מלחמת ששת הימים ברמת הגולן, גרסת הראשידון: הסהר נגד הצלב

מפת אזור קרב הירמוך, הריבוע הלבן מסמל את האזור המכוסה על־ידי מפות הקרב

"ואולם (האחרים) אשר שיערו כי עומדים הם לפגוש את אללה, אמרו, מה רבים המחנות הקטנים אשר גברו על מחנות גדולים מהם, כאשר הרשה אללה. אללה עם העומדים בעוז רוח". (הקוראן, סורה 2:249) קרבות רבים ידעה רמת הגולן, ודומה לעיתים כי ביקשו הם להחיות מעט את אש הלבה הגעשית ששכחה לפני עשרות אלפי שנים. במאמר זה נדון באחד מהקרבות האלה - קרב הירמוך שהתרחש בין 20-15 באוגוסט 636, ברמת הגולן הסורית, ממש מעבר לרוקאד ולגבול שבין סוריה וישראל. זהו קרב ששינה את המזרח התיכון הישן, אך דומה שהדיו מגיעים גם לימינו אנו. במרכזו עמד ח'אלד בן אל־וליד, המכונה גם סיף אללה אל־מסלול (חרבו השלופה של אללה). וליד, אחד המתאסלמים הראשונים ומבני לווייתו של הנביא מוחמד, נחשב לאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה שלא הובס מעולם.

דרום סוריה, שבוערת גם כיום, אינה בוערת ללא סיבה. זהו אזור אסטרטגי, צומת דרכים ציוויליזציוני שחיבר בין אימפריות הן מצפון לדרום והן ממזרח למערב. בשנת 2,300 לפני הספירה, עמד סרגון מלך אכד בראש האימפריה הראשונה הידועה בהיסטוריה האנושית. האימפריה האכדית כללה גישה לים התיכון וייתכן שדרום־מערב סוריה - ובכללה אזור הירמוך - היו גבולה המערבי. אלף שנים לאחר מכן הצליחו המצרים הקדמונים לכבוש את המקום, שהיה חלק מגבולם הצפוני על קו גבול האימפריות המסופוטמיות והחיתית. היוונים המשיכו להילחם על השליטה בצומת הדרכים, ואף הביאו פילי מלחמה להיאבק בשליטה על הגולן בשנת 200 לפני הספירה. אחריהם המשיכו הרומאים, הביזנטים, המוסלמים, הערבים ולבסוף גם המורדים הסורים בנשיא בשאר אל־ אסד במסגרת "האביב הערבי". וליד מת בחמץ בשנת 642, אך "חזר" כמעט 1,400 שנים לאחר מכן כאשר יורשיו כבשו מחדש את שדה הקרב המיתולוגי במשולש הגבולות ישראל-ירדן-סוריה, במטרה להחזיר עטרה ליושנה ולהקים את מחוז חוראן של המדינה האסלאמית. לדידם, הקרב עדיין לא תם.

ברקע לקרב המפורסם עמד המאבק בין שתי אימפריות חשובות: האימפריה הרומית המזרחית – ביזנטיון - והאימפריה הסאסאנית־פרסית. בסוף הסכסוך מיצו שני הצדדים את משאביהם האנושיים והחומריים, השיגו מעט מדי, נחלשו והיו חשופים לעלייה ולהתרחבות של ח'ליפות הראשידון – הח'ליפות המוסלמית הראשונה - שפלשה לשתי האימפריות שנים בודדות לאחר המאבק. הכוחות המוסלמיים הביסו את צבאות האימפריה הסאסאנית ובהמשך כבשו שטחים שהיו בשליטת ביזנטיון, תוך שהם מולידים את אחת האימפריות החזקות בהיסטוריה והופכים את המזרח התיכון הערבי למוסלמי.

תחילה, ולאור ההתקדמות המהירה של כוחות המוסלמים, קידם הרקליוס - קיסר האימפריה הביזנטית - כוחות צבא כדי לחסום את דרכם לדמשק, אך ללא הצלחה, וכוחות הראשידון הקימו מצור סביב דמשק. בשנת 634, לאחר 20 יום, נפלה העיר. כאשר הרקליוס שיגר כוחות גדולים נוספים, הוחלט כי כוחות הראשידון יתמקמו בשדה קרב נוח יותר למגננה. כוחותיו של וליד נפרסו באזור הירמוך, דרומית לדמשק, כאשר הרקליוס התמקם בגדה הנגדית. לפני תחילת הקרבות התקיים משא ומתן בין שני הצדדים שלא צלח. ואהן, המצביא שפיקד על כוחות הקיסר בירמוך, הפציר במוסלמים לעזוב את האדמות הנוצריות ולחזור "הביתה". הוא הזהיר מפני תבוסה ואימתו של הצלב; מפני כוחותיו העדיפים ולאחר מכן גם הציע פיצוי כספי על־מנת להגיע להסכם. וליד לא התרשם. לדידו, היה זה תחילתו של עידן אללה והסהר - ועל כן על הצלב לסגת אחור.

קרב בין הצבא הביזנטי לצבא הפרסי. ציור קיר של פיירו דלה פרנצסקה מהמאה ה־15

טרם תחילת הקרבות פרס ואהן את כוחותיו באזור המערבי של שדה הקרב, בין ג'ביה (תל ג'ביה נראה מגבול ישראל) לוואדי האעלן. מולם, במזרח, נפרסו כוחותיו של בן־וליד, שקיבלו תגבור במהלך השבועות שבהם התרחש המשא ומתן, דרומית לנווא. הצבאות התפרסו לאורך של כ־15-10 ק"מ. השטח והוואדיות מדרום לשדה הקרב לא אפשרו לכוחות הלוחמים, בעיקר הפרשים, לאגף מדרום, אלא רק מצפון.

בסופם של שישה ימי קרב, ולמרות היתרון המספרי של צבאות ביזנטיון, הם נחלו תבוסה בידי צבא הראשידון. היסטוריונים מעריכים כי הביזנטים איבדו כ־40 אלף חיילים מול 5,000 בצד המוסלמי. התבוסה הגדולה הניעה כמה שבטים נוצריים להתאסלם, כולל ג'ורג, גנרל ביזנטי שערק למוסלמים בעיצומו של הקרב. היה זה גם סופו של עידן דומיננטיות הנוצרית במזרח התיכון. 1,500 השנים הבאות עיצבו את המזרח התיכון כמוסלמי־ערבי, כאשר אירועי העשור האחרון - זה שהחל ב"אביב הערבי" בסוף 2010 – רק המשיכו את המגמה שבה הקהילות הנוצריות נרדפו, גורשו או נמלטו מאימת הקרבות ומארגוני הטרור האסלאמיים.

מלחמת ששת הימים, בין הסהר והצלב, היא תזכורת כי המאבק המתחולל כיום ברמת הגולן בין ישראל ובין איראן וחזבאללה אינו חדש. התופעה היהודית של חזרה לישראל והתבססות ככוח צבאי משמעותי – נמצאת בניגוד למגמה המאפיינת את ההיסטוריה המוסלמית משחר ימיה. חזרת המדינה האסלאמית והקמתו מחדש של "ג'יש (צבא) ח'אלד בן אל־וליד" במשולש הגבולות ישראל- ירדן-סוריה, נועדה לתקן את ההיסטוריה. כיבוש הירמוך והאחיזה בדרומה של סוריה אמורה להיות תחילתו של תהליך גדול יותר, ובו יצטרפו הערבים ללחימה, תוקם מחדש המדינה האסלאמית והמזרח התיכון ישוב לבעליו. וליד ניצח בקרבות לא רק את הביזנטים אלא גם את הסאסאנים הפרסיים לפני הגעתו לדמשק. לדידם של הפרסים כיום - לאחר שהצליחו להגביר את נוכחתם באזור הלבנט, לבנות שורה של בסיסים צבאיים בסוריה, לחמש מיליציות ולדייק טילים - זוהי סוג של נקמה אחרת, מה עוד שהצלחתם בהעברת כמה מהשבטים הערביים לצידם נתפשת כסוג של ניצחון של השיעה על הסונה.

לוחם מוסלמי בקרב, שבלונה מצרית לקעקוע מהמאה ה־ 19

אחרית דבר

לא תמיד מצפון תיפתח הרעה. וליד הגיע דווקא מדרום, וכוחות המורדים האסלאמיסטים הפרו־איראניים בסוריה הגיעו מעיראק ועד אפגניסטאן. התפתחות המלחמה בדרום סוריה, ובמיוחד לאחר נסיגת ישראל ב־2018, מעצבת מחדש את המציאות בשטח - מחלוקתו הדמוגרפית, ועד לשינוי בנאמנות האוכלוסייה המקומית. עד ל־ 2018 פעל חלק ניכר מהאוכלוסיה המקומית בשיתוף פעולה עם ישראל, כחלק ממבצע הסיוע והעבודה ההומניטרית שהתבצעה במסגרת תוכנית "שכנות טובה". לאחר סיומה התרחשו כמה מהלכים, ובהם חדירת כוחות פרו־איראניים ופריסת כוחות חזבאללה בחזית רמת הגולן. התנקשויות, התבססותן של מיליציות שלקחו את בתיהם של פליטים שכבר לא יחזרו וחדירת חזבאללה לאזור, בין השאר במדי הצבא הסורי, יצרו מארג אנושי הדומה יותר ללבנון של היום ופחות לגבול השקט של סוריה מפעם. כפי שאנחנו יכולים לזקק מההיסטוריה, ובפרט מסיפור קרב הירמוך ב־636, אסור לישראל ובנות בריתה לוותר על דרום סוריה כאזור השפעה. על ישראל להיות פעילה ואולי אף לחבק ולסייע לשבטי החוראן ודרוזי ההר, כפי שביזנטיון הסתייע בשבט ע'סאן נגד אויבים מחוץ אך גם לדיכוי מרידות פנימיות (לדוגמה, מרידות השומרונים במאות ה־5 וה־6 לספירה).

יתרה מכך, על ישראל להיזהר מהתמקדות בצפון ובמזרח, ולהקצות את המשאבים אך ורק לבניית ביצורים ומערכי הגנה. כאשר ביזנטיון בנתה את קו ההגנה העיקרי שלה כלפי מזרח, אל מול הסאסאנים, פרץ צבא הראשידון לאימפריה הרומית מדרום. ההיסטוריה מלמדת שלא מעט קרבות מסתיימים בתבוסה בשל ההכנה לקרב של האתמול, ולא לקרב של המחר. בגולן של 2020, כמו בגולן של שנת 636, המאבק מול איראן חייב לקחת בחשבון את שליחיהם ואת הגעתם של כוחות עוינים מחזיתות אחרות. הם כאן כדי להתכונן לקרב הבא שכנראה עוד יגיע. לנו מוטב להיות מוכנים ולא להילחם שם לבדנו.