כחוסן החנית כן רוחב המגן לעם - סיפורו של סמל

בערב סגרירי אחד של ראשית תש"ח התכנסה קבוצה של אנשי הוצאת מערכות בקפה "דיצה" בתל־אביב לישיבת מערכת מאולתרת.1 עניינים רבים התנהלו באותם ימים בבתי הקפה בעיר, כל מקום והחבורה הקבועה שלו: סופרים ואמנים, עורכי דין, אישי ציבור, פקידים ועיתונאים. בקפה "עטרה" למשל התכנסו בעיקר עולי גרמניה. ב"גינתי" - שופטים. אנשי עסקים העדיפו את "האחים שור" או "קרלטון",2 וכל המפורסמים ישבו כמובן בקפה "קליפורניה" או ב"כסית". לצד שני בתי הקפה המיתולוגיים האלה, ממש מול תיאטרון "הקאמרי", היה בית קפה אחד נוסף - "דיצה". בית הקפה נחשב לביתם של השחמטאים החובבים.

בישיבת המערכת שנערכה ב"דיצה" על כמה כוסות אכספרסו, התגבשו רעיונות והוחלטו החלטות. בעיקר דנו בסוגיה, כיצד להתאים את כתב העת ואת ההוצאה לאור למציאות המשתנה של הקמת המדינה. האגדה מספרת שבאותו מפגש הציע אלעזר (לסיה) גלילי, העורך הראשי והמייסד, את הסיסמה שתלווה את ההוצאה בכל פרסומיה: "כחוסן החנית כן רוחב המגן לעם". ההצעה התקבלה. ההכרזה על הסמל הייתה בגיליון של מרס 1948:

כיצד יוצרים עַם? בעזרת סמלים. סמלים ודגלים הם לא רק בבחינת "קישוט" או תפאורה, אלא נושאים בתוכם זהות קולקטיבית מובחנת ומוגדרת. בתחילת דרכה של המדינה הסמלים לא נוצרו באמצעות מכרזים, ולא תמיד הייתה מאחוריהם ועדה מסודרת.3 ישראל נזקקה תוך תקופה קצרה לעיצוב סמלים חזותיים בכל התחומים: סמל ודגל המדינה; סמל צה"ל והחילות; סמלים של משרדי ממשלה; גופים ציבוריים; עיריות ורשויות מקומיות ועוד. חלק גדול מן הסמלים ינקו מאייקונים שזוהו עם העם היהודי: מגן דוד, מנורת המקדש, לוחות הברית ועוד. ואולם לא ניתן היה להסתפק בפרשנות המסורתית לאייקונים אלה. היה צורך לטעון אותם במשמעות חדשה. תפקידו של סמל הוא ליצור נרטיב באמצעות שפה חזותית. מאחר שהנרטיב של היהודי הגלותי השתנה לנרטיב של היהודי הלוחם, היה צורך לבטא באמצעות הסמלים אידיאולוגיה חדשה.

הסמלים עוצבו תוך זמן קצר, לעיתים אף תוך כדי לחימה. לרוב, הבחירה בסמל מסוים הייתה תוצר של שיתוף פעולה בין אנשי חזון ובין מעצבים גרפיים מקצועיים, שידעו כיצד לתמצת את המושגים ואת התפיסות לכדי צורות פשוטות וברורות. כך היה גם בעיצוב הסמל של הוצאת מערכות.4 הסמל עוצב כבר ב־1944 לקראת הופעת הספר הראשון של ההוצאה - מורשת וגבורה.5 סיפורו של סמל "מערכות" הוא סיפורם של שלושה אישים: גרשון ריבלין, מי שהיה לימים העורך הראשי של מערכות, אפרים משה ליליין, המכונה "הצייר הציוני הראשון", והמעצב הגרפי יחיאל כגן שהביא לידי מימוש חזותי את התפיסה והחזון של בית ההוצאה לאור.

ריבלין היה במשך שנים רבות סגן העורך הראשי של מערכות. הוא התמחה בהיסטוריה צבאית של תקופת המחתרות, מלחמת העצמות והקמת צה"ל, כתב וערך עשרות ספרים העוסקים בתקופה זו, בין השאר גם את יומניו של דוד בן־גוריון ואת ספר תולדות ההגנה. לריבלין היה ניסיון קודם - בתקופת המנדט היה חבר ב"הגנה", ועסק בהוצאת עיתון מחתרתי ובהפעלת תחנת שידור מחתרתית. הוא שימש העורך הראשי של מערכות בין השנים 1973-1967, וגם אחרי שפרש מצה"ל בדרגת אל"ם המשיך לעסוק בעריכה וכתיבה. בין השאר עבד בהוצאת הספרים עם עובד. כאמור, היה זה ריבלין שהגה את הרעיון של הסמל בהשראת דמותו של יהודה המכבי, כפי שצייר אותה הצייר ליליין.

האמן אפרים משה ליליין מוכר לרבים בעיקר בזכות הצילום המפורסם שבו רואים את הרצל במרפסת המלון בבזל. ליליין היה גם צלם וגם צייר, ובשני התחומים האלה עשה שימוש בדמויות עבר מתוך סיפורי התנ"ך וההיסטוריה היהודית וטען אותן במשמעות חדשה. מרטין בובר ראה בעבודתו של ליליין אמנות המצביעה על הפוטנציאל של היהודי הנצחי, המחדש כעת את נעוריו. בנאומו בקונגרס הציוני החמישי בבזל 1901, אמר בובר: "הנודע מבין אמנינו הצעירים, אפרים משה ליליין [...] חדר אל נבכי הסוד הקסום של עמנו, זיהה את מהותם וערכם של המוטיבים העתיקים שלנו ואימץ אותם לעצמו".6

א.מ.ליליין, תו ספר (אקס ליברס), 1909

באיור אנו רואים לוחם בעל זקן. הבעת פניו קשוחה ולראשו קסדה עם נוצה. הלבוש הוא בסגנון רומי או פלשתי. בידיו הוא מחזיק מגן ורומח (חנית). על המגן חריטה בצורת מגן דוד. זאת כנראה בהתאם לאגדה הרווחת שלפיה על המגן של דוד המלך הייתה חרוטה צורה זו. לא ברור מה הזהות של הלוחם, אבל כאשר הופצה התמונה זיהו את דמות הלוחם הזה עם יהודה המכבי. מכל מקום, בין אם מדובר בלוחם אנונימי ובין אם בגיבור, הבחירה בדמות זו שירתה את האידיאולוגיה הציונית ואת התעמולה שליליין היה מגויס כולו להפיצה. הוא בחר בדמות זאת לעיצוב פריט אישי - תו ספר (אקס ליברס). כלומר, האיור הוא בעצם מדבקה המציינת את השייכות של הספר לבעליו. זהו פריט אינטימי ולאספני ספרים רבים יש מדבקה כזו, אך היא לא מאוירת באופן כל כך מרשים כמו במקרה זה. ליליין העביר בתו הספר מסר ברור - כוחו של העם היהודי ושל הציונות הוא לא רק באמצעי מלחמה פיזיים, אלא גם באמצעיים רוחניים כמו הספר. המגן דוד משייך את הדמות לספר הספרים ולגיבורי התנ"ך שגם אם כוחם הפיזי מועט, כוחם הרוחני עצום.

התנועה הציונית ואיתה האמנות הישראלית, אימצו את סיפורי הגבורה של התנ"ך ושל החשמונאים, ואמנים רבים שילבו בציורים דמויות כאלה. גרשון ריבלין הבין ככל הנראה את ההקשר, ולא סתם בחר בתמונה הזאת כהשראה לסמל של הוצאת ספרים. המגן והחנית שהלוחם העברי נושא עימו הם לא רק פיזיים, אלא גם רוחניים. "לא בחיל כי אם ברוח"7 ניצחו המכבים את אויביהם. החוסן הוא גם ביכולת לספר את הסיפור ולהעביר אותו מדור לדור. ריבלין זיהה את שפת האמנות על כל הדקויות שבה, וחיבר את דמות הלוחם עם החוסן הרוחני המתאים להוצאה.

הלוחם באיור של ליליין הוא לוחם בחיל רגלים הנושא רומח. הרומח ארוך כל כך, עד שקצהו המחודד לא נראה באיור. אכן, האורך הוא נקודת החולשה של הרומח. בגלל אורכה, ידית העץ עלולה להישבר במהלך הקרב, ולכן חומשו נושאי הרומח בשריון כבד ובכלי נשק נוספים כמו חרבות. מגן דוד, המורכב משני משולשים הפוכים, לא תמיד היה סמל יהודי. גרשם שלום כתב מאמר מכונן על גלגולו של הסמל בעקבות הוויכוחים שהיו ב־1948 על עיצוב דגל המדינה. רבים טענו אז שהמגן דוד הוא סמל יהודי עתיק, וחוקר הקבלה המפורסם נזעק לתקן את חוסר הדיוק. לפיו, המגן דוד בעת העתיקה היה סמל של עמים רבים. בעת העתיקה ובימי הביניים ייחסו לו כוחות מאגיים, והוא הפך להיות סמל יהודי למעשה רק בראשית תנועת הציונות.8 בכל גלגוליו של המגן דוד יש תחנה אחת מעניינת שקושרת אותו לספר העברי; לאחר המצאת הדפוס, בשלהי ימי הביניים, אימצו מדפיסים יהודים את צורת המגן דוד והפכו אותה לסמל בית הדפוס שלהם.

מגן דוד גדול מופיע בספר המודפס הראשון שנדפס במרכז אירופה, סדר תפילות, פראג 1512

אברהם יערי, שחקר דגלי המדפיסים העבריים ובהם גם את ספר התפילות המודפס, מציין שהבחירה במגן דוד היא בעקבות העובדה ששישה מדפיסים היו שותפים להוצאתו לאור של הספר, כמספר קודקודי הצורה.9 בקולופון כתבו השותפים: "אלף המגן תלוי עליו כל שלטי המחוקקים. כל המחזיקים במגן דויד. עם כל ישראל אחיהם ואמרו אמן. ברוך הנותן ליעף כוח".10 גם הם ראו במגן דוד סמל לחוסן של העם העייף מהישיבה הארוכה בגלות.

בחזרה לסמל מערכות. ליליין ותו הספר שלו היו רק השראה, וצריך היה מעצב גרפי מקצועי שיהפוך את התמונה של ליליין לסמל. זה היה תפקידו של יחיאל כגן. כגן היה מדפיס, מוציא לאור, בעל משרד פרסום תל־אביבי ומעצב גרפי שהיה ממקימי "אגודת הציירים העברים לגרפיקה שימושית בארץ-ישראל". כל זה בלי לגרוע מהיותו לוחם, איש גדוד נהגי הפרדות. מ־1948 מופיע הסמל של מערכות בכל פרסום, ואף ייחדו לו שערים משלו. לאחרונה, לרגל חגיגות שנות ה־80 למערכות, הופיע הסמל על שער גיליון מיוחד. בגיליון זה נתבקשו חוקרים עכשוויים להתייחס למאמרים שפורסמו בגיליונות הראשונים של מערכות ולכתוב מנקודת מבט עכשווית על המאמרים ההם. על השער הופיע הסמל של מערכות. בניגוד לפרספקטיבה מחקרית שיכולה להשתנות, הסמל הוא נצחי:

שער הגיליון החגיגי לרגל 80 שנים ל"מערכות"

גרשום שלום הסביר מדוע אין צורך להסביר סמל: לפיו, על סמל להיות ברור ופשוט לכול, אחרת הוא מחטיא את מטרתו: "סמל שהוא בבחינת כתב סתרים, שאינו מובן אלא למעמיקים חקר ולדורשי רשומות, אפשר שהוא עניין גדול לחובבי עתיקות או לחובבי אלגוריות סבוכות, אבל ספק אם יש בו כדי לדבר אל הציבור החי ולעורר בו אותה התעוררות שאינה באה בדרך הרצאה הגיונית או התבוננות ממושכת, אלא בדרך ההברקה וההארה".11