האם איבדה ישראל הזדמנות אסטרטגית להכות בחזבאללה?

שיירת גדוד 890 בדרכה לשארם א־שייח', מלווה במטוס פייפר לקישור אווירי. נובמבר 1956

מלחמה יזומה של ישראל איננה עניין שאין להעלותו על הדעת כיום. יתרה מכך, יש לדון בו במלוא הרצינות לאור הסברה כי ישראל החמיצה למעשה הזדמנות אסטרטגית חד־פעמית להכות במערכי ארגון חזבאללה שבלבנון, עת היה הארגון מעורב עד מאוד בלחימה במלחמת האזרחים בסוריה בתחילת העשור הנוכחי. כדי להדגים את הרווחים האפשריים ממלחמה יזומה, נביט אל שני תקדימי העבר - מלחמת סיני ומלחמת לבנון הראשונה - וננסה להבין מדוע כה חשוב לשמר את האופציה הזו בידי הקברניטים. לבסוף ננסה להגדיר מה תפקיד המטה הכללי בזיהוי הזדמנות אסטרטגית למלחמה יזומה.

מלחמת סיני

ב־6 בדצמבר 1953 התמנה משה דיין לתפקיד הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל. לאחר מינויו, ארבע שנים מתום מלחמת העצמאות, החל לשקול את חידוש המלחמה בערבים, משום שחש, כמו רבים אחרים, אי שביעות רצון מן הגבולות שהתקבעו בהסכמי שביתת הנשק של 1949. גבולות אלו נחשבו מסוכנים ולא בני הגנה, והיה חשש שיתקבעו בעתיד כגבולות בין־לאומיים מוסכמים בין ישראל הצעירה וארצות ערב המקיפות אותה. לצד תכנון סודי במטכ"ל של תוכניות אופרטיביות למלחמה יזומה, השיח על מלחמה שכזאת כמנוף מדיני להשגת תנאים אסטרטגיים טובים יותר היה גלוי ופומבי. למשל, ב־12 במאי 1954  נאם ראש הממשלה משה שרת בוועדה המדינית של מפא"י בתל־אביב, והתייחס בדבריו לרעיון המלחמה היזומה שאליו התנגד: "אינני חושב שהבעיה מלחמה או לא מלחמה, נפתרת בזה אם אומרים: 'איננו רוצים במלחמה' [...] גם אלה שבהחלט אינם גורסים מלחמה כמטרה של מדיניות, חוששני שאינם נותנים במידה מספקת את דעתם על האפשרות שאנו יכולים לגלוש לתוך מלחמה".1

ב־3 בנובמבר 1955 שב דוד בן־גוריון למשרד ראש הממשלה, וכשנה אחר כך, בהנהגתו ובהנהגת דיין יצא צה"ל למלחמה היזומה שאליה התנגד שרת שאף התפטר מתפקיד שר החוץ בשל התנגדותו. מערכת סיני, על אף היותה יזומה, נתפסה בציבור כמלחמה הכרחית, ואולי אף אלוהית כפי שכתבו עלי מוהר ומשה וילנסקי בשירם "לא אגדה רעי".2 למעט מפלגת השמאל מק"י ובודדים בציבור הישראלי כדוגמת העיתונאי אורי אבנרי שדיבר על "הקנוניה" עם צרפת ובריטניה, נתפסה המלחמה כצודקת, חשובה ובעלת הישגים. המלחמה גם המחישה למנהיגי ערב ולנשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר בראשם, כי צבאות ערב לא יוכלו לשחרר את פלסטין בכוח. יתר על כן, מלחמת סיני הראתה את מוכנותה ואת נכונותה של ישראל לנקוט צעדים על־מנת להבטיח את שרידותה, פיתוחה והתבססותה במרחב רווי האיום. היציאה למלחמה יזומה חיזקה את ההרתעה הישראלית, הובילה להפסקה של פעולות הפדאיון ולאחד העשורים השקטים מבחינה ביטחונית בתולדות ישראל.

נגמ"ש M-113 צה"לי בדרום לבנון, יוני 1982

מלחמת לבנון הראשונה

בראשית יוני 1982, כשלושה עשורים לאחר מלחמת סיני, יצאה שוב ישראל למלחמה יזומה - הפעם בחזית הצפונית. מלחמת האזרחים בלבנון שהובילה לערעור הסדר הבין־עדתי שהתקיים במדינה זו, התבססות ארגוני הטרור הפלסטיניים בה בחסות אי־היציבות ולבסוף, כניסת הצבא הסורי ללבנון ואיום בחזית נוספת מול ישראל, הובילו את הדרגים המדיני והצבאי להכין תוכנית בשם "אורנים" למלחמה יזומה בלבנון.3 "משבר הטילים"4 בבקעת הלבנון באביב 1981, וירי הרקטות המסיבי של אש"ף על קריית שמונה בקיץ של אותה שנה, שהוביל לשיבוש אורח החיים בצפון המדינה, לא הותירו ברירה בידי הצמרת הביטחונית של ישראל. עתה הובהר סופית כי לא ניתן יהיה עוד לשתק את אש הרקטות מלבנון רק באמצעות חיל האוויר, וכי יהיה צורך במהלך יבשתי, Boots On The Ground, כדי להפסיק ירי זה. מטרות המלחמה המוצהרות היו אפוא הפסקת הירי הרקטי של ארגוני המחבלים מלבנון בטווח של עד 40 ק"מ, פגיעה קשה בארגוני הטרור עד כדי סילוקם ומוכנות ללחימה נגד הכוח הסורי בלבנון באם תתלקח. בניגוד לנרטיב שהתקבע בציבור כי שר הביטחון אריאל שרון, והרמטכ"ל רפאל איתן ("רפול") הונו את ראש הממשלה מנחם בגין בנוגע למטרות המבצע, הרי שבשנים האחרונות הולך ומתברר חלקו של האחרון בקביעת המדיניות ביחס למצב המדיני הרצוי בלבנון בתום הקרבות.5 בראשיתה נהנתה גם המלחמה היזומה הזאת, ממש כמו מלחמת סיני, מתמיכה ציבורית רחבה. בטור המערכת בעיתונו "ידיעות אחרונות", כתב הפרשן הצבאי עמירם ניר ביום פריצת המלחמה: "שקט, יורים: עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים. עכשיו כולנו עם אחד, במדים, עכשיו יורים. שקט".6 חילוקי הדעות בציבור הישראלי החלו רק לאחר שהובהר כי המלחמה חורגת מן המטרות שהוגדרו לה בראשיתה. אגב, מבחינה אסטרטגית המלחמה הייתה מוצלחת למדי, והשיגה את מטרותיה: הצבא הסורי הוכה באופן קשה, סוללות הטק"א שלו הושמדו מן האוויר במבצע "ערצב 19" וארגון הטרור אש"ף פינה את אנשיו בדרך הים מלבנון לתוניס, מרחק של מאות קילומטרים מגבולות ישראל.

מלחמת האזרחים בסוריה

בחודש מרס 2011 הגיע "האביב הערבי" לסוריה. מהומות קשות שפרצו בעיר דרעא התפשטו במהירות גם לערים הגדולות, ובעקבות צעדי הדיכוי האכזרי שנקט המשטר העלווי החל גל עריקה של חיילים סורים שיצאו בגלוי נגד משטרו של הנשיא בשאר אל־אסד. במהלך 2012 החל המשטר הסורי לאבד את אחיזתו בשטח, ואיראן נחלצה לעזרתו באמצעות שליחת כוחות תגבור של אנשי מיליציות שיעיות, חיילי משמרות המהפכה ובעיקר לוחמי ארגון חזבאללה שהועתקו מלבנון לסוריה, כדי לסייע בלחימת כוחות המשטר נגד ארגוני המורדים הסונים. כתוצאה מכך, בין השנים 2015-2012 נקלע ארגון הטרור השיעי לאחד המשברים הקשים בתולדותיו - כאלפיים מאנשיו נהרגו בקרבות, וכ־6,000 נפצעו. בניגוד לטענתו כי הוא מגן על לבנון, הוצג עתה הארגון השיעי במערומיו כמשרת אינטרסים זרים, איראניים וסוריים. זאת ועוד, המשבר איים אף לזלוג ללבנון המקוטבת לאחר שורה של פיגועי נקמה סוניים בלב בירות ברובע הדאחיה, מעוזו העיקרי של חזבאללה. לחולשתו של הארגון בשנים הללו נוספו משבר כלכלי קשה וסנקציות אמריקניות על בכיריו, לאחר שהתבהר כי הם תומכים בהפעלת הנשק הכימי של אסד נגד אזרחיו.

חולשתו של חזבאללה שנאלץ להילחם בחזית הסורית יכולה הייתה להיות מנוצלת על־ידי ישראל, באמצעות פתיחת חזית שנייה נגדו בלבנון. במקרה שכזה היה ארגון הטרור השיעי נאלץ לבחור בין שלוש אפשרויות אסטרטגיות גרועות מאוד מבחינתו:

* המשך ריכוז המאמץ שלו להבטחת שרידותו של משטר אסד בסוריה, תוך הזנחת נכסיו בלבנון.

* השנייה, התייצבות אל מול המתקפה הצה"לית בלבנון והפקרת הציר האיראני-סורי.

* לחימה בשתי חזיתות במקביל.

מלחמה יזומה שכזאת יכולה הייתה להיות מגובה על־ידי תמיכה של העולם הערבי הסוני, ואף מממשלו של נשיא ארצות־הברית, ברק אובמה, שהתייצב בגלוי (אם כי לא באופן מעשי משמעותי) נגד אסד. יתרה מכך, מלחמה יזומה בלבנון הייתה אף עשויה לחזק את ההרתעה גם נגד תנועת חמאס, שהחלה להגביר את הירי לדרום ישראל והפרה את ההבנות שהושגו בעקבות מבצע "עמוד ענן" ב־2012. טבען של הזדמנויות שהן לא מתקיימות לנצח, ובשלהי 2015 נסגר חלון ההזדמנויות כאשר רוסיה החלה את מעורבותה האקטיבית בסוריה, ומשטרו של אסד החל להתחזק מחדש. מדוע לא נוצלה ההזדמנות הזו? האם בשל ההכנות לפגיעה ישראלית אפשרית בפרויקט הגרעין האיראני שנחשב, בצדק, מסוכן הרבה יותר מחזבאללה לעתידה של ישראל? האם הבחירה של המטכ"ל באפיק התקיפות היזומות החשאיות, שכונו מב"ם (מערכה שבין המלחמות), היא תולדה של ויתור על אופציית המלחמה היזומה? נותר רק להמתין לפתיחת הארכיונים בעוד יובל שנים כדי לראות אם מתקפה יזומה כזו בלבנון כלל נשקלה ועמדה על הפרק.

תפקיד הדרג המדיני והצבאי במלחמה יזומה

מלחמה, ובוודאי כזאת יזומה, צריכה להיות המוצא האחרון להשגת רווחים אסטרטגיים. אני סבור כי השסע בחברה הישראלית ביחס למלחמת לבנון הראשונה ותוצאותיה, ועוד יותר זכרה בדימוי הציבורי, פוגע מאז סיומה בנכונות הצמרת המדינית והצבאית בישראל לצאת למלחמה יזומה נוספת, גם במקרים מובהקים שבהם יש סבירות רבה להשגת תועלת ביטחונית. אין ספק כי מלחמה יזומה היא מורכבת, שכן היא מצריכה גיוס של תמיכת דעת הקהל בארץ ובעולם, אולם לטעמי היא עדיפה לעיתים על יציאה למלחמה כפויה, כאשר חרב האויב מונחת על הצוואר ותנאי הפתיחה גרועים. יש להפריד בין תפקיד הדרג המדיני ובין תפקידו של הדרג הצבאי הבכיר, המטכ"ל. בעוד שמהדרג המדיני נדרש לתכלל ולאזן את השיקולים הביטחוניים עם שיקולים נוספים כמו שיקולים כלכליים, מערכת יחסי החוץ, הבריתות וההסכמים, הרי שעל הדרג הצבאי חובה לזהות הזדמנויות אסטרטגיות להכות באויבים, ולהציג את האפשרות הזו לדרג המדיני.

ידועה היטב7 פרשת "מרד הגנרלים" של המטכ"ל בראשות הרמטכ"ל יצחק רבין נגד ראש הממשלה לוי אשכול, ערב מלחמת ששת הימים. חברי המטכ"ל, שסברו כי ההמתנה משחקת לרעת צה"ל, דרשו כבר בסוף מאי 1967 לתקוף באופן יזום את הצבא המצרי. בדיון שנערך בבור המטכ"ל ב־28 במאי 1967, נזפו האלופים בראש הממשלה על הססנותו. אשכול הגיב ברוגזה לטענות חברי המטכ"ל, ואמר בין השאר את הדברים הבאים, הממחישים את ההבדל שבין הדרג הצבאי לדרג המדיני ביחס לשאלת היציאה למלחמה: "לא העליתי על הדעת שאם יש צבא מצרי גדול בקרבת הגבול נקום בלילה ונשמיד אותו [...] הרתעה לא אומרת שצריך לפעול [...] אמנם זה מרגיז במיוחד את אלה שכל החיים שלהם מתחנכים על תקיפה, על מלחמה. אבל אנחנו בממשלה דיברנו על הרתעה [...] האם כל החיים נחיה על חרבנו?".8

עמי גלוסקא, אשכול, תן פקודה, מערכות, תל־אביב, 2004.

סיכום

מלחמה יזומה היא כלי אסטרטגי לגיטימי וחשוב של המדינה, ואל לנו לזנוח אותו. ויתור מראש על האפשרות הזו דומה לוויתור מרצונו של נגר על אחד מהפטישים בארגז הכלים שלו. באזורנו, מלחמה יזומה עשויה להביא לרווח אסטרטגי שיתבטא בהחלשת היריב, בחיזוק ההרתעה ועל כן בהרחקת המלחמה הבאה. לפיכך, טענתי העיקרית היא כי אין לשלול מראש את האפשרות הזאת של יציאה למלחמה יזומה, כפי שאומנם היה בשנותיה הראשונות וגם בגיל הביניים של ישראל. כפי שראינו במאמר, שני מקרי הבוחן הניבו רווחים ביטחוניים לא מעטים. ויתור מראש על אופציית המלחמה היזומה מחליש את ערך הקלפים האסטרטגיים שמחזיק בידיו השחקן הישראלי, במשחק הפוקר מורט העצבים של המזרח התיכון.