פרק ראשון: עם בוא ״האביב הערבי״

בחורף 2010 פקדה את העולם הערבי טלטלה כמותה לא ידע זה עשרות בשנים. טלטלה זו זכתה בראשית דרכה לכינוי ״האביב הערבי״. מונח זה, שמקורו בשיח האקדמי והתקשורתי במערב בעשור הראשון של המאה ה־21 ,שאב את השראתו מאותם אירועים הרי גורל בהיסטוריה האירופית דוגמת ״אביב העמים״ של 1848–1849 או ״האביב של פראג״ של 1968. ואולם, הוא נסמך גם על אירועים שהתרחשו במרחב המזרח תיכוני בן זמננו דוגמת ״האביב של דמשק״, אותו ניסיון קצר מועד וחולף של אינטלקטואלים ואנשי רפורמה סוריים לקדם באביב של 2001 רפורמות במדינה, שנקטע באיבו בידי המשטר הסורי; או ״האביב של בירות״ של 2005 — פרץ חולף של חיוניות ושל רצון בשינוי בלבנון בעקבות רצח ראש הממשלה לשעבר, רפיק אל־חרירי בחודש פברואר של אותה שנה. היה מי שהשתמש במונח ״האביב של טהראן״ כדי לתאר את המחאה שפרצה באיראן ביוני 2009, במחאה על הזיופים הנרחבים בבחירות לנשיאות שהתקיימו במדינה בראשיתו של אותו חודש.

בעצם השימוש במונח ״האביב הערבי״ בידי חוקרי אקדמיה, אנשי תקשורת, מעשה ומדינה במערב, אך גם בידי אינטלקטואלים ערביים לא מעטים על־מנת לתאר את הרעש שפקד את העולם הערבי, היה כדי ללמד על תקוותם ואף אמונתם של אלו כי רעש זה יוביל למיטוטו של הסדר הפוליטי והחברתי שהתקיים במרבית, אם לא בכלל המדינות הערביות — על חוליו ופגמיו — ויקדם את החברות הערביות לעבר עידן של דמוקרטיה ונאורות, וממילא, אלי יציבות פוליטית, שגשוג כלכלי, ביטחון וצדק חברתי. ביטוי מובהק לתחושות אלו, מנותקות מן המציאות המזרח תיכונית ככל שהיו, נמצא בדברים שכתב העיתונאי המוערך תומאס פרידמן בעיתונו ״ניו יורק טיימס״ מכיכר תחריר בלב קהיר בליל 10 בינואר 2011, בשיאה של המהפכה במצרים. ביסוד האמפתיה ובעיקר התקווה שהביע פרידמן במאמרו, אך גם תקוותם של רבים אחרים באזור ובעיקר מחוצה לו לעתיד טוב יותר בעבור המזרח־התיכון ותושביו, עמדה גם העובדה שרעידת האדמה שפקדה את האזור התרחשה בצל ושמא בעקבות בחירתו של ברק אובמה כנשיא ארצות־הברית שנתיים קודם לכן בנובמבר 2008. בחירתו של אובמה כנשיא הייתה לרגע קט וחולף מקור השראה לרבים בעולם ואף במזרח־התיכון, וללא ספק העניקה רוח גבית לרצון בשינוי ולתקווה לעתיד טוב יותר, ויותר מכך, אף מקור של אמונה ביכולת לממש שינוי שכזה.

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן