מגדים בקבע למילואים? אולי אחר כך

לאיש המילואים, עולם הקבע והסדיר לרוב נראה כמציאות מקבילה בעולם אחר - פעלתנות שלעיתים קרובות נראית מוגזמת יחד עם שינויים תכופים (בקבועי זמן המילואים) וחריפים בתוכניות האופרטיביות, הציוד, האימונים והז'רגון הצבאי. יחד עם ההבדל המנטלי התהומי בין מי שנדרש להתנתק מחייו הפרטיים לשבוע, שבועיים או חודש ובין מי שחי את עולם הצבא, מפגש קבע-מילואים הוא לעיתים קרובות טעון למדי ומתפרץ לעיתים במצבי משבר. רבים זוכרים את הטענות החריפות והמוצדקות של אנשי המילואים לאחר מלחמת לבנון השנייה כלפי הצבא, אך מעט זוכרים שאותן טענות, אחת לאחת, עלו במבצע "חומת מגן" שנים לפני כן. מצב שבו משפט המפתח של סיכום מבצע "חומת מגן" של חטיבת חי"ר במילואים הוא "אם אין אני לי - מי לי", אמור בראיית איש המילואים לזעזע את המערכת - ולא כך היה. אני בהחלט תומך בהצעתו של סא"ל (מיל') ירון בוסקילה לשלב אנשי קבע כמפקדי גדודי מילואים, אם כי מסיבות אחרות מאלה שהוא מונה. לטענתי מהלך זה יכול להתבצע אך ורק עם שינוי משמעותי באינטראקציה היום־יומית של עולם הקבע עם עולם המילואים. אני גם מתכוון להצביע על כך שלאיש קבע כמג"ד מילואים יש חסרונות משמעותיים, שיעלו עד כדי פגיעה חמורה במוכנות יחידת המילואים לביצוע משימותיה ללא ההתאמות הנדרשות. הטיעון המרכזי במאמר הוא שאנשי קבע הם מקצועיים יותר מאשר אנשי המילואים, עקב הזמן שבו הם עוסקים בתחום הצבאי והעובדה שזהו מרכז עיסוקם, לעומת אנשי המילואים שנדרשים להקצות ל"תחביב" זמן רב, אך עדיין אינם מצליחים לעמוד בקצב השינויים והעדכונים ולא מסוגלים להתמקצע בתחום כמו אנשי הקבע. הכותב מכיר בעובדה כי אתגר הפיקוד של איש הקבע על אנשי המילואים הוא משמעותי, אך פוטר אותו בכך ש"אין מדובר בבעיה גורפת אלא באתגר פרסונלי הפוגש את מג"ד המילואים והמג"ד הסדיר באופן זהה ללא קשר למוצאו של המג"ד". לטעמי, לא רק שאין זו אמירה נכונה, אלא שהיא מבליטה ביתר שאת את ההבדלים התהומיים בין הקבע והמילואים והצורך לגשר ביניהם.

השאלה המקצועית הבסיסית היא נכונה - איך מפקד המילואים אמור לשמור על רמת מקצועית גבוהה, בהתחשב בצורך שלו להתפתח בקריירה האזרחית שלו ולתת מענה למשפחתו? טענה פופולרית מקשרת את המיומנות האישית בביצוע מטלות מורכבות בזמן רב של תרגול -1 מה שנקרא בספרות המדע הפופולרי "כלל ה־ 10,000 שעות".2 לבד מהשגות מחקריות על הנכונות הבסיסית של קביעה זאת,3 אפשר גם לערער על הקביעה שאנשי הקבע עוסקים בתפקידם זמן מספק המאפשר להם להגיע לרמה מקצועית גבוהה. אנשי הקבע משרתים בתפקידיהם זמן קצר למדי, ובעומס עבודה כזה שאינו מאפשר להם להרחיב את אופקיהם בצורה שיטתית על־ידי קריאה מקצועית, כפי שתיאר יפה במכתבו רס"ן עידו פיוטרקובסקי.4 למעשה, השוואה של מג"ד מילואים ממוצע עם מג"ד קבע לא בטוח שתחמיא לאיש הקבע: מג"ד מילואים בשלהי תפקידו נמצא שלוש שנים בתפקיד. הוא עבר שני אימוני גדוד לפחות, ותרגל לפחות ב־ 2 תרג"דים. הוא אחרי תפקיד מ"פ כחמש שנים בממוצע, ואחרי תפקיד מ"מ חמש שנים בממוצע. לעומתו איש הקבע בשלהי תפקידו נמצא אחרי שנה אחת בתפקיד, והשתתף באימון גדוד יחיד. רוב תפקידי המ"פ קצרים משנתיים, ולכן בכל מקרה אין לו ניסיון בניהול מהלכים ארוכי טווח ביחידות בהן עבר, ובשלב הזו הוא כבר מתחיל לחשוב על התפקיד הבא. האם במלחמת לבנון השנייה היו מג"די קבע מנוסים או מקצועיים יותר מרוני בן־חיים מאלכסנדרוני או עמרי שדה ממרכבות הפלדה? מסופקני. יתר על כן, ניסיון החיים והקצב האיטי של אנשי המילואים דווקא עומדים לטובתם באווירה המקצועית התזזיתית של צה"ל, שבה מבצעים מהפכות מדי שנה בשנה. כדאי לזכור שבתקופת האנתפאדה השנייה, בה הצבא הסדיר בלע את גלולת הרעל של "אין מלחמות גדולות", עבר למיקוד מלא בבט"ש וזנח לחלוטין את הכנה ללחימה עצימה,5 היו אלה מפקדי המילואים שהתריעו חזור ושנה מפני ההשלכות ההרסניות של המהלך הזה על המוכנות ללחימה.6 באופן אבסורדי הם היו מוכנים יותר למלחמה גם בראייה מנטלית, וגם עקב העובדה שהמפקדים הזוטרים בגדודי המילואים לא הושחתו בהכשרה החסרה שהייתה מנת חלקם של הסדירים באותה תקופה. לסיכום, לא בטוח שהפער המקצועי הוא גדול כפי שהמחבר מעריך אותו.

ברמה הניהולית, אני טוען שמג"ד מילואים הנמצא בשירות קבע, נמצא בחיסרון בולט לעומת מקבילו במילואים מכמה סיבות. הראשונה היא ההבדל המהותי במנטליות ובהבנה של מוקדי הכוח וסגנון הפיקוד הנדרש במילואים. נושא זה נדון רבות גם ב"מערכות" וגם בצבאות זרים. גדוד מילואים, לעומת גדוד סדיר, מורכב משכבת מפקדים בוגרת משמעותית מזו של גדוד סדיר. בגדוד סדיר, המג"ד הוא "זקן השבט". במילואים, לא רק ששכבת המ"פים תהיה לרוב בגילו של המג"ד, אלא ששכבת המש"קים והחיילים הוותיקים תהיה לרוב מבוגרת יותר ממג"ד הקבע, ואף אחד מהם לא תלוי במג"ד לשם קידומו המקצועי. כתוצאה מכך, המנהיגות הנדרשת ממפקד של יחידת מילואים שונה מהותית מזו של מפקד יחידה סדירה. אולי ייטב אם כלל קציני הקבע העתידים לפקד על יחידות מילואים, יעיינו בחומר הכתוב הזמין בנושא לפני שייקחו פיקוד על יחידת מילואים, או יחידה סדירה עם מרכיבי מילואים.7 מעניין, לדוגמה, לראות כי בעוד כותבים שהם אנשים מילואים רואים בשכבת הלוחמים והמש"קים הוותיקים שלהם את מקור העוצמה והסיוע למנהיגות המג"ד, איש קבע דווקא רואה בהם כוח מאומן ומיומן פחות, ומפספס את הידע המקצועי המצטבר כמו גם המעמד הפיקודי הלא פורמלי שלהם בתוך היחידה.8 צריך להבין, המנהיגות של מג"ד המילואים נבנית לאורך זמן. רובם צמחו בגדוד שלהם, או לפחות בחטיבה שלהם. פועל יוצא מכך, ההיכרות של כלל הקצינים והמש"קים הוותיקים עימו טובה למדי, וגם אם הגיע מגדוד אחר, הקשרים הלא רשמיים בין יחידות המילואים יאפשרו תהייה על קנקנו של אותו מפקד שמגיע. חייל חדש שמגיע לגדוד יקבל מהר מאוד תמונה טובה של טיבו של המג"ד מהחיילים והמש"קים הוותיקים, ורמת אי הוודאות הקשורה למג"ד קטנה מאוד, לטוב ולרע. יתר על כן, פרק הזמן הארוך יחסית של תפקיד המג"ד בתפקידו יוצר יציבות בגדוד, וההיכרות שלו עם שכבת הקצינים והמש"קים בגדוד מאפשרת לו יכולת בניית הגדוד לטווח הארוך בצורה טובה ומתאימה לאופי מופעי המילואים. לעומת זאת, מג"ד קבע הוא בבחינת נעלם. אף אחד לא מכיר אותו, והוא אינו מכיר אף אחד בגדוד. חוסר ההיכרות שלו עם הגדוד משמעו שיכולת ההשפעה שלו על בנין הכוח מועטה ביותר והוא למעשה נאלץ להאציל את ההחלטות בתחום לסמג"ד והמ"פים שלו מתוקף היכרותם עם הכוח (אפילו שההחלטה הפורמלית היא שלו). מצד שני, חוסר ההיכרות של אנשי המילואים עם המג"ד מגביר את חוסר הוודאות של אנשי המילואים ויחד איתם את החשש המשמעותי משיגעונותיו. נוסף על כך, העובדה שבקבע התפקיד הוא קצרצר (בראיית המילואים) יכולה להביא במהירות לגישה של המתנה "עד שהפריץ ימות". איש הקבע יכול להיות הרבה יותר מקצועי ממפקד המילואים, אלא שהתמיכה וההיכרות של ותיקי וקציני הגדוד עם המג"ד, יאפשרו להביא לידי ביטוי את מקצועיותו בצורה טובה ומלאה יותר מאשר איש קבע שהוא בבחינת נעלם לגבי היחידה, והוא אכן נעלם מהיחידה לפני שהוא מצליח לבסס את מנהיגותו ולהשפיע על יכולותיה של היחידה. נקודה נוספת שהיא מקור לחיכוכים רבים בין עולם המילואים והסדיר, היא הציפיה של אנשי המילואים ממפקדיהם לסוכך עליהם מפני שיגעונותיהם של אנשי הקבע - בזמן שגרה ובמיוחד בזמן מלחמה. בניגוד ליחסי מח"ט-מג"ד, שהם מנותקים משמעותית מחיי היום־יום של החייל הפשוט והמפקד הזוטר, המג"ד נוכח הרבה יותר במהלך שירות המילואים ומעורבותו ביום־יום גדולה יותר. כך, אירועי סירוב פקודה גלויים או סמויים שהתרחשו במהלך מלחמת לבנון השנייה על־ידי מפקדי מילואים,9 סביר שכלל לא הוכרו על־ידי החיילים והמפקדים הזוטרים. כמו כן ההתנהלות היום־ יומית בין מג"דים ובין מח"טים, בהם המג"דים משככים את הזעזועים של עולם הקבע, תכופים מאוד. לעומת זאת, אירוע כזה בין מג"ד קבע ומ"פ מילואים סביר שיהיה פומבי יותר, ולכן הרסני יותר ללכידות היחידתית וליכולת של איש הקבע להמשיך לפקד על היחידה. בסופו של יום, חייל המילואים תוהה האם מפקדו יהיה מוכן "להפוך שולחן" למענו, וסביר יותר שמפקד מילואים יהיה נכון להקריב את מעמדו במילואים לעומת איש הקבע את הקריירה שלו (באופן מובן לחלוטין). דוגמה קלסית לניתוק של צבא הקבע מצבא המילואים הן תוכניות האימונים במל"י - שבוע אימון שמסתיים בתרגיל ארוך, מעייף ועם שינה מועטה נקבע כמעט תמיד ללילה לפני השחרור, שבו חיילי המילואים נוסעים לביתם שעות ארוכות, ומסתכנים בתאונות דרכים עקב עייפות וחוסר שינה. חוסר היכולת של המרכז העיקרי העוסק באימוני מילואים להתאים את תוכנית האימונים לבעיה בטיחותית בסיסית זאת, הוא הוכחה מתמשכת בעיני איש המילואים לחוסר האכפתיות של הצבא הגדול ממנו. המ"פ מחטיבת "יפתח" שסירב להוציא את פלוגתו לאימון בגלל חשש לבטיחות חייליו, הוא ביטוי קיצוני של המחויבות של מפקד המילואים לחייליו. האם מפקד איש קבע יהיה מוכן לסכן את הקריירה שלו באותה צורה? אתגר הפיקוד של איש הקבע הוא משמעותי הרבה יותר, לא רק בגלל הבדלי המנטליות אלא ההבדלים העצומים בהיכרות של איש הקבע עם יחידות המילואים. אז למה אני תומך ברעיון (או אולי הרעיון הכללי) שאותו מציג הכותב? העומס המוטל על מג"ד ומ"פ המילואים הוא עצום. מדובר ב־ 60-70 ימים בשנה באופן רשמי, אך הרבה יותר מכך באופן בלתי רשמי. כל מופע, אימון או תעסוקה, מתחיל בפועל כ־ 75-90 יום לפני כן בעשרות, אם לא מאות, שעות של טלפונים, נסיעות ופגישות בתיאומים למופע, לוגיסטיקה, המרות תחמושת, שטחי אימונים, שיחות עם חיילים, ימי ראיונות, ולת"ם, הכנת סגל, ימ"ח ועוד. זאת נוסף על כל מיני השתלמויות וימי עיון מקצועיים, ימים אופרטיביים וכדומה. זה עומס לא ריאלי, ובכנות - בחלקו אינו נדרש באמת. קיים קושי אמיתי אצל אנשי מילואים רבים להתחייב לעומס כזה, במיוחד שחלקו לא מחויב המציאות ושניתן לשאת בו בצורה יותר טובה. צה"ל יכול לעשות מספר רב של שינויים שיקלו על העומס המוטל על מג"די המילואים (שחלקם אינם קשורים לנושא המאמר ולכן לא מצוינים כאן): פיקוד על יחידת מילואים אינו מינוי משני/הצבה בחירום, אלא תפקיד עיקרי של קצין הקבע. פיקוד על יחידת מילואים לעולם אינו תפקידו העיקרי של איש הקבע. למעשה, היכולת של איש הקבע לתת את תשומת הלב הנדרשת ליחידת המילואים עליה הוא מפקד, נמוכה מזו של איש המילואים בהתחשב בעומס המוטל עליו בתפקיד מקביל אחד לפחות. יתר על כן, ביצועיו של אותו קצין כמפקד מילואים לא משפיעה כמעט לחלוטין על קידומו, אלא אם כן קרתה קטסטרופה. בין השאר מכיוון שאפילו תוצר של הזנחה מכוונת (כגון צמצום הסד"כ המטפל בימ"חים) יתגלה רק לאחר שנים, ולאחר שאותו קצין כבר יעזוב את היחידה. תופעה זו הרסנית ביותר ליחסי מילואים-קבע שכן היא משדרת לאנשי המילואים כי הם תמיד בעדיפות שניה לקצין המפקד עליהם ולצבא בכללותו. פיקוד על יחידת המילואים חייב להימשך חמש שנים לפחות. פחות מזה לא יאפשר למפקד להיות נוכח מספיק ביחידה על־מנת להשפיע על בניין הכוח והפעלת הכוח ביחידת המילואים, ולא יאפשר לאיש הקבע לזכות באמונם של מפקדי המילואים. קצין הקבע יכול לעבור תפקידים במטה או בהדרכה, אך להישאר באותה יחידת מילואים עד לקבלת תפקיד פיקודי על גדוד או חטיבה סדירים. איש הקבע צריך להיות משולב ביחידת המילואים מוקדם ככל האפשר, ולהשתלב בה ברמות השונות - ובאותה יחידה כל הזמן. איש קבע המשרת ביחידת מילואים במשך שנים. אפילו שהוא מופיע לסירוגין, יבסס את נוכחותו ומקצועיותו בצורה טובה יותר מ"אורח לרגע", ויאפשר לו לזכות באמון החיילים הוותיקים והפיקוד הזוטר במשך זמן. עדיף לשלב את איש הקבע בתור מפקד זוטר או קצין עוזר למג"ד, שיאפשר לו להציג את מקצועיותו, ללא צורך בהפגנת מנהיגות בצורה לה נדרש מג"ד או מ"פ מילואים – כפי שהציעו בעבר.10 כך, ניתן לשלב חניך במלט"ק כמ"מ בגדוד מסוים, להחזיר אותו לגדוד כקצין אג"ם לאחר תפקיד מ"פ ורק לאחר מכן להחזיר אותו לגדוד כמג"ד. במצב הזה, הוא כבר הופיע בגדוד לפחות 4 שנים (על־פני 10 שנים מהמלט"ק ועד תפקיד מג"ד), קיימת היכרות בסיסית בינו ובין החיילים והמפקדים הזוטרים (שנעשים פחות זוטרים עם הזמן) והוא כבר הופך לבשר מבשרו של הגדוד. התפקיד הכי משמעותי בגדוד לאיש קבע, ביכולת שלו להשפיע על מוכנותו של הגדוד למשימותיו בבט"ש או בלחימה, הוא דווקא קצין האג"ם הגדודי. מצד אחד זהו תפקיד שפחות משפיע על החייל הפשוט והמפקד הזוטר, כך שגורמי חוסר הוודאות הכרוכים בשילובו של איש הקבע כמעט ולא משפיעים. מצד שני, קצין האג"ם, כיועץ האג"מי הבכיר למג"ד, יכול להשלים למג"ד המילואים את החוסרים המקצועיים שאותם הוא מפספס - הוא יכול להגיע להשתלמויות המקצועיות הרלוונטיות, ולהוציא את המידע הנדרש מהמערכת הממוחשבת הצה"לית הסגורה לידי המג"ד בהתאם לצורך. הוא יכול להקל על העומס המוטל על המג"ד על־ידי לקיחת אחריות על שלל התיאומים הנדרשים עם יחידות צה"ל השונות בהכנה לאימון, תע"מ או מלחמה, ולהשאיר למג"ד את הטיפול בכוח האדם, ועל הדרך להכיר ולהבין יותר טוב את אתגרי המילואים ללא הלחץ הכרוך בפיקוד עליהם

לטעמי עוד רחוק היום בו קציני קבע יוכלו לפקד באופן יעיל על גדודי מילואים, ולשם כך צה"ל הגדול נדרש לשינויים תפיסתיים משמעותיים בהבנה שלו את יחידות המילואים. עם זאת, קיים צורך דחוף לשינויים אלה מכיוון שמשבר האמון בין המילואים לצבא הקבע הוא חריף ורק מחריף והולך בעשורים האחרונים.