עשרים שנים ליציאה מלבנון - ספר מופת טקטי להבנת רצועת הביטחון

ב־24 במאי 2020 יצוין יום השנה ה־20 לנסיגת צה"ל מלבנון, שבה שהה 18 שנים מאז מבצע שלום הגליל (לימים מלחמת לבנון הראשונה) ב־6 ביוני 1982. סביב אזכור שנת ה־20 הופקו כתבות מסוגים שונים וכן קבוצת פייסבוק שנפתחה ובה מתוארת התקופה מעיני הלוחמים והמפקדים, תוך הדגשת 15 השנים שבהן פעל צה"ל במסגרת רצועת הביטחון. מלבד השיטוט בין הכתבות השונות והסיפורים ברשתות החברתיות, יש חובת עיון בספרו החשוב של מפקד שטח שלחם ברצועת הביטחון עד לתפקיד מח"ט מרחבית "חירם" בעת הנסיגה. תא"ל משה (צ'יקו) תמיר כתב את הספר בעודו בשירות, עניין שאינו רגיל ויש בו תרומה מכרעת להדגשת חשיבותו של ספר זה, ותרומתו לחשיבה הצבאית ובעיקר זו הטקטית. תמיר העיד על אודות מה שהניע אותו לכתוב את הספר: "חשבתי לעצמי כי לבד מן המשפחות השכולות והלוחמים ששירתו כאן [ברצועת הביטחון, ד.ד] תישכח המלחמה הזאת בעוד כמה שנים". הוא ראה בכתיבת הספר לא רק צורך לזכור את שנות הלחימה ברצועת הביטחון, אלא בעיקר צורך להעלות למודעות המפקדים בצה"ל את תהליכי הלמידה וההתפתחות שעבר צה"ל בהתמודדות שלו מול אתגר משתנה. מכאן, סבר, גם אם לא כתב זאת בצורה גלויה, שיוכל לתת כלים למפקדי השטח בצה"ל להתמודד עם אתגרים מסוג זה בהווה ובעתיד. בספר תיאר תמיר את הלחימה של צה"ל ברצועת הביטחון מזווית אישית וחווייתית, ולא התיימר לכתוב תיאור היסטורי־מחקרי של תקופה זו. כמובן שרצוי שיפורסם גם סגנון כזה, כדי להניח מסגרת עובדתית היסטורית לספרו ולספרים אחרים (מעטים מדי) שפורסמו בשנים האחרונות.

כבר בסיפור הראשון הניח תמיר את היסודות ללמידה שעשה צה"ל במהלך השהות ברצועת הביטחון, וכמוטיב שחזר על עצמו לאורך הספר. בהיותו סמ"פ בגדוד ברק בחטיבת גולני השתתף יחד עם כוחות אחרים במרדף אחר מחבלים בסמוך לכפר זבקין בגזרה המערבית בלבנון. בסופו של אותו המרדף נהרגו חלק מהמחבלים ואחרים נשבו. מיד בסוף הצגת האירוע, פנה תמיר לדבר על הלמידה שבוצעה לגבי שיטת המארב - "מארב כוכב". הוא כתב ששיטה זו של מארב פעלה היטב נגד מסתננים, אך לא התאימה להתמודדות עם לוחמי גרילה מאומנים שכבר היו ברצועת הביטחון. בדומה להנחת היסודות ללמידה של צה"ל בסיפור הראשון, הציב תמיר בפני הקורא סוגיות מערכתיות יותר. אחת מהן היא הצורך לפעול מעבר ל"קו האדום", היכן שהמחבלים לא חשו מאוימים. הסוגיה השנייה היא העובדה שבשנים הראשונות לא הושקעו משאבי הצבא בלחימה ברצועת הביטחון, כך שבידי צה"ל לא היה מודיעין התרעתי. הכוחות ניסו לכסות את מרב דרכי הפעולה האפשריות לאויב, דבר שגרם להם לבצע "מארבי סבלנות" שרבים מהם לא הגיעו לכדי מגע עם אויב. כתוצאה מכך האויב הצליח לנוע ברצועת הביטחון במקומות שבהם לא שלטו כוחותינו, מפאת גודל השטח וההיקף המצומצם יחסית של הכוחות שפעלו בו. לקראת סוף השהות ברצועת הביטחון השתפר המצב, ותמיר העיד שכמפקד עוצבת חירם היה בידו מודיעין רב שאפשר למקד את פעולת הכוחות. מודיעין זה היה זמין מספר שנים קודם לכן, אבל בעיקר עבור מבצעים של כוחות מיוחדים (לדוגמה שייטת 13, שלדג) ונבחרים (פלוגות הסיור החטיבתיות, מגלן, אגוז). הסוגיה השלישית היא התיאור של מבצע "דין וחשבון" ב־1993, שבו סיפר על הסיבות למבצע, הרעיון המבצעי (מערכתי) ואת עיקר הפעולות בשטח. לקראת סוף הדיון במבצע קבע תמיר שהמרוויח העיקרי מהמבצע היה חזבאללה, מאחר שקיבל לגיטימציה לפעול ברצועת הביטחון וממשלת לבנון הסירה הלכה למעשה את אחריותה מדרום לבנון.

רק שני עמודים הקצה תמיר לתיאור ההחלטה שלו כמג"ד ברק בחטיבת גולני, שתנועת הלוחמים ממוצב עישיה לגבול תיעשה ברגל ולא בשיירות בצירים. החלטה זו נלקחה על־ידו לאור הבנת נקודות התורפה ושיטות הפעולה האפשריות של חזבאללה. מפקד פיקוד הצפון, מפקד האוגדה והורי הלוחמים ניסו להניעו מהחלטה זו. בספר גילה תמיר שנדרש: "למאמץ פיקודי בלתי מבוטל כדי לרתום את המפקדים בגדוד לביצוע ההנחיה מתוך הבנה". בקו הבא של גולני, באוקטובר 1995, הותקל כוח של גדוד הבוקעים הראשון במארב חזבאללה וכתוצאה מכך נהרגו מספר לוחמים, כולל המ"פ. הפרק על מפקדת הפיקוד הוא ייחודי, מאחר שבו תיאר תמיר פעולות שאינן רק טקטיות אלא מערכתיות, וכללו התייחסות לאוכלוסייה בדרום לבנון, היחס לצד"ל ועוד. תמיר היטיב לתאר את השינוי שחל בתפיסת הפעלת הכוחות ואת מתן חופש הפעולה למפקדים בשטח שהוביל מפקד הפיקוד החדש, אלוף עמירם לוין, שתחתיו כיהן כקצין מבצעים מיוחדים ובהמשך כמפקד יחידת אגוז. תפיסה זו של אלוף לוין, היא זו שאפשרה את ההתפתחות המהירה של צה"ל במחצית השנייה של שנות ה־90 ברצועת הביטחון, והביאה להישגים משמעותיים מול חזבאללה בהקשר הטקטי. ההיכרות של תמיר עם השטח ברצועת הביטחון עוברת לקורא דרך הסיפורים שבחר להציג, ונראה שחש דרך רגליו בכל מרעול, ואדי ושליש גובה. הוא נע בין הגזרה המערבית לגזרה המזרחית בלבנון, בכל שטחה של רצועת הביטחון וכמובן מעבר לה במבצעים "חודרי קו אדום" כפי שכוּנו בעבר, כאשר את רובם ביצע כאשר פיקד על סיירת גולני ועל יחידת אגוז. היכרותו האישית עם השטח הייתה צצה בכל פעם שבו הוצג לו מבצע. לדוגמה, כאשר היה מפקד יחידת אגוז, הציג לו אחד המ"פים את נתיב התנועה של הכוח. תמיר העיר כי בשל הציוד שהלוחמים סוחבים הטיפוס במקום יהיה קשה ואיטי מדי, הוסיף כי נקודה מסוימת בציר חשופה למרחב מסוים וכך הלאה, בעודו אומר שרגלו דרכה שם.