עידן ההגנה האקטיבית: תמרון פלטפורמות יבשתיות שוב רלוונטי

טיל נ"ט TOW נורה ממשגר שמותקן על ג'יפ

בפתיחת מלחמת לבנון השנייה, בהיערכות למהלך הקרקעי, הזהיר הרמטכ"ל רא"ל דן חלוץ מפני "הבוץ הלבנוני".1 החשש הגדול נבע מהידיעה שאת הפלטפורמות הקרביות הקרקעיות יקרקעו לא בוץ ממטר הגשמים אלא מטחי טילי הנ"ט, רקטות האר־פי־ג'י, מטעני הצד והמוקשים שממתינים לכוחות המתמרנים. ניסיון העבר הצביע כי הפלטפורמה המתמרנת הוכנעה על־ידי קטלניות החמושים שעלתה על מיגון הפלטפורמה. כמעט כמו טיל הנ"מ שכופף את כנף המטוס במלחמת יום הכיפורים, כאן כופף הטיל את אגרוף הפלדה.2 המאבק בין החימוש התוקף והפלטפורמה הלוחמת קיים מאז ומעולם, כאשר את סדר היום מכתיב התוקף שקטלניות כלי הנשק שברשותו הולכת ומשתפרת עם השנים, תפוצתו גדולה ומהירה ואופן השימוש והתרגולת למפעיל פשוטים. מנגד, מיגון הפלטפורמות מורכב מכיוון שנדרש להתאים לקיים, חוסר טכנולוגיה ראויה וזמינה, בעיות משקל שהפלטפורמה מתקשה לשאת והמועד להצטיידות בפתרון המיגון החדש, בדרך כלל, יגיע  לקראת המערכה הבאה. צה"ל חווה את פגיעוּת הפלטפורמות כבר ב־1973. עם פתיחת המערכה בסיני, שנמשכה כ־30 שעות, הושמדו כ־200 טנקים מתוך כ־300 שהיו לצה"ל, בידי לוחמי חי"ר מצריים שהפעילו טילי נ"ט סאגר ורקטות נ"ט על הטנקים הלא מוגנים בקו התעלה.3 קטלניות טיל הנ"ט המיושן שהדליק טנק על אף עשרות טונות משקלו, על צוותו ותחמושתו, יחד אי היכולת להשיב אש יעילה נגד המפעיל ששכב בחולות במרחק ניכר, מיצתה את הפער ואת האי־סימטריה שבין המתגוששים במדבר הלוהט.

הפער הטכנולוגי בין האיום והמיגון

התבוננות קפדנית בבעיה חושפת את הפער שבין כושר החדירה של איום שנע בין 1,000-300 מ"מ פלדת שריון, ובין עובי שריון הפלטפורמה הבסיסית שהיא עשרות מ"מ עד מאות בודדות במקום המוגן ביותר בחזית הצריח. על־מנת להבין את גודל הבעיה, להלן חישוב פשוט: משקל הפלדה הנדרשת להגן מפני איום שחדירתו הממוצעת היא 800 מ"מ פלדת שריון הוא למעלה מ־6 טון למ"ר. ממדי שטח הדפנות של פלטפורמה לוחמת ממוצעת הוא 15-12 מ"ר, לפיכך משקל הפלדה הנדרשת רק להגנה מגיע לכדי 60 טון, עוד לפני שמחשבים את משקל הפלטפורמה הניידת על כל מכלולי הלחימה והניידות שמגיעים לעשרות טונות. יוצא אפוא משקל בלתי מעשי לחלוטין לפלטפורמה לוחמת. טכנולוגיות המיגון שפותחו עם השנים אפשרו לשפר את יעילות מיגון הבליסטי באמצעות שימוש בפלדות משובחות שיעילותן אפשרו להקטין את משקל המיגון. יעילות משקלית של המיגון (ראה בהערה 4) מאפשר להשיג יעילות של 1.5-1.3 מאלו של פלדה. במקרים של שילוב חומרים קרמיים שופרו הביצועיים של המיגון לכדי 2. עם השנים שולבו חומרים דינמיים (מיגון ריאקטיבי), שהגדילו את היעילות לכדי 6. 5 התקנת טכנולוגיות מיגון אלה על פלטפורמות קיימות הייתה מורכבת, יקרה וללא כיסוי מיטבי, שכן היו מערכות על הפלטפורמות שלא ניתן היה "לכסות בחומרי מיגון" פונקציונלים. עם זאת, היות שמשקל המיגון נגזר משטח הפנים של הפלטפורמה וממדיה הפיזיים, הרי שהפלטפורמות הגדולות חייבו מיגון במשקל כבד מאוד, או שהתפשרו על שטחי הגנה. לא ניתן להגדיל את משקל הפלטפורמה אל מעבר לכ־70 טון עקב בעיות ניידות, מעבר על גשרים וסרבול לוגיסטי. מכאן שפשרת המשקל חייבה כי הפלטפורמות ימוגנו חלקית - בדרך כלל בחזית הפלטפורמה אל מול פני פלטפורמת האויב בלחימה.6

בעיית תוספת המשקל של טכנולוגיות מיגון ביעילויות שונות

הגרף מתאר את תוספת משקל המיגון שיש להעמיס על פלטפורמה בינונית בממדיה כמו נגמ"ש 113-M. הפלטפורמה שוקלת פחות מ־20 טון ושטח המיגון שלה כ־12 מ"ר. איום הייחוס יכול לחדור 800 מ"מ פלדת שריון. העמודות הכחולות מייצגות את המשקל הנדרש של טכנולוגיות שונות, כולל ערכים מייצגים של יעילותה. אם התוספת המשקלית המרבית של המיגון על הנגמ"ש היא 8 טון, (הקו הכתום), הרי שלא ניתן להשיג את המיגון הנדרש גם ביעילות 6. ככל שהפלטפורמות גדולות יותר - כך הופכים האיומים לקטלניים יותר.

הגנה אקטיבית - הערכות ומגמות לפתרון

כדי להעריך את יעילות ההגנה האקטיבית, נעריך כי משקלה הוא כ־2 טון, שכולל סנסורים, משגרים ואמצעים נוספים. חלוקת המשקל הנדרש אם משתמשים בפלדת שריון כ־70 טון במשקל מערכת ההגנה האקטיבית -  2 טון - חושף את ההישג של יעילות 35. כלומר המגוון מבוסס על "טכנולוגיה אחרת", הצליח להקפיץ את היעילות לערכים פנטסטיים לא אינקרמנטליים כפי שהיה בתהליך של השיפורים הבליסטיים המקובלים. על חידוש כזה נאמר שהפנס לא הומצא בתהליך שיפורי הייצור של קו ייצור הנרות. ואולם, בלחימה בשטחים מורכבים כמו שטחים אורבניים, כיווני התקיפה על הרכב הקרבי אינם ניתנים לחזות מראש, ולפיכך תקיפת הפלטפורמה היא כלל היקפית. לפיכך אסור שתהיה נקודת חולשה על הפלטפורמה שלא קיבלה מיגון, שהרי במצב זה, אם נקודות החולשה ידועות, הזדמנויות הירי של התוקף (נ"ט או אר־פי־ג'י) גמישות וממוקדות לאזורי החולשה. נוצר אבסורד, שכן פלטפורמה קרבית מוגנת חלקית, כבדה ומתמרנת באיטיות - הופכת באחת לפלטפורמה ללא מיגון עם תמרון חסר.

ניסיונות רבים נעשו כדי לנטרל את איום הנ"ט. החל בגילוי מוקדם, עבור דרך רגע השיגור וכלה ביירוט האיום במעוף. נטרול משגרים לפני ירי דרשו טכניקות גילוי המשגרים, מורכבות יקרות עם סיכויים נמוכים של הצלחה. מה גם שהיה קושי לזהות את המשגרים המאיימים והיו ולא מעט גילוי שווא ופגיעה בלא מעורבים שכן הלחימה הייתה באזורים האורבניים.7 לא רק זאת חוסר היכולת להתמגן גרם לפגיעה בכושר התמרון הקרקעי. התבקש איפה, שיירוט הטיל התוקף במעופו, הבטיח מטרה לגיטימית להשמדה אך אילצה פתרון שיתמודד עם מצוקת זמן קצרה ביותר (זמן מעוף הטיל). הקושי בטכניקת פתרון זו נמצא בכמה רבדים:

* חיישני גילוי שיזהו ירי של איום לעבר הפלטפורמה.

* חיישנים שיחשבו את המסלול של האיום ויקבעו את מקום ומועד הפגיעה.

* מערכת שיגור שתהיה מהירה מספיק להפנות את מערכת ההגנה, ולשגר במועד הנכון את המיירט על־מנת לייצר מפגש בטווח בטוח מהפלטפורמה.

* ראש קרבי במיירט שיהיה קטלני מספיק לנטרל האיום בנפח הרג קטן ולא קטלני לסביבה, שבה עשויים להימצא כוחות ידידותיים.

* מערכת מחשוב זמן אמת כדי לאסוף הנתונים ללא הרף לעבדם למיפוי האיומים ולהגיב עם תוכנית להגנה או להשמדת האיום.

אם עד כאן אלגוריתם הפעולה נראה מורכב, הרי שהוא כמעט בלתי אפשרי אם נכניס למשוואה את זמן הפעולה. לדוגמה רקטת אר־פי־ג'י הנורית מטווח 100 מטרים תפגע במטרה כעבור פחות משנייה. זהו זמן המחזור העומד לרשות המערכת. כדי שתהיה ראויה מבצעית, אסור שתיכשל אף פעם. אם תיכשל - הכדור הראשון הוא הכדור האחרון.

טנק type 96 עם מיגון ריאקטיבי על הצריח

סנסורים נקודת התורפה למימוש הגנה אקטיבית

בסוף שנות ה־70 של המאה ה־20 צצו מערכות בעולם כמדגימים טכנולוגיים שהיוו את ראשי החץ לבחינת טכנולוגיות מיגון אקטיבי. המובילים היו הסובייטים,8 אולם גם בארצות־הברית ובאירופה הושקעו משאבים לא מעטים.9 ככל שגדלו האבדות של צבאות המדינות שהיו מעורבות בקונפליקטים אלימים, כך גבר הצורך בחשיבה אחרת בנוגע לפיתוח טכנולוגיות אחרות. חוסר האונים של הפלטפורמות מול הטילים במלחמת יום הכיפורים הייתה כר פורה להצמחת והנבטת רעיונות ראשוניים כמו מיגון ריאקטיבי "בלטן".10 הנושא קיבל משנה תוקף וביתר שאת בזמן השהייה בלבנון במהלך שנות ה־80. 11 רעיונות רבים עלו: שיבוש המעוף, סנוור התוקפים, הסתרת הנתקפים (עשן) תוך שהכול מופנה עם הדגש קל משקל, כלל כיווני, פשוט לתפעול ולהתקנה, אוטומטי בפעולה, לא קטלני לסביבה ובעיקר אמין ועומד בתנאי הסביבה. מבט מהיר על הטכנולוגיות הזמינות בסוף שנות ה־80, מוביל לעולם התעופה לפלטפורמות מטוסי הקרב.12 גם בעולם הימי חלה התעוררות, אך התנאים שם היו רחוקים לחלוטין מהאווירה היבשתית.13 בתחום האווירי היו סנסורים - מכ"מים גדולים ויקרים - ומערכות אופטיות כבדות ומסורבלות שזכו לתחזוקה שוטפת ובדיקות (טכנאי קרקע מיומנים) בסיום כל משימה. תנאי הסביבה שבהם פעלו המערכות היו כמעט סטריליים ביחס לאבק, ללכלוך, לתאוצות ההלמים שמהם סובלות הפלטפורמות היבשתיות המתמרנות בשטחים קשים, רחוק מדרכים ושבילים כבושים.

לכך יש להוסיף את זמני התגובה של המערכות (באוויר עשרות שניות נחשב זמן קצר, בעוד שביבשה שניות ספורות עד כדי שנייה אחת זה "זמן חיים"). מעל לכול, במונחים של אפשרויות רכש - פלטפורמה אווירית שעולה מאות מיליוני דולר ובכמויות של מאות, איננה שווה לאלפי פלטפורמות קרקעיות שמחירן עשרות מיליוני דולרים בודדים. יצא אפוא שלספק מיגון לפלטפורמות קרקעיות באמצעות "טכנולוגיה אחרת", חייב מהפכה מוחלטת בתחום הסנסורים - לב ליבה של הטכנולוגיה האחרת - שלימים נקראה "הגנה אקטיבית". המגמה הייתה להוריד משקל ומחיר ולשפר ביצועים, על רקע שדה קרב לא ידידותי, רעש אלקטרו־מגנטי, חום סביבתי, אווירת בניינים, צמחייה וקרקע לא אחידה ומשתנה מסביבה לסביבה. בעולם צצות טכנולוגיות הגנה אקטיבית מסוגים שונים.14 כולן מחולקות לכאלה המנסות לשבש את האיומים מרחוק (הגנה רכה), ולאלה שישמידו את האיום במעופו בטווח בטוח מהרכב המוגן (הגנה קשה). הגנה רכה פועלת על חלק מן האיומים, בדרך כלל אלה היוצאים למעוף תוך תמרון והנחייה לעבר המטרה. זאת בעוד שאת איומי הרקטות הטסות במעוף בליסטי חופשי (ללא תיקוני טיסה או הנחייה) ניתן לנטרל על־ידי השמדה או פירוק באוויר.

פתרונות הגנה אקטיבית בעולם

בברית המועצות פוּתחה מערכת ראשונה שהותקנה על טנק, והדגימה יכולת השמדה תוך ריסוס הסביבה ברסיסים קטלניים שעלולים לפגוע בכוחות שכנים.15 בארצות־הברית החלו להציג מדגימים של מערכות הגנה שנשענו על החברות הביטחוניות, תוך ניצול טכנולוגיות והסבתן לצורך היבשתי. בישראל קודמו כמה טכנולוגיות, כאשר השתיים המובילות הן "מעיל רוח" של רפאל, ו"חץ דורבן" של תעש אלביט, שנמצא בעיצומו של התהליך.16 מדגימים של מערכות אלה כבר נוסו בהצלחה רבה במהלך שנות ה־90, אולם המערכות עדיין נתפסו כטכנולוגיות חדשניות מדי ללא עומק וניסיון השטח. כמו כן נחשבו ליקרות ביחס למערכות מיגון קיימות. בשל כך הספק היה רב, המשאבים דלים וההחלטה לדחות את הכניסה בהצטיידות של מערכת הגנה אקטיבית הייתה די מובנית.17 מה גם שמאז הנסיגה מלבנון בתחילת שנות האלפיים לא היה קונפליקט צבאי שהציג את בעיית חוסר מיגון הרק"ם במלוא החומרה.

טנק מרכבה סימן 4מ בנסיעה בציר הוברס שעל גדר המערכת

סיכום

בשלהי מלחמת לבנון השנייה ביצע צה"ל את התמרון היבשתי בסלוקי, כאשר טנקים עלו ממעבר הסלוקי לע'נדוריה כאקט קרבי אחרון לסיום המערכה. אש טילי נ"ט קטלנית נורתה לעבר הכוח המתמרן, טנקים רבים נפגעו והתמרון נתקע. לדברי אחד המפקדים הם חשו כמו ברבורים תקועים בשדה.18 נראה אפוא כי ההחלטה להתחיל בהצטיידות במערכות "הגנה אקטיבית" נולדה באותו אירוע. ואולם, האם איום הנ"ט לא היה ידוע? האם רמת המיגון של הטנקים מול האיום לא הייתה ידועה? האם טכנולוגיית "המיגון מסוג אחר" הייתה בפתח? נראה שהלמידה דרך ההתנסות מאפיינת ארגונים גדולים, ועל אנשי הפיתוח והמדענים לדאוג כי מדף הטכנולוגיות יהיה עמוס בפתרונות.