המחאה, המרי, המהפכה ולבסוף מלחמת האזרחים ומלחמת הג׳האד שהתנהלו לאורך השנים האחרונות בסוריה, הובילו להרס של מוסדות המדינה ולפרימת הרקמה החברתית המחברת יחדיו את מרכיביה השונים של החברה בסוריה, אבל גם ובעיקר למשבר הומניטרי חסר תקדים שביטויו היה מיליוני עקורים ופליטים, ומאות אלפי הרוגים — חלקם הגדול מידיו של המשטר הסורי ובעלי בריתו. ראוי להזכיר כי הלחימה בסוריה לוותה במעשי אכזריות, כדי פשעי מלחמה, נגד אוכלוסייה אזרחית שמרביתה לא הייתה מעורבת כלל בלחימה ומצאה עצמה בין המשטר למתנגדיו. פשעים אלו בוצעו בידי שני הצדדים, כוחות המשטר ובעלי בריתם, בין אם רוסיה, איראן, לוחמי חזבאללה או לוחמים של מיליציות שיעיות שגויסו בידי האיראנים מכל רחבי המזרח־התיכון, ומנגד קבוצות של מורדים, לרוב קבוצות אסלאמיות קיצוניות, שהבולט שמביניהן היה ארגון דאעש. זה האחרון הפך כידוע את מעשי ההרג בלא הבחנה ומעצורים לכלי תעמולתי, אך גם צבאי ומדיני יעיל מול מתנגדיו ותומכיו כאחד.
מעשי הרג אלו היו מעוגנים באידיאולוגיה שהעמידה את הברירה: אסלאם או מוות — בפני בני עדות המיעוטים בסוריה, ואף בפני אותם סונים שלא קיבלו על עצמם את תפיסתו האידיאולוגית ואת דרכי הפעולה הדתיות של הארגון. לצד זאת השתמש דאעש במעשי ההרג שביצע כדי להרתיע את אויביו, ואף לגייס תומכים שהתרשמו מהנחישות הרצחנית שהפגין כלפי אויביו. ובכל זאת למעשי האכזריות של המשטר הסורי בהנהגתו של אסד יש לייחס חומרה רבה יותר. ראשית, משום שמדובר היה במשטר מוכר על־ידי מרבית מוסדותיה של הקהילה הבין־לאומית, שנהנה לפיכך מלגיטימיות בין־לאומית. לא היה מדובר אפוא בפורעי חוק או קנאים דתיים מטורפים, שכל העולם התנער מהם וממעשיהם. המשטר הסורי גם נסמך על החוק הבין־לאומי לא רק כדי להצדיק את המשך שלטונו, אלא גם כדי להצדיק את מעשיו. כך נהגו גם בעלי בריתו. אסד הגדיר למשל את מעשי ההרג רחבי ההיקף שביצע צבאו, כמהלך לגיטימי של ממשלה הנאבקת בטרור ומבקשת להגן על אזרחיה מפניו.
רוסיה ואיראן הצדיקו את מעורבותן הצבאית בסוריה, בכך שזו נעשתה במענה לפניה של ממשלתה הלגיטימית של סוריה. בנוסף, משום שלרשותו של המשטר עמדו יכולות צבאיות ועוצמה מדינתית בלא יחס לאלו שבידי המורדים, ושאותן הוא הפעיל באופן נרחב ובלא הבחנה וגם בלי מעצורים, הפכו מעשיו לחמורים ורחבי היקף הרבה יותר מאלו של המורדים, ואפילו מאלו של דאעש.