ציפור המנהרות – קרבות בווייטנאם

הקרב על מנחת "ציפור"

כתיבת היסטוריה של אירועים לחוצים טראומטיים היא קשה ביותר. ככה זה כפי שכותב עמירם אזוב בספרו החדש הכרעה1 בצטטו את מעוזיה סגל בנוגע לעדויות מגובה החול.2 כלומר כל אחד רואה את הרשומון מזווית ראותו. העניין הופך מורכב כאשר העדים חווים לחץ עצום כמו בעת קרב וסכנת מוות. הזמן משנה קצבו, דברים מחליפים מיקום ולוח זמנים, חלקם נשכחים, חלקם מדומים, רובם לא ברורים, וזיכרונות מתערבבים ומתערבלים גם שעות מעטות לאחר שוך הירי. ואולם לתיאורים מגובה תל החזה, מאחורי הזיג, מתוך השוחה, דרך עין הכוונת ומהמפגש הפיזי הברוטלי של גופים השואפים להרוג זה את זה, יש חשיבות להבנת נפש האדם, ולא רק בהקשר הצבאי. זה העוסק בניסיון להמחיש למי שלא חווה את שדה הקרב באמצעות הקריאה, שהיא אמצעי נוסף בכלי האימון של החייל והמפקד. סל"א מרשל התמחה בתחקור ובכתיבה על האנשים מול ותחת אש. ספריו וסיפוריו הקצרים ממלחמת העולם השנייה - אנשים מול אש,3 ממלחמת קוריאה - גבעת קדל-חזיר ומקרבות וייטנאם הם דוגמה מצוינת ליכולת תיאורית, גם אם הקורא מתלבט מה היה, מה נברא בדמיון המתוחקר, ומה בדמיונו של מרשל. הפעם אספתי את ציפור - קרב לילה בוייטנאם4 שלא הכרתי, ושקעתי בתיאוריו המרתקים.

בספר שני תיאורי קרבות קצרים. הראשון מתאר את התקפת הרג'ימנט ה־22 הצפון־וייטנאמי על מנחת "ציפור", מוצב חוץ של דיוויזיית הפרשים הראשונה של צבא ארצות־הברית. המוצב כלל סוללות תותחי 105 מ"מ ו־155 מ"מ ואנשי הצוותים במצבה מדוללת, וכך גם כוח החי"ר שנועד להגן על המוצב ועל התותחים - פלוגה מופחתת של כ־65 חיילים.

בריגדיר גנרל ס.ל.א מרשל, ציפור: קרב לילה בווייטנאם, מערכות, תל־אביב, 1972.

רגע לפני הפוגת חג המולד, בערך באחת בלילה, פרצו שני גדודים מהרג'ימנט למוצב בסיוע ירי מרגמות ומקלעים רב, במגמה להשמיד את התותחים. מרשל מתאר את הקרבות שניהלו יחידים, חוליות וכוחות קטנים מקובצים מתוך אנשי החי"ר והארטילריה נגד התוקפים. את ההלם וההתאוששות של המשיבים באש ושל המש"קים שקיבצו סביבם לוחמים ונעו לקראת מגע. גם את המאבק של אנשי התותחים לשמור על הקנים, ובכלל זה להשיב אש ארטילרית בכינון ירי ושימוש בתחמושת פלאשט – "כוורת" המפזר חצי מתכת לטווח הקרוב. לקרב הרב־ממדי התווספה העליונות האווירית הכמעט מוחלטת של צבא ארצות־הברית.

למרות הקשיים שהערימו מזג האוויר, אש הנ"מ וסכנת הפגיעה בעמיתים, סייעו מסוקי קרב ומסוקי סער חמושים בעיקר לזנב ברג'ימנט הצפון־וייטנאמי הנסוג. מעבר לתיאור הקרב המפוזר והכאוטי, מעניינת התייחסותו של מרשל להתנהגות הלוחמים ולזיכרונם מהקרב. למשל, חובש הפועל עירום לגמרי אחרי שמדיו הוצתו מרימון זרחן, ואיננו שם לב לכך, או אי התייחסות בתיאוריהם לגשם השוטף שירד במהלך הקרב. הסיפור השני מתאר היתקלות של פטרול מחלקתי בתוך כפר, שהופכת לקרב ממושך השואב עוד ועוד כוחות קרקעיים, אש ואוויר.

הכפר השקט וכניסת "צוות כחול"

אנשי "הצוות הכחול" של פלוגה ג' הנמצא בפטרול נכנסו לכפר פו הואו 2, שנראה שקט. "זה היה אזור מרוחק מדי מבסיסה הראשי של הדיוויזיה אשר באן קא ודליל באוכלוסיה מדי, אף לא בתושבים עוינים, משכדאי יהיה להחזיק בו או לרוקנו לגמרי בשיטת האדמה החרוכה", מסביר מרשל. "על כן, כל הגיחות שנעשו לתוכו נשאו אופי של פעולות פגע וברח, ובאו בעקבות אזעקות אין־ספור, אשר על פי רוב הוליכו למסעות־חיפוש חסרי תועלת".5

למרות התרגום העציצי, ניתן להבין את חוסר השליטה האמריקנית בשטח ואת בעיית המודיעין. דברים שאינם ייחודיים רק לווייטנאם. כניסתה של המחלקה הכחולה לסריקת הכפר השקט מדי הפכה באופן מיידי לכניסה לשטח השמדה. המ"מ נהרג, כיתות, חוליות ובודדים פוצלו בתאי השטח קטנים בעל טווח ראייה קצר, ואש ה"אויב נעלם" פגעה בהם מצמרות האש ומחרכי המנהרות. גם כאן מתאר מרשל את פעולות החיילים והסמלים שחלקם גילו גבורה וחלקם חשפו התנהגות של אי עשייה ופעולה במצב של הישרדות אישית. כאשר נסוגו השורדים מחוץ לכפר, רוכזו כוחות נוספים באמצעות מסוקים וברגל, ואש ארטילרית ואווירית ללחימה באויב שרק בודדים מאנשיו נצפו בכפר. השליטה המוחלטת בסביבות הכפר, באוויר והיתרון המוחלט בכוח לא מנעו את הנפגעים ואת התחמקות מרבית 200 לוחמי האויב. אלה, התברר בדיעבד, שהו בעיקר במנהרות, במה שמכונה כיום התווך התת־הקרקעי. מרשל מצביע גם על הקשיים של איתור פתחי המנהרות ועל אתגרי הלחימה בתוכן. זאת בנוסף לתיאורי פעולות, מחשבות, תחושות ורגשות הלוחמים.

תווך תת־קרקעי

ספר על האדם בקרב. אמנם ממלחמה רחוקה בזמן ובמרחק, אבל דומה בגובה החול והבוץ. מומלץ לחובבי הסוגה, ולמעוניינים לקרוא עוד על לחימה נגד אויב נחות אבל נחוש, עיקש ובעל ידע ויכולת לנצל את השטח ואת האוכלוסייה.