פרק עשירי: ישראל והמהפכה הסורית — צופה מעורבת מן הצד

פרופ' אייל זיסר , סגן רקטור אוניברסיטת תל־אביב, לשעבר ראש מרכז דיין ללימודי המזרח התיכון. מחבר הספר סוריה במלחמה: עלייתה ונפילתה של המהפכה בסוריה 27.12.2020

ישראל נוכח פרוץ ״האביב הערבי״ הטלטלה שאחזה בחורף 2010 בכל רחבי העולם הערבי, התקבלה בישראל בהפתעה גמורה ובזעזוע עמוק. ימים ספורים קודם לפרוץ המהומות בתוניסיה ובמצרים האמינה ישראל הרשמית, כי היציבות הפוליטית בעולם הערבי תישמר עוד למשך שנים רבות. ברוח זו אף העריך ראש אמ׳׳ן, אלוף אביב כוכבי, עוד ב־25 בינואר 2011, היום שבו פרצה המהפכה להערכה זו היו שותפים מיטב במצרים, כי: ״אין כרגע חשש ליציבותו של השלטון המצרי״. הפרשנים לענייני ערבים בתקשורת הישראלית, כמו גם מיטב חוקרי האקדמיה בישראל ובחו״ל, ובהם כאלו שהקדישו את חייהם ללימוד תולדותיה של מצרים המודרנית. הללו סברו כי המערכת המצרית, אותה ״מדינת מוסדות עמוקה״ ששורשיה נטועים עמוק בהוויה המצרית, תוכל לסערה המתדפקת על שעריה.

ראוי להזכיר כי בשנים שקדמו לפרוץ ״האביב הערבי״, ועל בסיס ההערכה כי המערכת המדינתית הערבית המקיפה את ישראל היא מערכת איתנה וחסינה, שאינה מבקשת אחר עימות עם ישראל אלא נכונה לשתף עמה פעולה במאמץ לשמר את היציבות באזור, מיקדה עצמה ירושלים באיום האיראני, וליתר דיוק במרוץ של טהראן להשגת פצצה גרעינית. כפועל יוצא מכך גם באיום שהציבו לישראל שלוחיה של איראן בסביבתה המידית — חזבאללה בלבנון וחמאס ברצועת עזה — שאותם ציידה טהראן בעשרות אלפי טילים מתקדמים, בעלי טווח המכסה את מרבית שטחה של ישראל.

ישראל לא התעלמה כמובן מן הקשיים שבפניהם ניצבו המשטרים והחברות בעולם הערבי שסביב לה, ומכאן אותה תפיסת ״הווילה בג׳ונגל״, מונח מבית היוצר של אהוד ברק בעת שכיהן כראש ממשלה (1999–2001) וכשר ביטחון (2007–2013).התפיסה מבקשת לראות בישראל מדינה מתקדמת המוקפת מרחב עוין המצוי מרחק שנות אור מאחוריה, נעדר יציבות ונתון בטלטלה מתמדת על רקע של נחשלות ומצוקה פוליטית, חברתית וכלכלית. אלא שבעטיה של תפיסה זו נתפסו המשטרים השולטים במדינות הערביות כעוגן של יציבות וכידידותיים לישראל, ולפיכך מקור של תקווה ושל ביטחון בעבורה. המענה הישראלי לאתגר האיראני היה כינונו של שיתוף פעולה, כדי ברית מדינית־ ביטחונית בלתי מוכרזת, עם הציר הערבי הסוני המתון שעליו נמנו מדינות דוגמת מצרים, ירדן ואפילו ערב־הסעודית. ציר זה החל רוקם עור וגידים עוד בשלהי שנות ה־70 של המאה ה־20 בעקבות התפנית האסטרטגית שחולל אנוַר אל־סאדאת במדיניותה של מצרים בשאלת הסכסוך הישראלי-ערבי, אבל חשיבותו בעבור ישראל הלכה וגברה מאז ראשית שנות האלפיים נוכח עליית מעמדה של איראן, כדי הפיכתה למעצמה אזורית.

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן