במזרח התיכון ובצפון אפריקה, וכבשו לחלוטין את האימפריה הפרסית. במשך כמה מאות שנים התנדנד הגבול בין האימפריה הביזנטית ובין האימפריה המוסלמית (שבהדרגה הפכה מאימפריה ערבית לאימפריה רב־לאומית שרק הדת המשותפת מאחדת אותה וויכוחים דתיים ולאומיים לעתים מפצל אותה) במרחב של דרום מזרח תורכיה וצפון עיראק וסוריה של ימינו. אולם, בהדרגה, התקדמו המוסלמים צפונה ומערבה על חשבון הביזנטים.

ב־1095 פנה הקיסר הביזנטי לאפיפיור, וביקש את עזרתו בהדיפת המתקפה המוסלמית. האפיפיור פנה למלכי מערב ומרכז אירופה לגייס צבאות, ולצאת למסע הצלה שיכלול גם את שחרור ארץ הקודש וירושלים. מסע הצלב הראשון (1096–1099) אכן הצליח לכבוש חזרה חלק ניכר מהשטחים שמהווים היום את מערב סוריה, לבנון וישראל. אחד הגורמים שתרמו להצלחת הצלבנים היה הפיצול של העולם המוסלמי באותה תקופה בין מנהיגים שנלחמו ביניהם על השליטה בו. בשטחים שכבשו הקימו הצלבנים מספר ממלכות נוצריות שבינן ובין הממלכות המוסלמיות התנהלו סדרה של מלחמות, וביניהן תקופות של שלום ויחסי מסחר. כעבור כמאה שנים הצליח מצביא כורדי, צלאח א־דין אל־איובי, להביס את רוב המתחרים שלו ולאחד סביבו את מרבית המוסלמים במצרים, בסוריה, בתימן ובצפון עיראק של ימינו. בין לבין מלחמותיו נגד יריביו המוסלמים, הספיק א־דין להילחם מעת לעת גם נגד ממלכות הצלבנים ובראשן ממלכת ירושלים, שכללה את ישראל ואת לבנון של ימינו. ב־1186 נחתם הסכם שלום בין א־דין ליריביו המוסלמיים העיקריים, מצב שאִפשר לו למקד זמנית שוב את עוצמתו נגד ממלכת הצלבנים 1 שמרכזה בירושלים. ב־1187 יזם מלחמה נוספת נגד ממלכה זו.

גם ממלכות הצלבנים ידעו מאבקי כוח פנימיים רבים, ולפעמים גם מלחמות בין רוזנים שונים. ב־1185 נפטר מלך ממלכת ירושלים ללא בן וירש אותו בן אחיו, ילד בן 8, שגם הוא נפטר כעבור שנה. מותו של המלך-ילד הצית מאבק ירושה בין אמו ובעלה השני ובין בן דוד של סבו, רֵיימוֹן, שרצה להמליך את אחותה למחצה של האם. האמא ניצחה במאבק הפוליטי ובעלה השני, גִי, הפך למלך. ריימון הכועס פרש לאחוזותיו שכללו חלקים מלבנון, כולל העיר טריפולי, ואת העיר טבריה שלשפת אגם הכנרת. במרס 1187, בעוד הוא עדיין מכנס את כוחותיו בסוריה, שלח צלאח א־דין כוח אחד לפשוט על אזור נצרת בגליל התחתון. ריימון, שקיווה להיעזר בא־דין כדי להפיל את גי,2 אִפשר לכוח הפשיטה לעבור דרך שטחיו בלי להפריע לו, אבל שלח שליח שיתריע על הכוח המוסלמי המתקרב. כוח צלבני שיצא להדוף את הפושטים הובס בקרב ורק מיעוטם הצליחו להימלט. הרוזנים הנוצרים המסוכסכים הבינו לפתע את הסכנה המתגבשת של פלישה מוסלמית גדולה, הסכימו על הפוגה בסכסוך ביניהם והחלו לרכז את כוחותיהם למלחמה משותפת נגד המוסלמים. שטח הכינוס היה בציפורי – שם מי המעיינות הספיקו להשקות צבא גדול. גם ריימון הבין שתבוסה צלבנית כעת פירושה אובדן הממלכה ולכן שינה כוון, אסף את כוחותיו והצטרף לצבא הצלבני בציפורי. 

הצבאות היריבים

הצבאות היריבים היו מצוידים ומאורגנים באופן שונה מאד זה מזה. הצבא המוסלמי הצבא שליקט צלאח א־דין מנה בערך 30 אלף לוחמים, מהם 12 אלף היו פרשים והשאר רגלים. שטח הכינוס של הצבא היה באזור שייח זוויד בדרום רמת הגולן הסורית. הפרשים היו מרכז הכוח של הצבא המוסלמי. כמעט כולם היו קשתים רכובים – חמושים בקשתות ומיגון קל לגופם. כנשק משני הם נשאו גם נשק מגע כגון חרבות, גרזנים או אלות מסומרות, אבל העדיפו לא להגיע למצב שבו יצטרכו להשתמש בנשק משני זה. הם נלחמו בקבוצות שנעו בתבנית מפוזרת, ודהרו לעבר האויב תוך כדי ירי בקצב מהיר של חצים לעברו (עד כדי 10 חצים בדקה). במרחק של כעשרה עד עשרים מטרים לפני האויב פנו לאחור, ונסוגו תוך כדי ירי לאחור עד שיצאו מטווח הקשת (כמאתיים מטרים). הקבוצה שהסתערה נחה ומילאה מחדש את אשפות החצים שלה וקבוצה אחרת הסתערה במקומה. כשהקבוצה השנייה חזרה מההסתערות לנוח ולמלא מחדש תחמושת – הסתערה שוב הקבוצה הראשונה.

כך נלחמו הקבוצות לסירוגין. אם האויב הסתער לעבר הקשתים הרכובים כדי להגיע לקרב מגע – הם נסוגו תוך התפזרות לכל עבר בעודם יורים לעבר סוסי האויב. בין הפרשים הייתה קבוצה מצומצמת שצוידה גם לקרב מגע: הם לבשו שריון גוף מפלדה ונשאו כידונים ארוכים וחרבות, גרזנים או אלות מסומרות. פרשים אלה הוטלו לקרב אחרי שההתקפות החוזרות ונשנות שחקו את האויב, וגרמו לו להתפזר כדי להביסו סופית. היו גם קשתים רגליים ורגלים חמושים ללחימת מגע, אבל אלה נחשבו למשניים בשיטת הלחימה – תפקידם היה לחימה הגנתית, לחימה בשטחים שהסוסים התקשו לנוע בהם וסיוע לפרשי ההסתערות בשלב האחרון של הקרב. 

הצבא הצלבני

צבא הצלבנים מנה כ־20 אלף לוחמים, מהם 1,250 פרשים משוריינים כבדים, 3,000 פרשים משוריינים קלים,3 500 קשתים רכובים וכ־15 אלף רגלים, ששיעור קטן מהם קשתים. ריכוז כמות כזו של לוחמים יחד היה אירוע חריג מאד וכדי להגיע אליו נאלצו הצלבנים לרוקן את רוב המצודות והערים הבצורות שלהם מכוחות הגנה. חימוש ומיגון הפרשים והרגלים הצלבניים היה דומה: כידונים ארוכים, חרבות, גרזנים ואלות מסומרות ובגדי מגן ברמות שונות של איכות (בהתאם ליכולת המימון של הלוחם או אדונו) ומגנים גדולים. הנשק הצלבני הותאם במיוחד לביקוע שריון. בגדי המגן היו מטבעות פלדה שזורות זו בזו, וגם אם לא נחדרו, כיוון שהבגד היה גמיש, עוצמת המכה יכלה לגרום לשטפי-דם פנימיים קשים ואפילו לשבירת עצמות. לכן, מתחת לשריון לבשו אפודות צמר או כותנה עבות שנועדו לרפד את הגוף ולרכך את המכות. שיטת הלחימה של הצלבנים הייתה שונה לחלוטין מזו של המוסלמים – בעוד המוסלמים הדגישו את השחיקה הדרגתית בירי מרחוק, הצלבנים הדגישו את קרב-המגע. גם אצלם כוח ההכרעה היו הפרשים ותפקיד הרגלים היה בעיקר הגנתי – להיערך בגושים צפופים כשהפרשים עומדים מאחוריהם. ברגע המתאים היו הרגלים פותחים מרווחים בין הגושים והפרשים היו דוהרים החוצה בהסתערות-מחץ שמטרתה להתנגש באויב, לרסק את תבניתו ולהשמיד אותו בלחימת-מגע. עקב משקל השריון הכבד שנשאו הפרשים סוסיהם היו גדולים יותר מהסוסים שהשתמשו בהם המוסלמים, אבל גם איטיים יותר. לכן, תזמון ההסתערות היה המפתח להצלחה – הסתערות בתזמון לא נכון תאפשר לפרשים המוסלמים לחמוק ולהתרחק, הסוסים של הצלבנים יתעייפו ואז יחזרו המוסלמים כדי לירות בסוסים וברוכביהם כשהם מצויים קצת מחוץ לטווח הפגיעה של הצלבן ונשקו.

מפגש של ניגודים

ההבדלים המהותיים בין שיטות הלחימה וסוגי החימוש יצרו מצב שבו המצביאים היריבים התמקדו בחיפוש שטח שמתאים יותר לשיטתם – המוסלמים חיפשו מרחבים פתוחים שיאפשרו להם תנועה חופשית ואילו הצלבנים חיפשו מרחבים סגורים יותר שימנעו מהפרשים המוסלמים לברוח מהסתערות המחץ. כדי לעבור בשלום דרך המרחבים הפתוחים פיתחו הצלבנים תבנית-מסע שצורתה כמלבן גדול וחלול. צלעות המלבן היו הלוחמים, בעיקר הרגלים, ובאמצע המלבן נעו עגלות המשא שעליהם האוכל, המים וציוד נוסף שהצבא נזקק לו. הפרשים רכבו גם הם בתוך המלבן או בצלע הקדמית שלו (שכוּנה המשמר הקדמי) ובצלע האחורית שלו (שכונה 'המשמר העורפי'). גודל המלבן נקבע על-פי כמות הלוחמים תוך שכל צלע כוללת כמה שורות. מפוזרים לאורך הצלעות היו קשתים צלבניים שתפקידם לנסות להרתיע את הקשתים הרכובים המוסלמיים מלהתקרב קרוב מדי ועל־ידי כך לצמצם את יעילות הירי שלהם. הקשת המוסלמית התקשתה לחדור את המיגון של הצלבנים.

תיאורים מהתקופה מתארים צלבנים הממשיכים להילחם כשחצים תקועים בשריון, אבל ראשיהם לא חדרו את הריפוד עד לגוף. כדי להבטיח חדירה צריך היה הקשת המוסלמי להתקרב עד כדי עשרה מטרים מצלבן בעל שריון כבד וכנראה עד כדי 20 מטרים מצלבן בעל שריון קל. מנגד, לבישת השריון ואפודת הריפוד תחתיו בחום המזרח תיכוני הייתה קשה מאד ללוחם. לכן, לעתים המוסלמים ירו חצים גם מחוץ לטווח היעילות שלהם רק כדי להכריח את הצלבנים ללבוש את בגדי המגן במשך שעות בשמש הקופחת על-מנת להתישם לפני שיתקרבו לטווח יעיל. מנגד, אם הצליח המצביא הצלבני למשוך את הצבא המוסלמי למקום בו לא יצליח להתפזר ולחמוק מההסתערות הצלבנית, בקרב המגע היו הצלבנים חסינים כמעט לחלוטין מהנשק של המוסלמים ואילו המוסלמים היו כמעט בלתי-מוגנים מפני מהלומות הנשק של הצלבנים.

הקרב

מהלכים מקדימים

צלאח א-דין יזם את המערכה ב־26 ביוני 1187. צבאו חצה את רמת הגולן, ירד עמק הירדן ועקף את הכנרת מדרום והגיע לצמח ב־27 ביוני. שם הקים הצבא מחנה וסידר את ציודו הכבד ומחסן החצים שלו. ב־30 ביוני עלה הכוח הלוחם המוסלמי העיקרי לאזור בו היום מצויים כפר כמא ושרונה, כשהוא משאיר כוח משמר וכוח תובלה של גמלים במחנה בצמח. צלאח א־דין שלח סיורים וכוח פשיטה לרחבי הגליל התחתון כדי לאתר את צבא הצלבנים. לאחר שאותר הצבא הצלבני בציפורי החליט צלאח א־דין שלתקוף את צלבנים שם יהיה קשה מדי לצבאות וכי עדיף למשוך אותם מזרח למרחב הפתוח המתאים יותר לשיטות הלחימה של צבאו בין צומת גולני של היום לפוריה של היום. הוא הניח שהצלבנים לא יוכלו להתעלם מסכנה של נפילת טבריה בידי המוסלמים ולכן, אם יתקוף את טבריה, לא תהיה לצלבנים בררה אלא לצעוד מציפורי לשדה-הקרב המועדף שלו. כמו כן, כיוון שמסע כזה יהיה תלוי מאד בכמות המים שיוכלו הצלבנים לשאת עמם וכמות המים שיוכלו למצוא בדרך הוא שלח כוחות לאתר את כל המעיינות בין ציפורי לבין טבריה ולמלא אותם בסלעים ואדמה ולטמא אותם בפגרים של בעלי-חיים. ב־2 ביולי החלה ההתקפה המוסלמית על טבריה. התוקפים כרו מנהרה מתחת לאחד ממגדלי ההגנה של חומת העיר וגרמו לקריסתו ולקריסת קטע של החומה. מספר הלוחמים הצלבנים בעיר לא היה בו כדי לבלום את הסתערות המוסלמים והצלבנים נסוגו למצודה המרכזית של העיר.

הכוח הצלבני האחרון הגיע לציפורי באותו יום. באותו לילה דנו המצביאים הצלבנים על המצב ובחנו דרכי-הפעולה האפשריות העומדות לפניהם. כמה מהם טענו שאין להפקיר את טבריה ויש לצעוד מיד להצלתה. אחרים, כולל ריימון, שהעיר הייתה שייכת לו ואשר אשתו באותה עת היתה לכודה בתוכה כמפקדת על הגנתה, טענו שזו תהיה טעות, כיוון שאין די מים בדרך לצבא גדול כל-כך ואילו הגבלת הכוח לגודל שיספיקו לו המים יעמידו בנחיתות מוגזמת מול המוסלמים. המלך גי התלבט. במלחמה הקודמת נגד המוסלמים טענו נגדו שלא היה תוקפני מספיק. יתר על כן, ריימון נחשב לבוגד על־ידי רבים מהרוזנים הצלבניים, שכן בפשיטה המוסלמית במרץ האחרון סייע לאויב ואולי עצותיו נועדו שוב לסייע לצלאח א־‏דין. הלחץ של תומכי המהלך ההתקפי על המלך הכריע וגי הורה לצאת לדרך בבוקר.

הלחימה ב־3 ביולי

בבוקר 3 ביולי יצא הצבא הצלבני ממחנהו בציפורי וצעד מזרחה דרך העמק שבין רכס טורעאן לבין הרי נצרת. סיירים מוסלמים שצפו לעבר ציפורי והעמק דיווחו על כך לא־דין. הוא השאיר חלק מכוחו כדי להמשיך לכתר את טבריה ולמנוע מהצלבנים שבתוכה לצאת ממנה וחזר לכוחו העיקרי ליד כפר כמא. החלטתו הראשונה הייתה לשלוח חלק מפרשיו למדרונות המתונים של הרי נצרת הצופים מדרום על ציר התנועה של הצלבנים. משם החלו הקשתים-הרכובים המוסלמים לפשוט, על-פי שיטתם, על שדרת-המסע של הצלבנים.

הצלבנים צעדו כהרגלים בתבנית המלבן החלול, לבושים בשריון מלא ומוכנים לקרב. השדרה נחלקה לשלוש קבוצות: משמר קדמי, גוף עיקרי ומשמר עורפי. המוסלמים, כדרכם, התקרבו לטווח של כמה עשרות מטרים מהצלבנים הצועדים, ירו חצים והתרחקו מהם. כמו בעבר, מספר הנפגעים בקרב הצלבנים לא היה רב בגלל המרחק ממנו ירו בהם כך שהחצים לרוב לא חדרו את השריון, אבל ההתקפות הללו האטו את תנועת הצלבנים ומנעו מהם להסיר מעצמם את המיגון הכבד, המחניק והמחמם. במיוחד האטו את הצלבנים ההתקפות על המשמר העורפי. בכל פעם שהותקף המשמר העורפי הוא נאלץ לעצור ולהסתובב כדי להפנות את מגניו ואת קשתותיו לעבר המוסלמים התוקפים. בכל פעם שהמשמר-העורפי נאלץ לעצור גם יתר השדרה נאלצה לעצור כדי לא להתנתק ממנו ולהשאירו לבדו מאחור. התחנה הראשונה במסע הצלבנים היו המעיינות בטורעאן, מרחק של כ־12 קילומטרים, כדי לשתות ולמלא מחדש את נאדי המים שלהם. 3 ביולי 1187 היה יום חם מאד. הצעידה כשהם לבושים בשריון מלא עם אפודות צמר וכותנה הייתה התישה את הלוחמים. האנשים והסוסים הזיעו מאד, סיימו לשתות את המים שהביאו עמם מציפורי והחלו לחוש צמא גובר. אולם, כשהגיעו לטורעאן גילו שאין שם מספיק מים לצבא של 20 אלף אנשים ולפחות 5,000 סוסים.4

לאחר שמיצו את המים במקום הבינו המצביאים הצלבנים שלא יוכלו להישאר בטורעאן במשך הלילה והם חייבים להגיע לריכוז המעיינות הבא במסכנה (ליד צומת גולני), מסע של עוד 3–4 קילומטרים, כדי להשלים את המחסור במים.

הצלבנים המשיכו לצעוד במהלך אחר הצהריים כשהקשתים הרכובים המוסלמים ממשיכים להטריד אותם ללא הפסקה. אולם, כאשר הגיעו למסכנה גילו שלא ניתן לשתות מהמעיינות כי המוסלמים כיסו אותם בסלעים ואדמה ופגרי בעלי חיים. מותשים לחלוטין הם עצרו והקימו מחנה ארעי ללילה.

המוסלמים לא הרפו מהצלבנים גם במהלך הלילה. קשתים מוסלמים ניצלו את החושך כדי להתגנב לקרבת היקף המחנה ולירות חצים לתוך המאהל. בנוסף, הם הציתו את העשבייה היבשה במעלה הרוח כך שהרוח תישא את החום ואת העשן דרך המחנה הצלבני וכך הגבירו את הסבל של הלוחמים והסוסים הצמאים. בינתיים, במהלך כל היום והלילה קיבלו הכוחות המוסלמים הספקה סדירה של מים וחצים באמצעות שיירות של מאות גמלי משא שעלו מצמח עם כדים גדולים מלאים במים מהכנרת וצרורות של חצים דרך בקעת יבנאל. 5

הלחימה ב־4 ביולי

בבוקר 4 ביולי ארגנו הצלבנים את שדרת-המסע שלהם מחדש והמשיכו לצעוד לעבר טבריה. על המשמר הקדמי הופקד ריימון עם אנשיו כיוון שהוא זה שהכיר הכי טוב את השטח דרכו יצטרכו לצעוד. צלאח א-דין התמקם על גבעת לביא. משם יכול היה לראות את המחנה הצלבני ואת תנועות כוחותיו והכוחות הצלבניים. במהלך הבוקר המוסלמים חזרו להתקפות פגע וברח שלהם כמו ביום הקודם. אולם, כאשר חלף המשמר הקדמי הצלבני למרגלות גבעת קרני חטין שינו דרך-פעולה והעמיד כוח פרשים כחסימה בדרכו. ריימון הורה למשמר-הקדמי להסתער. הפרשים המוסלמים התפזרו מייד כדי לחמוק מהסתערות המחץ הצלבנית. כעבור דקות, לאחר שסוסי הצלבנים הרודפים אותם התעייפו ועברו מדהרה להליכה, פנו הקשתים-הרכובים המוסלמים חזרה לעברם, התקרבו לטווח קשת והחלו לירות בסוסים הלא משוריינים. רק עשרה או שניים עשר צלבנים מהמשמר הקדמי הצליחו לצאת משטח ההשמדה, ביניהם ריימון עצמו. הם עצרו ופנו לאחור כדי להסתער שוב, אבל ריימון ראה ששאר יחידתו מכותרת ורובם כבר הוטחו לאדמה כשנפגעו סוסיהם והבין שאין תועלת בהסתערות נוספת. הוא הורה לאנשים סביבו לנטוש את שדה-הקרב ורכב צפונה לנהר הליטני ואחר כך לאורכו לצור. שם הורה על גיוס מה שנשאר מהכוחות הצלבנים בלבנון כדי להתכונן לפלישה המוסלמית שתבוא בעתיד הקרוב גם לשם.

ההתנגשות בין המשמר הקדמי הצלבני ובין כוח החסימה המוסלמי ארעה בעת ובעונה אחת עם הסתערות מוגברת של כוחות מוסלמים על המשמר העורפי של הצלבנים. מהמקורות שדיווחו על הקרב מהצד המוסלמי לא ניתן להסיק אם דבר זה קרה במכוון או באקראי, בכל אופן, בעוד המשמר הקדמי הצלבני מושמד, המשמר העורפי נאלץ לעצור, כדי להסתובב ולהתגונן. ביחד שני האירועים הללו שברו את התבנית של הצבא הצלבני. רוב הרגלים הצלבניים שנעו בשתי הצלעות של אגפי שדרת-המסע המלבנית, מותשים וסובלים מאד מצמא פנו צפונה וטיפוס על גבעת קרני חטין. הם חיפשו שם תואי נוח להגנה ומים. את ראשון מצאו אבל את המים לא. בהגיעם לראש הגבעה מצאו עצמם מכותרים.

תלילות המדרונות של הגבעה הקשתה על המוסלמים להמשיך בשיטת התקפות הפגע וברח, אבל הם יכלו להטיל מצור, להתקרב לטווח ירי כדי להטריד את הצלבנים מרחוק וגם לשוב ולהצית את העשבייה כפי שעשו בלילה. המלך הצלבני גי הורה לאנשיו להקים מאהל ולהיערך על שפת ראש הגבעה במערך הגנתי. המדרון היה זרוע בגופות של צלבנים שקרסו מצמא ועייפות או נפגעו מחצים, אבל בהדרגה הצליחו הצלבנים להעלות את רוב אנשיהם למעלה, כולל רוב המשמר-העורפי. הצלבנים היו לכודים – מכותרים ללא מים. הסיכוי היחיד שלהם היה לתקוף את צלאח א־דין עצמו. מוצב הפיקוד שלו על גבעת לביא, בערך שני קילומטרים מפסגת גבעת קרני חיטין, היה ברור לעין – אוהלים ודגלים סימנו אותו וסביבו המשמר האישי שלו. הצלבנים החליטו להסתער. הרגלים שלהם היו חסרי ערך בהתקפה הזו. תקוותם היחידה הייתה הסתערות רכובה מהירה יחסית.

הצלבנים ריכזו את מה שנשאר מפרשיהם בגוש קווי אחד. תבנית ההסתערות המקובלת הייתה מספר שורות צפופות, כשרגלי הפרשים השכנים בכל שורה נוגעים זה בזה. לא ידוע כמה סוסים נשארו כשירים בשלב זה של הקרב, אבל אם נניח שבערך חצי ושהם נערכו בשתיים או שלוש שורות, הרי מדובר במערך שרוחבו עד כדי קילומטר. הצלבנים החלו להסתער לעבר מוצב-הפיקוד של א־דין. סוסים אינם יכולים לדהור במהירות מרבית יותר מכמה מאות מטרים, ובודאי לא כשהם מותשים ממסע ארוך וצמא. לכן יש להניח שההסתערות התבצעה בריצה-קלה. הקשתים-הרכובים המוסלמים ניצלו את המרחב הפתוח להתפזר ולברוח מלפני מערך רציף זה. הם דהרו לאגפי המערך הצלבני המסתער ומאחוריו והחלו לירות בסוסים. סוס אחרי סוס נפגעו ונפלו והרוכב הצלבני הוטח בקרקע. בעודו מנסה להתאושש היה דוהר אליו קשת מוסלמי ויורה בו מטווח של מטרים ספורים – טווח שבו החץ חדר את השריון ואת הגוף.

היסטוריון מוסלמי מתאר את א־דין יושב מתחת לצילייה שלו וצופה בקרב ההולך ומתקרב אליו כשהוא מושך בעצבנות בזקנו. אולם, התנופה של הסתערות הצלבנים דעכה כשהיא עוד רחוקה מגבעת לביא. הצלבנים ששרדו פנו לאחור וחזרו לפסגת גבעת קרני חיטין כשהמוסלמים רודפים אחריהם עד שהגיעו לטווח הקשתים הצלבניים. בהגיעם לראש הגבעה נכנסו הפרשים אל מאחורי מערך הרגלים שהמתין להם. הם ירדו מסוסיהם ונחו. כעבור זמן לא ידוע אספו את עצמם, ארגנו מחדש את מערך ההסתערות והסתערו שוב. גם הפעם הם נכשלו. אלא שהפעם הפרשים המוסלמים רדפו אחריהם אל תוך המאהל שבראש הגבעה. הנסיון הראשון של הפרשים המוסלמים לחדור את מערך ההגנה של הרגלים נכשל, אבל הם ניסו עוד מספר פעמים (כמה פעמים בדיוק לא ידוע), עד שכוח אחד הצליח לחדור למאהל עצמו, הגיעו לאוהל המלך גי והפילו את הדגל המתנופף מעליו. מערך הצלבנים התפרק לקבוצות קטנות שהותקפו מכל עבר ולאחר זמן קצר החלו השורדים להכנע. בין הנכנעים היה המלך גי.

סיכום

בקרב יחיד זה כמעט כל לוחמי ממלכת ירושלים הצלבנית נהרגו או נשבו כולל כמעט כל הפיקוד הבכיר מהמלך ומטה. צלאח א־דין ניצל את הצלחתו כדי לעבור ברחבי הארץ ולכבוש את כל הערים והמצודות. רובן נכנעו ללא קרב ועד אמצע ספטמבר 1187 כבר הייתה כמעט כל ארץ-ישראל שוב בידיים מוסלמיות לראשונה מזה מאה שנים. העיר ירושלים עמדה במצור מ־20 בספטמבר עד 2 באוקטובר ואז גם היא נכנעה. בחודשים הבאים פנה צלאח א־דין צפונה וכבש גם את כל דרום ומרכז לבנון למעט העיר צור שנותרה מכותרת ותחת מצור. קרב קרני-חטין הוא בעיקרו קרב התקדמות נגד קרב השהיה. צורת קרב התקדמות מתנהל בשני מצבים: התקדמות לקראת מגע, כשאין נוכחות של אויב עד ליעד הסופי של ההתקדמות או שהנוכחות היא זניחה לחלוטין, והתקדמות במגע, כאשר כוחות אויב נוכחים ונלחמים מול הכוח המתקדם, אבל עוצמתם אינה מחייבת מעבר לצורת קרב התקפה. מסע הצלבנים מציפורי לטבריה היה התקדמות במגע. ההתלבטות התמידית של המפקד בקרב ההתקדמות הוא בין זהירות לבין מהירות:

* התקדמות זהירה מדי היא מאד איטית ומעניקה לאויב זמן לאתר את הכוח המתקדם ולהבין את מגמתו ואז להיערך נגדו, כך שבהמשך תבלם ההתקדמות. 

* התקדמות מהירה מדי חושפת את הכוח המתקדם להפתעות שתגרומנה לו אבדות כבדות ואז ייבלם או יגיע ליעד כשאינו מסוגל לעמוד במשימתו הבאה.

הצבא הצלבני תכנן מסע תוך כדי לחימה מציפורי עד טבריה – מרחק של כ־26 קילומטרים. המצביאים הצלבנים הכירו את שיטות הלחימה של המוסלמים ובעבר התמודדו איתן בהצלחה באמצעות תבנית המסע המבוססת על המלבן החלול והחלוקה למשמר קדמי, גוף עיקרי ומשמר עורפי. אולם, בדרך כלל מהלכיהם היו קצרים יותר ונעו משטח אחד המתאים יותר ליתרונות הצלבניים לשטח אחר כזה, כשהם חולפים דרך שטחים שמתאימים יותר ליתרונות המוסלמים בתוך יום מסע אחד לכל היותר.

הכישלון הפעם נבע משני גורמים עיקריים:

* האחד הוא שתנאי השטח היו מובהקים לטובת המוסלמים וכי לא מדובר היה בדילוג קצר דרך שטח בעיתי אלא מסע ארוך, שכולו עובר בשטח המתאים במיוחד לשיטת הלחימה המוסלמית.

* השני היה הערכת המצב תחזוקתית לקויה בהיבט המים. אמנם הם לא ידעו שהמוסלמים טימאו את המעיינות, אבל גם בלי פעולה מוסלמית זו, חלק מהמצביאים הצלבנים ידעו שכמות המים הצפויה להימצא בשטח אינה מספיקה לצבא בגודל של הצבא הצלבני. במצב בו הם לא רק צועדים, אלא גם נלחמים ולכן חייבים ללבוש שריון לגופם, צריכת המים הייתה מוגברת פי כמה ולכן השיקול התחזוקתי צריך היה להיות שיקול מרכזי להחלטה המבצעית.

כאמור, בעיית המחסור במים הוחמרה עקב הצורך של כל הלוחמים ללבוש שריון כל העת. מה שמעלה את השאלה: האם אפשר היה לשפר את תבנית ההתקדמות כך שאפשר יהיה לחלק את הלוחמים לקבוצות – חלק לובשים שריון וחלק ללא שריון? התנאי לכך היה יצירת אזור שהוא כולו מוגן מפני חצי המוסלמים משום שהוא נמצא מחוץ לטווח של קשתותיהם. כלומר, פריסת השדרה בתבנית רחבה במיוחד, עם משמרות-אגף בכל צד של המלבן החלול, שבלי לעבור אותן לא ניתן להגיע לטווח פגיעה במי שצועד בגוף-העיקרי. לחלופין, ניצול תוואי השטח כך שהמוסלמים יוכלו לתקוף את השדרה רק מכוון אחד והצבת משמר-אגף בכוון זה במרחק מהגוף-העיקרי שימנע התקרבות המוסלמים לטווח פגיעה במי שצועד בגוף העיקרי.

המגבלה הראשונה של שיטה זו היא קודם כל רוחב הפריסה של הכוח – ככל שכוח פרוס רחב יותר הוא לרוב נע לאט יותר, כי לפחות חלק מהכוחות הנעים במקביל יצטרכו לנוע בשטח פחות נוח שיאט אותם, וכדי לשמור על התבנית, מהירות הכוח כולו ייקבע על-ידי מהירות הכוח האיטי ביותר.

מגבלה שנייה היא, שעדיין חצי מהכוח מותש לחלוטין ואז ביעד הסופי הרבה פחות מועיל בקרב. פתרון למגבלה זו היא קביעת תורנות – החלקים השונים מתחלפים ביניהם מעת לעת. אולם, פתרון זה מאט עוד יותר את ההתקדמות כי, כדי לבצעו באופן מסודר, שלא יעניק פירצה לאויב, תהליך ההחלפה דורש עצירת ההתקדמות למשך זמן מסוים.

מאז ראשית המאה ה-20 שיטת ההספקה של 'לחיות מהשטח' פחות מקובלת ועדיין במקרים רבים כוחות מוצאים עצמם במחסור הספקתי כיוון שלא העריכו נכון את המלאי הנישא על-ידם לעומת קצב הצריכה הצפוי עד להזדמנות הבאה למלא מחדש. גם הובלת הספקה עשויה להתנהל במתכונת של 'קרב התקדמות' – במיוחד כאשר ההספקה מובלת דרך שטח שלא טוהר עד הסוף מאויב.

תוכניתו של א־דין הייתה למשוך את הצלבנים לשטח לחימה נוח לשיטות הלחימה של צבאו (שטח השמדה) והוא עשה זאת באמצעות איום על נכס חשוב לצלבנים – העיר טבריה. בדרכם לשטח ההשמדה רצה צלאח א-דין לשחוק ולהתיש את הצלבנים ולשם כך ניהל קרב השהיה תוקפני, שהתבסס לא על סדרת קרבות הגנה קצרי-משך, אלא על סדרת פשיטות נגד 6 שפגעו באגפים, אבל במיוחד במשמר-העורפי של הצלבנים. הגרמנים במלחמת העולם השנייה נהגו לעתים באופן דומה – הם כוונו את התקפות-הנגד ופשיטות-הנגד שלהם לאגפים ולעורף של כוחות האויב התוקפים או המתקדמים, מתוך הנחה שכוח המותקף באגפיו ובעורפו נוטה יותר לעצור ולנסות לברר את המצב במקום להמשיך להתקדם. לחימה נגד המשמר-הקדמי של הכוח המתקדם מעכבת או עוצרת אותו באופן פיזי – היא חוסמת את דרכו ועד שיביס את החסימה לא יוכל להמשיך להתקדם; לחימה נגד משמרות-האגף או נגד המשמר-העורפי של הכוח המתקדם מעכבת או עוצרת אותו באופן נפשי – היא מעוררת בו חוסר-בטחון במצבו הטקטי וגורמת למפקד להשקיע זמן וכוחות בכוונים שאינם כוון ההתקדמות שהוטל עליו:

* היתרון של חסימת דרכו של המשמר הקדמי היא הודאות של העיכוב, ואילו החיסרון הוא הוודאות שהכוח החוסם ישלם באבדות רבות יותר.

* היתרון של התקפה/פשיטה על משמרות האגף או המשמר העורפי הוא צמצם המחיר וההתנגדות של האויב המותקף, ואילו החיסרון הוא אי הוודאות שהמפקד היריב אכן ייבהל ויגיב כפי שרוצים.

קרב ההשהיה המוסלמי נועד בעיקר כמהלך מכין לקרב העיקרי אותו רצו לנהל באזור של קרני חיטין. תפקיד ההשהיה היה לעכב, להתיש ולשחוק את הכוחות הצלבניים עד שיגיעו לשטח ההשמדה שנבחר עבורם ולכן, כשהגיעו הצלבנים לאזור של קרני חיטין, עבר הצבא המוסלמי מקרב השהיה לקרב הגנה. ההגנה הזו הייתה גמישה, ניידת ותוקפנית. המוסלמים פחות התעניינו בהחזקת השטח, ויותר שאפו להשמיד את הצבא הצלבני. חסימת השטח נועדה רק ללכוד את הצבא הצלבני בתוך שטח ההשמדה הנבחר, כדי ששם יוכלו המוסלמים לתקוף-נגד ולהשמידו סופית.

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן