* "מערכות הגנה - מאה שנים לארגון ההגנה" הוא מיזם משותף ל"מערכות" - בית התוכן המקצועי של צה"ל לצבא ולביטחון לאומי, לארגון חברי ההגנה וליחידת המוזאונים והמורשת של משרד הביטחון. עורך ראשי: תא"ל (מיל') ד"ר אפרים לפיד. הנתונים, הדעות והתפיסות הכלולים במאמרים הם באחריות הכותבים.
תרומת ההגנה למאבק הציוני 1947-1945
האם ועד כמה השפיעו הפעולות שביצע ארגון ההגנה על ההחלטה של בריטניה להעביר את שאלת ארץ־ישראל לאו"ם ועל החלטת האו"ם מ־29 בנובמבר 1947 בעניין ארץ־ישראל? שאלות אלה שנויות במחלוקת מאז שנות ה־40 של המאה ה־20, והן מהדהדות בחיבורים שכותבים היסטוריונים עד היום. פריטי ההיסטוריוגרפיה הראשונים על תולדות המאבק בשנים 1945‑1948 ייחסו משקל רב להעפלה בגיבוש ההחלטה של בריטניה לעזוב את ארץ־ישראל, וציינו את התרומה שהייתה לפרשת "אקסודוס" להשגת הרוב להחלטת האו"ם מ־29 בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ ועל הקמת מדינה יהודית בחלק ממנה.1
ואולם, רוב המחקרים המבוססים על מסמכים בריטיים מן השנים 1945‑1948, שנחשפו מאמצע שנות ה־70 ואילך, מציגים תמונה שונה, והיא, שההעפלה ויתר דרכי המאבק של היישוב המאורגן ושל ארגוני הפורשים לא מילאו תפקיד מרכזי בהחלטתה של ממשלת בריטניה להעביר את שאלת ארץ־ישראל לאו"ם (בפברואר 1947) ולהחלטתה להחזיר לו את המנדט על ארץ־ישראל. גם אלה המייחסים משקל למאבק של היישוב על דרכיו השונות בעיצוב ההחלטות של בריטניה, מגדירים את השפעתו כחיזוק המגמה בכיוון שאליו נטתה ממילא בריטניה בשל שיקולים כלכליים, אסטרטגיים ואימפריאליים, ואולי כתרומה לזירוז ההכרעה.2
באופן דומה, המסקנה העולה מן המחקרים, המבוססים על מסמכים ארכיוניים, היא שלמאבק של היישוב (להבדיל מן הפעילות המדינית־דיפלומטית) לא הייתה השפעה של ממש על המלצותיה של ועדת האו"ם לשאלת ארץ־ישראל ועל החלטת האו"ם ב־29 בנובמבר 1947. 3
המאמר הזה אינו עוסק בשאלות שהוצגו בפסקת הפתיחה כפשוטן, אלא סוקר, מנתח ומעריך את התרומה שהייתה להגנה בחזית המדינית של המאבק של היישוב ושל התנועה הציונית מתום מלחמת־העולם השנייה עד קבלת החלטת האו"ם 181 בדבר סיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל וחלוקת הארץ לשתי מדינות - ערבית ויהודית. לשם כך דן המאמר בשתי ועדות חקירה בין־לאומיות שביקרו בארץ־ישראל ב־1946 וב־1947: ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית והוועדה המיוחדת של האו"ם המוּכרת בראשי התיבות של שמה - אונסקו"פ (UNSCOP: United Nations Special Committee on Palestine). המאמר עוסק בתרומה, הישירה והעקיפה, שהייתה להגנה בגיבוש מסקנותיהן של ועדות החקירה; בתרומתה הייחודית של ההעפלה למאבק; ובהתנהלותו של ארגון ההגנה בתקופה שלאחר פרסום מסקנות ועדת אונסקו"פ וקבלת החלטת החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם.
ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית, 1946
בסתיו 1945 דחתה ממשלת בריטניה את פנייתו של נשיא ארצות־הברית הארי טרומן לאפשר עלייה מידית של 100 אלף עקורים יהודים מאירופה לארץ־ ישראל. בנאום שנשא שר החוץ הבריטי ארנסט בווין בפרלמנט הבריטי ב־13 בנובמבר 1945 הוא הזמין את ממשלת ארצות־הברית לכונן ועדה אנגלו־אמריקנית משותפת שתבחן את בעיית יהודי אירופה ותסקור את בעיית ארץ־ישראל לאור אותה בחינה.4
בוועדה, ששמה המלא היה "הוועדה האנגלית־אמריקנית לחקירת הבעיות של יהדות אירופה ושל ארץ־ישראל", (Anglo-American Committee of Inquiry on Jewish Problems in Palestine and Europe), היו 12 חברים: שישה בריטים ושישה אמריקנים.5 התפקיד העיקרי של הוועדה, לצורך הדיון הזה, היה: "לבחון את התנאים המדיניים, הכלכליים והחברתיים בפלשתינה (א"י), כפי שהם משפיעים על בעיית העלייה היהודית לארץ והתיישבותם (של היהודים) בה, ועל רוחם של העמים היושבים בה עכשיו". על הוועדה הוטל להמליץ בפני ממשלות בריטניה וארצות־הברית "על טיפול ביניים בבעיות האלה וגם על פתרון מתמיד".6 במילים פשוטות: לבחון עד כמה יכולה ארץ־ישראל לשמש יעד הגירה לעקורים היהודים שנמצאו אז באירופה. הוועדה החלה לפעול בוושינגטון ב־5 בינואר 1946. בהמשך יצאו חבריה ללונדון, ולאחר מכן סיירו במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה. ב־6 במרס 1946 הגיעה הוועדה לירושלים, ושהתה בארץ־ישראל עד סוף החודש. ב־20 באפריל היא הגישה את מסקנותיה, ואלה התפרסמו ברבים ב־1 במאי 1946.
מנקודת הראות הציונית, אף כי היו במסקנות של הוועדה כמה נקודות אור (ובראשן הדרישה להעלאה מידית של 100 אלף עקורים יהודים מאירופה לארץ־ישראל) - הן היו מאכזבות מבחינת המטרה הראשית של המאבק הציוני.7 ניתן אפוא לומר שהרושם הטוב שעשה היישוב על חברי הוועדה, וכן ההתרשמות שלהם שבעיני רוב העקורים היהודים באירופה ארץ־ישראל הייתה יעד ההגירה המועדף - כל אלה לא הולידו המלצה ברוח המטרה הציונית כפי שהוגדרה אז: כינון מדינה יהודית בכל שטחה של ארץ־ישראל.8
עם זאת, להתרשמותם של חברי הוועדה ממה שראו ושמעו בארץ־ישראל ובאירופה יש משמעות בהבנת התקופה ואירועיה, והדיון כאן מתמקד בעניינים שהעסיקו את חברי הוועדה בנוגע לארגון ההגנה: עוצמת הקשר בין ההגנה להנהלת הסוכנות היהודית; מספר חברי ההגנה; כמות הנשק שברשות הארגון ואיכותו; כוחו הצבאי של ארגון ההגנה ויכולת הפעולה שלו במצב שייווצר בארץ־ישראל בעקבות פתרון זה או אחר שתציע הוועדה.9
העדים מטעם הסוכנות היהודית וההגנה הציגו עמדה עמומה בשאלת מידת השליטה של הנהלת הסוכנות היהודית בהגנה. כך, למשל, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן־גוריון, הגדיר בעדותו את ההגנה כארגון חשאי. ובכל זאת, התרשמותם של חברי הוועדה הייתה, שארגון ההגנה סר למשמעתה של הסוכנות היהודית ב־1946, ממש כפי שהיה בעת המרד הערבי בשנים 1939-1936 כשהיה ארגון גלוי.10
הממשלה הבהירה לוועדה שההגנה הוא ארגון סודי, ולכן קשה להעריך את מספר חבריו. היא נקבה במספר "עד 80 אלף", וטענה שברשות הארגון נשק בכמות ניכרת. באותה עת העריכה הממשלה כי מספר חברי האצ"ל הפעילים הוא כ־1,000 ומספר אנשי המילואים כ־4,000; מספר חברי לח"י על־פי ההערכה היה 200-170. 11 חבר הוועדה הבריטי ריצ'רד קרוסמן התרשם: "למעשה ההגנה היא משמר־מולדת יהודי, מורכב מרוב היהודים והיהודיות בגיל צבא. [...] יש לה גרעין מקצועי שאנשיו מקדישים לו את כל זמנם".12
הוועדה ייחסה חשיבות מיוחדת להערכת הכוח הצבאי של ההגנה ושל יכולתו לפעול אם וכאשר יוחלט על פתרון כזה או אחר של שאלת ארץ־ישראל. הממשלה ציינה לזכות ההגנה את האימון הצבאי והמשטרתי שקיבלו חלק מחברי הארגון מן הבריטים בעת המרד הערבי ובמהלך מלחמת־העולם השנייה. בנוסף היא ציינה לטובה את ההשתתפות של ההגנה בשמירת הביטחון בארץ בתקופת המרד הערבי ואת הימנעותו ממעשי תגמול בערבים (קו פעולה שהוגדר אז ונקרא בהיסטוריוגרפיה היישובית "הבלגה").
מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל, מייג'ור־גנרל ג'ון דארסי, אמר לוועדה שאם יוטל עליו לאכוף פתרון פרו־יהודי, הוא יוכל לעשות זאת ללא קושי רב, תוך הסתייעות בהגנה. לעומת זאת, פתרון פרו־ערבי יחייב להפעיל כוחות גדולים (שלוש דיוויזיות) במשך זמן רב (ארבעה עד שישה חודשים) כדי למגר את ההתנגדות של היהודים. הוא תיאר את ההגנה כגוף צבאי בעל יכולות טובות מאוד, שיוכל לקבל לידיו את השליטה בארץ למחרת צאתם של הבריטים ממנה, וגם לעמוד מול כל התנגדות מצד מדינות ערב.13
קרוסמן סבר שארגון ההגנה הוא הכוח הלוחם החזק ביותר במזרח־התיכון, "מפני שאינו צבא פרטי, אלא כל היישוב היהודי מאורגן להתגוננות". הסכנה בעיניו הייתה לא מהומות מצד הערבים, אלא התנגשות בין הצבא הבריטי ובין ההגנה. הוא העריך שהכוח שיידרש לכפות חלוקה של ארץ־ישראל לא יהיה גדול יותר מן הכוח שיידרש לפרק את ארגון ההגנה מנשקו.14
כאמור, מנקודת ראות ציונית, מסקנותיה של הוועדה היו מאכזבות על אף ההתרשמות החיובית שלה מן ההגנה (ומעניינים נוספים). הוועדה המליצה שלעת עתה הארץ תהיה לא ערבית ולא יהודית, ושבעתיד היא תהיה מדינה דו־לאומית. גרועה אף יותר מנקודת הראות הציונית הייתה התוכנית שגובשה בעקבות דוח הוועדה, תוכנית מוריסון־גריידי, שעיקרה היה: כינון אוטונומיה חֶבלית בארץ־ישראל. וכך, בקיץ 1946, לאחר כמעט שנה של מאבק בבריטים, לא התקדמה הציונות אף לא במעט לקראת מטרתה המוצהרת: הקמת מדינה יהודית בכל ארץ־ישראל. באותה עת הגיע לשיא המאבק הצבאי של היישוב - "ליל הגשרים" (16 ביוני 1946) ופיצוץ מלון "המלך דוד" (22 ביולי 1946).
גם ההעפלה צברה תאוצה כשהאוניות הגיעו בתכיפות רבה יותר ועם מספר מעפילים גדול יותר.15 התגובה של הבריטים על "ליל הגשרים" הייתה תַקיפה - "השבת השחורה" (29 ביוני 1946), והיה ברור שיש באמתחתם של שלטונות המנדט צעדים חריפים עוד יותר;16 ולנוכח התגברות ההעפלה הם החלו לגרש את המעפילים שנתפסו בים - לקפריסין (אוגוסט).
תרומת ההעפלה בחזית הפנים־יישובית
לנוכח המצב הזה החליטה ההנהגה הציונית לשנות את אופי המאבק נגד בריטניה. תנועת המרי העברי חדלה להתקיים, והוחלט לרסן את המאבק הצבאי על סוגיו. במונחים של אותה תקופה ההחלטה הייתה לנטוש את "המאבק הרצוף" ולנהל "מאבק צמוד", שהיה מוגבל לתחומי ההגנה על זכות העלייה, על זכות ההתיישבות ועל זכות ההגנה העצמית; ובמקביל להעביר את כובד המשקל של הפעילות להקמת מדינה לזירה המדינית־דיפלומטית. בו־בזמן נעשה בחדרי חדרים שינוי גם בהגדרת המטרה של המאבק הציוני, שהייתה עד אז כינון ארץ־ישראל כולה כמדינה יהודית, כפי שהוחלט בוועידת בילטמור במאי 1942. 17 באוגוסט 1946 נערך בפריז כנס מורחב של הנהלת הסוכנות היהודית, שבו סוכם: ההנהלה מוכנה לדון בהצעה לכינון מדינה יהודית בת־קיימא בשטח מתאים של ארץ־ישראל" (A viable Jewish state in an adequate area of Palestine).18 בעוד שההחלטה האסטרטגית הזאת לא פורסמה ברבים, אלא הייתה קו פעולה במישור הדיפלומטי ומאחורי הקלעים, השינוי הטקטי, המעבר ל"מאבק צמוד" המתנהל בריסון ובאיפוק, יוּשׂם באופן מידי.
לא כל הציבור היה מסוגל להבין ולקבל את האיפוק הטקטי במאבק, במיוחד את ההוראות למתֵן את ההתנגדות בחזית ההעפלה. עבור הפלמ"ח זו הייתה גזירה שכמעט לא יכול היה לעמוד בה. בפגישה של מפקדי הפלמ"ח (ממפקד מחלקה ומעלה) עם בן־גוריון שהתקיימה באפריל 1947 הם העלו בפניו את שאלותיהם־טרוניותיהם: "מדוע אין מתנגדים לגירוש המעפילים, מדוע אין העפלה אלא בממדים קטנים [...], מדוע צמודים ב'תגובה' לנמל חיפה (ולא בחו"ל)".19
ההחלטה על מיתון המאבק, נכתב בעלון הפלמ"ח, פגעה ב"רצוננו הטבעי וההכרחי להמשיך במלחמה בעד אותם ערכים שעליהם חונכנו".20 יתר על כן, ההחלטה הזאת השאירה את זירת הפעילות ל"פורשים", ואִפשרה להם את "התפארות השווא [...] על היותם 'הלוחמים היחידים'" נגד הבריטים, והגבירה את נטיית לב הנוער אליהם.21 בדיעבד תיארה נתיבה בן־יהודה את תחושותיהם של הפלמ"חניקים כך:
אנחנו התנדבנו מרצוננו לפלמ"ח. ובער בנו היצר להילחם, בעיקר בגלל מה שקרה ליהודים בשואה, ובעיקר בגלל שהאצ"ל והלח"י היו עכשיו היחידים שהראו לעולם מה יהודים כן יכולים לעשות. [...] מסוף מלחמת העולם הם לא הפסיקו לרגע לעשות פעולות נהדרות, ראוותניות והרבה מאיתנו מתו להצטרף אליהם.22
במציאוּת המורכבת הזאת סייעה ההעפלה, שעליה היו מופקדות שתי זרועות של ההגנה - המוסד לעלייה ב' והפלי"ם (בלי לשכוח, כמובן, את חלקם המכריע של המעפילים) - להנהגת היישוב לכבוש את נפש הנוער ולשכנע את הציבור לקבל עליו את המרוּת הלאומית.23 בימים שבהם ההעפלה נותרה תחום המאבק הכמעט יחיד של היישוב המאורגן שעליו מותר היה לדבר ברבים, ובתקופה שבה פגעו הפורשים בבריטים והתגאו בהצלחותיהם, הייתה ההעפלה אמצעי לליכוד שורות היישוב ולחיזוקו בכך ששימשה הוכחה שלא רק הפורשים מכים בבריטים.24 ואכן, בציבור שררה הסכמה רחבה בנוגע להעפלה,25 ובכך היא סייעה להנהגה לרכז את מאמציה בזירה המדינית, ובסתר - לבנות את הכוח לקראת המערכה הבאה, המלחמה מול הערבים.
ההעפלה נשלפה מארסנל המאבק הציוני כשלושה חודשים לאחר שהסתיימה מלחמת־ העולם השנייה,26 עוד לפני שהתחדש המאבק של היישוב נגד הבריטים (באוקטובר 1945), והיא הייתה לאחת מארבע החזיתות שבהן התנהל המאבק להקמת מדינה יהודית. החזיתות האחרות היו: פעילות מדינית ודיפלומטית; פעולות צבאיות מסוגים שונים; והקמת יישובים. למאבק הייתה סיסמה משולשת: "בוז לספר הלבן! עלייה חופשית! מדינה עברית!", וההעפלה נועדה לשמש בראש ובראשונה מנוף להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל. יש להדגיש: המטרה של ההעפלה, כמו מטרת המאבק הציוני בכלל, לא הייתה מוגבלת לביטול "הספר הלבן", שעיקרו היה הגבלת העלייה במטרה לשמור על יחסי כוחות דמוגרפיים של שליש יהודים ושני־שלישים ערבים), גם לא להשגת עלייה חופשית (לנוכח החלטת בריטניה מנובמבר 1945 להגביל את העלייה ל־1,500 נפש בחודש), ואף לא נועדה לפתור את בעיית העקורים. מטרתה הראשית הייתה להביא להקמתה של מדינה יהודית בארץ־ישראל. אדריכלי המדיניות הציונית ייעדו לה תפקיד מרכזי בהוכחת הקשר שבין פתרון שאלת העקורים היהודים באירופה להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל ולהפגנת רצונם של יהודים לעלות לארץ חרף כל המכשולים. היא הייתה אמורה לשמור בכותרות העיתונות ובתודעה הציבורית העולמית את בעייתם של העקורים היהודים הנמקים באירופה חודשים רבים לאחר שהמלחמה הסתיימה, והיה בה כדי להביך את הבריטים שחסמו את דרכם של ניצולי שואה אל מה שהיה בעיניהם מולדתם - זאת תוך ניצול היתרון המוסרי של התביעה הציונית. המטרה המובנת מאליה לכאורה - להביא יהודים לארץ־ישראל - לא הייתה המטרה הראשית והעיקרית של ההעפלה. לפיכך, העובדה שההעפלה לא הביאה להגדלת מספר היהודים שנכנסו לארץ־ישראל בין תום מלחמת־העולם השנייה להקמת מדינת ישראל מעֵבר למכסה החודשית של 1,500 הסרטיפיקטים, אין בה כדי להעיד שנכשלה.27
הגדרת המטרות של ההעפלה כפי שהוצגו לעיל נעשתה בישיבות סגורות וגם בריש גלי. במאי 1945, סמוך מאוד לתום המלחמה, אמר משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, בישיבת הוועד הפועל הציוני, שהמאבק סביב העלייה הלא לֶגלית הוא המנוף הטוב ביותר לקידום מטרות הציונות: "ופה אין הכוונה לתוספת עולים - גם דבר זה מכובד - אלא מנוף לשינוי פני הדברים". אליעזר ליבנשטיין (ליבנה), מן המופקדים על ביטאוני ההגנה באותן שנים, כתב בביטאון מלחמתנו בקיץ 1945 שההעפלה ("עלייה בכל עת ובכל דרך") היא "המכשיר העיקרי של היאבקותנו הפוליטית".28 במכתבו מ־1 באוקטובר 1945, שבו הורה על חידוש המאבק בבריטים והִתווה את דרכיו, הציב בן־גוריון במרכז את העלייה הלא לֶגלית על סוגיה (ב' וגם ג' - הלוא היא ההעפלה המזוינת), וייחד לה חלק ניכר מן המכתב.29
נוסף על המטרות שהוזכרו לעיל היו להעפלה כמה מטרות, שחלקן הוגדרו מלכתחילה, ואחרות התגבשו במהלך הזמן, או שהיו תוצר לוואי שלה. אחת מהן הייתה מתיחת גשר בין היישוב לגולה, שהיה בבחינת גילוי של סולידריות לאומית חוצת ימים, מדינות ויבשות, וכן חיזוק תומכותיו של הגשר הזה בשני צידיו - בארץ־ישראל ובחוץ לארץ. באירופה נועדה ההעפלה לשמור על המורל של היהודים במחנות העקורים, להוכיח שהיישוב דואג לאחיו שבגולה ולהניא את העקורים מלהגר למדינות אחרות; בארצות־הברית היא נועדה לגייס את דעת הקהל היהודית כדי שזו תפעיל לחץ על הממשל. המטרה הנוגעת ביותר לדיון הזה הייתה ליכוד היישוב סביב נושא פוזיטיבי, שלגביו קיימת הסכמה רחבה בציבור, כלומר, סביב מאבק המתנהל תחת מרותה של ההנהגה הנבחרת, שגבולותיו ברורים ומוגדרים, ושגם הצד השני, הבריטי, שומר בו על כללי משחק מסוימים.30 חשיבותו של התפקיד הארץ־ישראלי של ההעפלה, שגברה מאז קיץ 1946, הגיעה לשיאה בקיץ 1947.
ועדת החקירה מטעם האו"ם - אונסקו"פ, 1947
ב־15 ביוני 1947 הגיעה לארץ־ישראל ועדת האו"ם המיוחדת לשאלת ארץ־ישראל (אונסקו"פ). על הוועדה הוטל להכין דוח לעצרת הכללית של האו"ם ולהגיש הצעות "אשר נראות לה מתאימות לפתרון שאלת ארץ־ישראל".31 ההנהגה הציונית נערכה לקראת פעילות הוועדה במטרה לשכנע את חבריה שהפתרון הוא הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל. לצורך הדיון הנוכחי די בהבהרה, שראשי הסוכנות היהודית התוו קו שלפיו בפומבי יש לדרוש מדינה יהודית עצמאית בכל הארץ, ובמגעים החשאיים אפשר להודות שהם חותרים לחלוקה ברוח ההחלטה של הנהלת הסוכנות היהודית מאוגוסט 1946: "מדינה יהודית בת קיימא בשטח מתאים של הארץ".32 את הפעילות של ההנהגה הציונית מול אונסקו"פ הנחו שני עניינים מרכזיים. האחד - להוכיח לחברי הוועדה שהיישוב בשל לריבונות ושהציבור סר למרוּת הנהגתו המדינית הנבחרת. לפיכך עמדה הנהלת הסוכנות היהודית בתוקף על כך שהיא תופיע בפני הוועדה כַמייצגת הבלעדית של היישוב ושל התנועה הציונית, ואסרה על ארגונים ומפלגות אופוזיציוניים להופיע בפני הוועדה בנפרד. העניין השני היה לשכנע את חברי ועדת האו"ם ביכולתו של היישוב לעמוד מול התקפות הערבים לאחר שהבריטים יעזבו את הארץ.
ב־12 ביולי 1947, בעוד הוועדה מסיירת בארץ ומקיימת בה את דיוניה, חטפו אנשי האצ"ל בנתניה שני סרג'נטים בריטים כבני ערובה לחייהם של חברי הארגון - אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר - שנידונו למוות על חלקם בפריצת כלא עכו ב־4 במאי. לקראת סוף ביקורה של ועדת אונסקו"פ התקרבה לחופי הארץ אוניית המעפילים "אקסודוס 1947 - יציאת אירופה תש"ז", ועליה 4,500 מעפילים, המספר הגדול ביותר עד אז. הבריטים השתלטו על האונייה בים, הפנו אותה לנמל חיפה, ושם העבירו את המעפילים לשלוש אוניות גירוש והחזירו אותם לצרפת. בסוף יולי הוצאו להורג שלושת חברי האצ"ל, והאצ"ל הוציא לפועל את איומו והוציא להורג בתלייה את שני הסרג'נטים הבריטים - ממש במקביל להגעת אוניות הגירוש לצרפת. במשך כשלושה שבועות סירבו המעפילים לרדת לחוף על אף ההזמנה הנדיבה של ממשלת צרפת. ב־22 באוגוסט יצאו האוניות בדרכן להמבורג, ושם הורידו הבריטים את המעפילים לרציף הנמל ב־8 וב־9 בספטמבר, ושילחו אותם ברכבות למחנות מעצר.33
מועד הפלגתה של "אקסודוס" לא תוזמן מראש כך שתגיע לארץ־ישראל בעת ביקורה של ועדת האו"ם,34 אולם השתלשלות האירועים ביולי-ספטמבר 1947 העניקה לגירוש מעפילי "אקסודוס" תפקיד רב משמעות במאבק המדיני הציוני - בראש ובראשונה בחזית הפנימית. ההנהגה לא ידעה את נפשה מרוב דאגה ותסכול לנוכח חטיפת הסרג'נטים ותלייתם. החשש העיקרי של ההנהגה היה שבתקופה הרת הגורל הזאת עלול המעשה הזה לסכל את המאמצים להוכיח את יכולתה להטיל את מרותה על היישוב. פרשת אקסודוס, בייחוד מאבקם העיקש והממושך של המעפילים, סיפקו להנהגה הזדמנות להוקיע את הפורשים ולהקיאם מן היישוב – זאת תוך הוכחת הנזק של מעשיהם.
העיתון דבר, שביטא את עמדת ההנהגה, האשים את הפורשים בכך שמעשיהם פוגעים במאבק "הטהור והטראגי של 4,500 מעפילי 'יציאת אירופה תש"ז'".35 יום לאחר תליית הסרג'נטים כינה העיתון את המעשה "פשע", והאשים את הפורשים שהפשע הזה יגרום להשכחתה של עלילת הגבורה של "אקסודוס". בעמוד הראשון של הגיליון הזה הובאה ידיעה על כך שתליית הסרג'נטים מאפילה בלונדון על תלאות המעפילים.36 בביטאון מפא"י, הפועל הצעיר, נכתב באותו שבוע: "אילו לא היתה בארץ־ישראל יד הטירוף הטירוריסטי רמה, אילו לא נעשתה התועבה הזאת בקרבנו על ידי תליית שני הסרג'נטים הבריטים, אפשר שבעם הבריטי כולו היה חל מפנה רציני ביחס להאבקותנו המדינית, שהיה משמש גם לחץ על ממשלתו".37
שבועיים לאחר מכן כתב ישראל גורפינקל (לימים, גורי, ח"כ ממפא"י): "מעשה התועבה בשני הסרג'נטים הבריטים הטיל את צלו השחור על הגילוי הנהדר של גבורת המעפילים, ודחק אותו לקרן זוית".38 משה שרתוק (לימים, שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית) הסתייע בהעפלה כדי לשפוך את חמתו על הפורשים, להביע את תסכולו מהתנהגותם ולערוך עימם חשבון היסטורי. בנאומו בפני הוועד הפועל הציוני שהתכנס בציריך באוגוסט 1947 טען כי "הטרור הוא סכין בגבהּ של ההעפלה". הוא הוסיף: "לא היה לנו שיא כזה של גבורה במערכה כאותו השיא שהעלו אותנו אליו מעפילי "יציאת אירופה 1947". לא היה שיא כזה של גבורה מוסרית של אלפי אנשים, נשים וילדים שכך קידשו את השם. [...] ולא היה לנו שפל כזה של קלון בעולם, של השפלה כמו במעשה תליית הסרג'נטים. וזה היה כנגד זה. והדברים הצטרפו יחד. ואנחנו יודעים איך רושם "יציאת אירופה" בצרפת קודם כל ובוודאי באנגליה וגם באמריקה הוקטן על ידי הנבלה ההיא".39
התבטאויות נוספות ברוח ההתנגדות העקרונית לטרור השמיעו נציגים של ההגנה בעדויותיהם בפני ועדת אונסקו"פ.40
הדיון הזה אינו עוסק בשאלה אם הטענות כלפי הפורשים בנוגע לגורלם של המעפילים היו נכונות מבחינה עובדתית. הן מובאות כאן כהדגמה לשימוש שעשתה ההנהגה בהעפלה לשם ניגוח הפורשים במאמציה ללכד את היישוב סביב מהלכיה וכדי להוכיח לציבור, לבריטים ולוועדת האו"ם את התנגדותה לטרור ואת שליטתה במצב. ההצהרות הרמות של ההנהגה באו גם לסבר את אוזנו של הנציב העליון, אשר ציפה באותה עת להתלקחות מחודשת של הסזון.41 ואולם, שלא כמו בשלהי 1944 ובראשית 1945, הפעם אִפשרה ההעפלה לשמור על אחדות היישוב ועל התלכדותו סביב הנהגתו חרף חילוקי הדעות.
קיץ 1947 היה מעין מיקרוקוסמוס של שנות המאבק שלאחר מלחמת־העולם השנייה. שלוש העלילות שהתרחשו במהלכו - פעילותה של אונסקו"פ, ההוצאה להורג של הסרג'נטים ופרשת אקסודוס - מאפשרות לא רק לעמוד על התרומה הייחודית שהייתה להגנה בחזית המדינית של המאבק של היישוב והתנועה הציונית באותן שנים, אלא גם להסב את תשומת הלב לכך שתרומתה העיקרית של ההעפלה למאבק להקמת המדינה הייתה לא בחזית המדינית החיצונית אלא בחזית הפנימית - מבית.
בתחילת המאמר נכתב שהמסקנה העולה ממחקרים המבוססים על מסמכים ארכיוניים היא שלמאבק של היישוב לא הייתה השפעה של ממש על המלצותיה של ועדת האו"ם בשאלת ארץ־ישראל ועל החלטת האו"ם מ־29 בנובמבר 1947. 42 עתה אבקש לסייג את הטענה הגורפת הזאת תוך הפניית תשומת הלב לחזית הפנימית - ליישוב.43
הגעתה של "אקסודוס" לנמל חיפה והאירועים שהתרחשו סביבה המחישו לחברי אונסקו"פ את אי האמון שרחש היישוב היהודי כלפי ממשלת המנדט בשל מדיניות "הספר הלבן" והגבלת העלייה ל־1,500 אנשים בחודש. הדוח שהגישה הוועדה תיאר את התרשמות חבריה מההעפלה: "במהלך שהייתה בארץ־ישראל שמעה הוועדה מחברים מסוימים שלה דיווח של עדי ראייה על התקריות הקשורות להבאתה לנמל חיפה, תחת ליווי ימי בריטי, של אוניית המהגרים "אקסודוס 1947". בתקרית הזאת, כמו בדומות לה, הבחינה הוועדה במאמצים העיקשים להביא מהגרים יהודים לארץ־ישראל למרות מאמצי המניעה הנחושים מצד הממשלה, וכן [הבחינה] בתמיכה הרחבה שמקבלים המאמצים האלה מצד היישוב היהודי בארץ־ישראל ובחוץ לארץ".44
הדוח הצביע על תרומתה העיקרית של ההעפלה למאבק להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל: העובדה שזכתה לתמיכה רחבה מצד הציבור היהודי בארץ ובעולם. לפיכך, תרומתה העיקרית של ההעפלה למאבק להקמת המדינה הייתה בחזית הפנימית - בליכוד היישוב סביב הנהגתו הנבחרת ובהוכחת בגרותו האזרחית ובשלותו לעצמאות. כבר עשר שנים קודם לכן הגיעה ועדת פיל למסקנה כי "בשנת 1936 הגיע הבית הלאומי היהודי לידי כך שהוא גדל והיה למעין מדינה בתוך מדינה".45 כאמור, גם ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית התרשמה מיכולתו של היישוב לנהל את חייו,46 והכפיפוּת של הזרוע הצבאית להנהגה האזרחית הנבחרת הייתה אחת הסיבות לכך. על החשיבות שייחסו חברי אונסקו"פ לקבלת המרוּת של ההנהגה המדינית ניתן ללמוד מכך שאחד מחברי הוועדה, גיאורג כורגה גארסייה־גרנאדוס, מצא לנכון לציין בהתרשמותו מן הביקור בארץ, שהאצ"ל ולח"י (קבוצת שטרן בלשונו), סירבו לקבל על עצמם את מרותה של הסוכנות היהודית.47
נושא נוסף שבו עשתה ההנהגה הציונית מאמצים לקראת ביקור הוועדה ובמהלכו היה לשכנע את חבריה ביכולתו של היישוב לעמוד מול התקפות הערבים לאחר שהבריטים יעזבו את הארץ. אנשי ההגנה שהופיעו בפני הוועדה הכינו תשובה מפורטת ובנויה היטב לשאלות בנוגע ליכולת העמידה של ההגנה נגד תוקפנות ערבית בעתיד. הם הבהירו שארגון ההגנה משוכנע ביכולתו להדוף כל התקפה ערבית, גם ממדינות ערב, וכן להכות את הבסיסים האוויריים והימיים של מדינות ערב שיצטרפו להתקפה בארץ־ישראל. הם ציינו שללוחמי ההגנה יש "מורל גבוה", התייחסו לתעשיית הנשק המפותחת של היישוב ואמרו כי יהודי ארצות־הברית יתנדבו בוודאי לסייע במערכה. בנוגע לכוח האדם של ההגנה הם ציינו כי הארגון מונה 90 אלף חברים. הם התחמקו מן השאלה על כמות הנשק הכבד שברשות הארגון - זאת משום שידעו שלאמיתו של דבר אין בידיו נשק כבד. כלי הנשק היחידים שהיו ברשות הארגון היו מרגמות ומקלעים.48
חברי אונסקו"פ חששו שקבלת דרישתה של התנועה הציונית למדינה תהיה גזר דין מוות ליישוב. על כן חשובה הייתה עדותו של ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית, שערך השוואה בין הכוחות של הצד הערבי לבין אלה של ההגנה, זאת לדבריו תוך הסתמכות על "שירותי המודיעין המצוינים" שיש להגנה בקרב הערבים. על שאלות יושב־ראש הוועדה האם גם היישובים המבודדים יוכלו להגן על עצמם, הייתה לאנשי ההגנה תשובה סדורה: "להגנה יש את התוכניות, את האנשים ואפילו את כלי הרכב למטרה הזאת".49
הפגישה הותירה רושם עז על אמיל סנדסטרום השוודי, יושב־ראש הוועדה, והרגיעה את חששותיו מכך שהמלצות הוועדה יהוו גזר דין מוות ליהודים. הוא התרשם כי במקרה של התפרצות אלימה של הצד הערבי יחבור ארגון ההגנה לארגונים האחרים (האצ"ל ולח"י), וכוחם המשותף לא רק ימנע את ההתקפה אלא גם יאפשר כיבוש של שטחים אחרים שהוקצו למדינה הערבית, מהלך שבסופו יזכו היהודים ברובה המוחלט של הארץ.50 לפגישתו של סנדסטרום עם אנשי ההגנה הייתה השפעה מכרעת על עמדתו בעניין החלוקה. הוא ביסס את תוכנית החלוקה על הכוח היהודי, שבו לא הטיל ספק. אלעד בן־דרור, החוקר הבולט של פעילותה של אונסקו"פ, העריך: "ברי כי הפגישות עם אנשי ה"הגנה" (שהיו משוכנעים ביכולתם להדוף התקפה ערבית) ועם אנשי האצ"ל (שאישרו את הדברים והצהירו כי בעימות הצפוי ישתפו פעולה עם ה"הגנה") הביאו אותו [את סנדסטרום] להכרה נחרצת זו [חלוקת הארץ], והיו עבורו גורם משמעותי ביותר בחקירה".51
נקודה חשובה נוספת בהתרשמותה של ועדת האו"ם הייתה סוגיית מרותה של ההנהגה המדינית על הכוח הצבאי של היישוב. לאנשי הוועדה היה ברור שארגון ההגנה כפוף ל"רשויות", ואינו מקבל בעצמו החלטות כיצד לנהוג. כשנשאל גלילי האם ארגון ההגנה יהיה הצבא במדינה היהודית, הוא ענה שההחלטה בעניין תתקבל על־ידי רשויות המדינה. המסר היה שההגנה מתפקד כבר כצבא במדינה ריבונית. נציגי הסוכנות היהודית הציגו את ההגנה בתור "צבא העם", ועל השאלה האם הוא הצבא של הסוכנות היהודית, התשובה הייתה: דה־יורה - לא, דה־פקטו - כן.52
להערכת הכוח הצבאי של ארגון ההגנה ולהיותו כפוף למרותה ולסמכותה של הנהגה מדינית נבחרת יש משנה חשיבות לנוכח העובדה שבבסיס תפיסתו של סנדסטרום עמדו בין היתר מושגים קלסיים של המשפט הבין־לאומי, שלפיו אחד הקריטריונים המרכזיים להכרה בריבונותה של מדינה הוא החלת הריבונות כלפי פנים ויכולת הגנה מפני כוחות חוץ.53
לשירותי המודיעין של ההגנה הייתה תרומה להצלחת המאבק הציוני בתקופת הפעילות של אונסקו"פ. ארגון ההגנה הקים מחלקה מיוחדת למעקב אחר חברי הוועדה והצוות שלה. חוליות של ההגנה הונחו לעקוב אחר פעילות הוועדה ולפקח על כל היבט בחייהם של חברי הוועדה ופקידיה. הותקנה האזנה לקווי הטלפון שלהם, ולעובדי המלון ניתנו הנחיות לאסוף כל פריט שהם השאירו בחדריהם.54 מקורות המודיעין של ההגנה דיווחו על הלכי הרוח של חברי הוועדה, למשל, התברר שהמפגש של חברי הוועדה עם ויצמן הניע כמה מהם לאמץ את רעיון החלוקה.55
חלקו של ארגון ההגנה בשמירה על פירות ההצלחה המדינית, סתיו 1947
בעת שמעפילי "אקסודוס" עשו את דרכם על אוניות הגירוש הבריטיות מפורט דה בוק שבצרפת לנמל המבורג שבגרמניה (בשלהי אוגוסט-תחילת ספטמבר), מיצתה ההעפלה את תפקידה המדיני כמנוף להקמת מדינה יהודית. מאז ואילך פעלה ההנהגה הציונית כדי למנוע מהגולם לקום על יוצרו. אף כי נהוג לציין את החלטת האו"ם מ־29 בנובמבר 1947 כנקודת המפנה בעניין הזה, המפנה התחולל לאמיתו של דבר כבר בחילופי אוגוסט וספטמבר 1947. ניתן היה להבחין בכך בעת כינוסו של הוועד הפועל הציוני בציריך בין 25 באוגוסט ל־2 בספטמבר 1947.
במליאה העלו הדוברים על נס את ההעפלה, ובהחלטות שהתקבלו בסיום המושב נאמר: "הוועד הפועל הציוני רואה את תנועת ההעפלה לארץ־ישראל מתוך התנאים הנתונים כיסוד עיקרי בהיאבקותה המדינית של הציונות נגד מזימות 'הספר הלבן' וכתפקיד חיוני במערכת ההצלה של המוני ישראל". ואולם בישיבה סגורה, שבה "אפשר לדבר דברים ברורים", אמר בן־גוריון: "שאלת ביטחון היישוב והקמת כוח יהודי מזוין [...] היא המרכזית והחיונית ביותר גם ליישוב וגם לציונות, כי בה תלוי כל עתידנו הקרוב והרחוק, ולפיה אנו חייבים לקבוע כל האסטרטגיה הציונית גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים".56
כחודשיים קודם לכן (ב־18 ביוני 1947) הוציא בן־גוריון הוראות למִפקדת ההגנה, ובהן הגדיר את המערכה בין הציונות למדיניות "הספר הלבן" כמערכה שהיא "ביסודה מדינית ולא צבאית". לדבריו, "גם פעולות צבאיות הנדרשות מזמן לזמן במאבק מדיני זה אינן אלא לשם חיזוק המערכה המדינית".57
סדר העדיפויות הזה הוא שהכתיב את עמדתו של בן־גוריון בשאלה כיצד להגיב על גירוש מעפילי "אקסודוס" להמבורג באוגוסט, ועל הורדתם שם, שנעשתה לאחר פרסום המלצות ועדת אונסקו"פ ב־1 בספטמבר. לאחר שכבר לא היה צורך לשכנע גורמים בין־לאומיים בדבר הקשר בין פתרון בעיית העקורים היהודים באירופה להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, וכל שנותר היה לשכנע שני־שלישים מחברות האו"ם לקבל את המלצות אונסקו"פ בדבר חלוקת הארץ לשתי מדינות ולהבטיח שבריטניה לא תכשיל את יישומן, עשתה ההנהגה הציונית מאמצים שההעפלה לא תסכן את קטיפת הפירות המדיניים ולא תסכל אותה. על כן היא הורתה להגיב במתינות - בארץ ובגרמניה - על גירוש מעפילי "אקסודוס" להמבורג.58
במהלך הורדת מעפילי "אקסודוס" מאוניות הגירוש בהמבורג התגלה באחת מהן מטען חומר נפץ. הדבר עורר מתח בין ההנהגה המדינית לאנשי המוסד לעלייה ב' והפלמ"ח. וזה סיפור המעשה: לפני שהפליגו אוניות הגירוש, שעליהן מעפילי "אקסודוס", מפורט דה בוק לעבר המבורג העבירו אנשי הפלמ"ח שעל החוף חומר נפץ ופתילי השהיה לאונייה שעליה פיקד איש הפלמ"ח מיכה פרלסון (פרי). ההחלטה לבצע חבלה באוניית הגירוש התקבלה על־ידי אנשי הפלמ"ח במקום ללא אישור מן המוסד לעלייה ב', שכן בפלמ"ח הייתה מסורת לפגוע באוניות הגירוש הבריטיות באשר הן. חומר הנפץ הוטמן במרתף אוניית הגירוש "אמפייר רייוול", וכאמור, התגלה על־ידי הבריטים לאחר שהמעפילים ירדו ממנה. קופסת חומר הנפץ התפוצצה באחד המבנים בנמל המבורג זמן קצר לפני שעמדה להיערך בו מסיבת עיתונאים.
למרבה המזל, הסתיימה הפרשה ללא נפגעים, אולם היא עוררה את זעמו של בן־גוריון שדרש מראש המוסד לעלייה ב', שאול מאירוב (לימים, אביגור), לערוך בירור בעניין. בן־גוריון, שחשש מכך שהאירוע עלול לפגוע בהישג המדיני של התנועה הציונית, ראה במעשה הפרת מרוּת - מעשה שבוצע, לשיטתו, בניגוד להחלטות מוסכמות, והיה עלול לערער את הצגת המנהיגוּת הציונית כלגיטימית וכסמכותית ללא בקיעים. לא ברור מי היה חשוד בעיני בן־גוריון בהפרת ההוראות - אנשי הפלמ"ח, אנשי המוסד לעלייה ב' או מאירוב עצמו. מאירוב הבהיר לבן־גוריון שהוא נתן הוראה מפורשת לא לחבל באוניות הגירוש, אולם כלל לא ברור מתי וכיצד העביר את ההוראה הזאת ולמי.
ההוראה היחידה שהועברה לאוניות כשנודע שהמעפילים יגורשו להמבורג הייתה: "אל לכם לגרום שם לקרבנות שלכם". לאחר שהפליגו האוניות מפורט דה בוק לא הייתה כל דרך להעביר לאנשים שעליהן הוראות חדשות בהתאם למצב שנוצר בעקבות פרסום מסקנות ועדת אונסקו"פ. החבלה בהמבורג אפוא לא הייתה מעשה של הפרת מרוּת אלא תוצאה של היעדר קשר בין החוף לאוניות.59
כשלושה חודשים לאחר מכן, מיד לאחר שהתקבלה החלטת האו"ם ב־29 בנובמבר 1947, ניתנו הוראות להפסיק את ההתנגדות לתפיסת האוניות ולהעברת המעפילים לקפריסין, ולהסתפק בהתנגדות סמלית בלבד.60 כמו בקיץ 1946, כך גם בשלהי 1947 - לא הכול היו מסוגלים לעכל ולהבין את השינוי שחל בקו של ההנהגה הציונית, והיו אנשים שלא השלימו עימו. המתח ואי ההסכמה בין ההנהגה המדינית, ובראשה בן־גוריון ושרתוק, לבין המופקדים על ההעפלה, ובראשם ראש המוסד לעלייה ב' מאירוב, שהצטברו מאז שהגיעו להמבורג אוניות הגירוש, ועליהן מעפילי "אקסודוס", הגיעו לשיאם סביב ההפלגה המתוכננת של שתי אוניות גדולות מרומניה (שהפליגו לבסוף מבולגריה). המתח הזה התפתח להתפרצות בישיבת מזכירות מפא"י, שהתקיימה ב־9 בדצמבר 1947. בישיבה הציג בן־גוריון את השינוי שחל ביעדיה של ההעפלה. הוא הבהיר שעד החלטת האו"ם הייתה ההעפלה אמצעי להשגת מדינה, ולאחר מכן צריך להקדיש את כל המאמצים לעניין שבו תלוי גורל העלייה: "וזהו - אם תהיה מדינה יהודית או לא?!" כלומר, בשלב הזה המדינה קודמת לעלייה "ועניין הבטחון הוא אפילו קודם לעלייה, אפילו קודם למדינה".61
שתי אוניות המעפילים הגדולות ביותר - "פאן יורק" ו"פאן קרסנט", שנקראו בקיצור "הפאנים" (שמותיהן בעברית היו "קיבוץ גלויות" ו"עצמאות") - נשאו עליהן 15,000 מעפילים. הן היו אמורות להפליג בדצמבר 1947 - לאחר קבלת החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ועל הקמת מדינה יהודית בחלק ממנה. קורות האוניות הללו הועלו על הכתב בספר אניות או מדינה. שם הספר מבטא את הדילמה שבה התחבטו ההנהגה הציונית וראשי המוסד לעלייה ב'.62 כותרת הפרק שדן בהיבט הזה של הפרשה היא: "'המוסד' מול המימסד". הפרק עוסק במאבק שהסתיים בכך שאנשי ההגנה קיבלו את מרותה של ההנהגה המדינית - למרות התנגדותם לקו הפעולה שהיא התוותה ואף שהוא התנגש עם המחויבות שהם חשו כלפי המעפילים. אנשי המוסד לעלייה ב' ביצעו בחריקת שיניים את ההסכם עם הבריטים, והאוניות הפליגו היישר מנמל בורגס שבבולגריה לקפריסין.
המסקנות העולות מן הדיון בתרומה העקיפה שהייתה להגנה בחזית המדינית של המאבק להקמת המדינה הן שבפעולותיו של הארגון, ובאופן שבו הציגו נציגיו אותו בפני גורמים בין־לאומיים, הוא הצליח לשכנע אותם בשני עניינים עיקריים. האחד: היותה זרוע צבאית של תנועת שחרור לאומי, הנתונה לסמכות ולמרוּת של הנהגה מדינית נבחרת, ממש (או כמעט ממש) כמו במדינה דמוקרטית ריבונית. קו הפעולה הזה תרם להוכחת בשלותו של היישוב לעצמאות.63 העניין השני: יכולתו של ארגון ההגנה להגן על היישוב מפני ערביי הארץ וגם מול התקפה של מדינות ערב.
ייתכן שהתרשמותם של הגורמים הבין־לאומיים בעניין השני התגבשה בין היתר כתוצאה מהערכת יתר של הכוח של ההגנה. כמעט כל הדוחות וההתרשמויות של גורמים חיצוניים, ובכלל זה הממשלה, לוקים בהערכת יתר בנוגע למספר החברים בהגנה. ההערכות היו בין 60 אלף ל־90 אלף אנשים. לאמיתו של דבר, באביב 1947 מנה הארגון כ־45 אלף חברים וחברות, בכלל זה 2,200 אנשי הפלמ"ח ו־9,500 נערים ונערות של הגדנ"ע.64
ההתרשמות המוגזמת מכוחו היא הצלחה מבחינה תדמיתית. במשך כל התקופה - מתום מלחמת־העולם השנייה עד קבלת החלטה 181 באו"ם - השפיעה התדמית של ההגנה, שהייתה שונה מכוחה בפועל, על קבלת החלטות שסייעו להגשמת מטרותיה של התנועה הציונית, זאת בשל הביטחון שהיישוב יוכל להגן על עצמו.
למאמר הזה יש שתי טענות מרכזיות. האחת - חשיבותה העיקרית של ההעפלה הייתה לא בחזית המדינית החיצונית אלא בזו הפנימית: ליכוד היישוב והוכחת נאמנותו להנהגה. הטענה השנייה - חשיבותה העיקרית של ההגנה בשנים 1945‑1947 הייתה לא בחזית הצבאית־מבצעית אלא בהשפעתה העקיפה על ההחלטות הבין־לאומיות. לסיום: אופן התנהלותו של ארגון ההגנה בכלל, וגיוסה של ההעפלה לליכוד היישוב סביב הנהגתו, תרמו לכך שבשונה מתנועות שחרור לאומי רבות אחרות, נחסכה מן היישוב מלחמת אחים עקובה מדם בדרכו להשגת העצמאות.65
לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן
הערות
-
דיון ומראי מקום מובאים אצל אביבה חלמיש, אקסודוס - הסיפור האמיתי: פרשת אניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז", העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול אביגור, תל־אביב, 1990, עמ' 248‑250.
-
אחד הפרסומים הראשונים ברוח הזאת הוא: "דיון: ההחלטה על יציאת הבריטים מארץ־ישראל" (בהשתתפות ישראל קולת, מיכאל י' כהן, עמיצור אילן, גבריאל כהן ויוסף הלר), קתדרה 15 (ניסן תש"ם), עמ' 139‑193.
-
ראו: אלעד בן־דרור, הדרך לכ"ט בנובמבר: פרשת אונסקו"פ וראשית מעורבותו של האו"ם בסכסוך הערבי-ישראלי, יד יצחק בן־צבי, ירושלים, 2019. הספר הזה הוא החיבור המקיף והעדכני ביותר על ועדת אונסקו"פ.
-
House of Commons Debates, 13 November 1945, HANSARD, vol. 415, cols 1927-35.
-
המקורות העיקריים בנוגע לפעילות הוועדה ולהתרשמות מקצת חבריה הם: עזריאל קרליבך (עורך), ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית לענייני ארץ־ישראל, צ' ליינמן, תל־אביב, תש"ו. ניתן למצוא את הדו"ח המלא של ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית בקישור https://avalon.law.yale.edu/subject_menus/angtoc.asp); Bartley Crum, Behind the Silken Curtain: A Personal Account of Anglo-American Diplomacy in Palestine and the Middle East, Simon and Schuster, New York, 1947 ובעברית: ברטלי קראם, מאחורי פרגוד המשי (פרשת השליחות של הוועדה האנגלו־אמריקנית על א"י), אחיאסף, ירושלים, 1947;Richard Crossman, Palestine Mission: A Personal Record, Hamish Hamilton, New York, 1947 ובעברית: ריצ'רד קרוסמן, שליחות ארצישראלית, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1947. וראו גם יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, כרך ג/2, עם עובד, תל־אביב, 1972, עמ' 812‑822.
-
קרליבך, תש"ו, עמ' 32 וגם עמ' 36.
-
ראו דיון אצל יוסף הלר, במאבק למדינה: המדיניות הציונית בשנים 1936‑1948, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, תשמ"ה, עמ' 77‑85 ומראי מקום שם.
-
הדיונים והמסקנות מובאים במלואם אצל קרליבך, תש"ו.
-
על פעילות הוועדה, נוסף על הפריטים המובאים בהערה 5 ראו: יוסף הלר, "המדיניות הציונית בזירה הבינלאומית לאחר מלחמת העולם השנייה - פרשת ועדת החקירה האנגלו־אמריקאית 1945‑1946", שלם, ג (תשמ"א), עמ' 213‑293.
-
קרוסמן, 1947, עמ' 215.
-
סלוצקי, 1972, עמ' 819.
-
קרוסמן, 1947, עמ' 215.
-
סלוצקי, 1972, כרך ג/2, עמ' 819‑820.
-
קרוסמן, 1947, עמ' 220.
-
רשימה מפורטת של אוניות ההעפלה ראו: סלוצקי, 1972, כרך ג/3, עמ' 1902‑1903.
-
שם הקוד הבריטי למבצע שהתבצע ב־29 ביוני 1946 ("השבת השחורה") היה "אגאתה", ורווחה אז ההנחה שהוא רק שלב אחד בתוכנית רחבה יותר של השלטון הבריטי נגד היישוב שנקראה "ברודסייד".
-
ראו הלר, תשמ"ה, עמ' 336. בהחלטות דוּבר על "קומונוולט יהודי", וזאת מטעמים טקטיים; היה ברור לכול שהכוונה היא למדינה. וראו דיון שם, עמ' 48‑50.
-
על הכנס המורחב של הנהלת הסוכנות היהודית בפריז באוגוסט 1946 ראו הלר: תשמ"ה, עמ' 87‑92, ומראי מקום שם; נוסח ההחלטה מובא שם, עמ' 436. הנוסח המקורי, באנגלית, נמצא בארכיון הציוני המרכזי (להלן: אצ"מ) S25/7161. וראו גם יוסף הלר, "מ'השבת השחורה' לחלוקה: קיץ 1946 כנקודת מפנה במדיניות הציונית", ציון, שנה מ"ג, חוברת ג-ד, עמ' 314‑361.
-
יומן בן־גוריון, 17.4.1947, ארכיון מורשת בן־גוריון, שדה בוקר.
-
סלוצקי, 1972, כרך ג/2, עמ' 946.
-
שם, שם.
-
נתיבה בן־יהודה, 1948 - בין הספירות, כתר, ירושלים 1981, עמ' 157.
-
על החלק של ההגנה בארגון ההעפלה ראו: סלוצקי, 1972, כרך ג/2, עמ' 1091‑1114; ובמבט מבחוץ: גיאורג גארסייה־גרנאדוס, כך נולדה מדינת ישראל: הדרמה כפי שראיתיה במו עיני, אחיאסף, ירושלים, תש"ט (1948), עמ' 185‑186.
-
ראו דיון נרחב בהיבט הזה של ההעפלה: אביבה חלמיש, "ההעפלה: ערכים, מיתוס ומציאות", בתוך: נורית גרץ (עורכת), נקודות תצפית: תרבות וחברה בארץ־ישראל, האוניברסיטה הפתוחה, תל־אביב, תשמ"ח, עמ' 86‑98.
-
ראו את התרשמותו בעניין הזה של ריצ'רד קרוסמן, חבר הוועדה האנגלו־אמריקנית (מטעם בריטניה) - קרוסמן, 1947, עמ' 216. גם ועדת האו"ם (אונסקו"פ) עמדה על כך - ראו ציטוט מן הדוח שלה המובא בהמשך הדיון.
-
נהוג לחלק את ההעפלה לשלוש תקופות: מ־1934 עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה; תקופת המלחמה; התקופה שבין תום מלחמת־העולם השנייה להקמת מדינת ישראל (1945‑1948).
-
הבריטים ניכו ממכסת 1,500 הסרטיפיקטים לחודש את מספר המעפילים שהורשו להיכנס לארץ או שנכנסו אליה על־פי הערכתם. ראו חישוב בנוגע לתקופה מ־15.12.1945 עד 14.6.1947 אצל חלמיש, 1990, עמ' 252 הערה 15; וכן סיכום העלייה בשנים 1945‑1948 (עד הקמת המדינה), אצל משה סיקרון, העלייה לישראל 1948 עד 1953: תוספת סטטיסטית, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ירושלים, 1957, עמ' 2, לוח 1A.
-
סלוצקי, 1972, כרך ג/2, עמ' 844-843.
-
אבי עמוס [בן־גוריון, הנמען אינו ידוע], Yehoshua Freundlich (ed.), Political Documents of the Jewish Agency, May 1945- December 1946, Hasifriya Hazionit, Jerusalem, 1996, pp. 148-149.
-
ראו בעניין הזה: אביבה חלמיש, "מ'מנוף' ל'אגרוף': חלקה של ההעפלה במאבק על ארץ-ישראל 1945‑1948", עלי זית וחרב ז (2007), עמ' 63‑85.
-
בן־דרור, 2019, עמ' 42.
-
שם, עמ' 137 וראו שם מראי מקום נוספים.
-
ראו חלמיש, 1990, עמ' 203-187.
-
ראו שם, עמ' 58‑61. באשר לטענות הקושרות את ההפלגה לפעילותה של אונסקו"פ ולהפרכתן ראו: אביבה חלמיש, "אקסודוס: סרט ששינה את ההיסטוריה", בתוך: חיים בראשית, שלמה זנד, משה צימרמן (עורכים), קולנוע וזיכרון: יחסים מסוכנים?, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, תשס"ד, עמ' 354‑355, וכן: בן־דרור, 2019, עמ' 130.
-
דבר, 20 ביולי 1947.
-
דבר, 1 באוגוסט 1947.
-
הפועל הצעיר, 5 באוגוסט 1947. הכותב הוא עורך העיתון יצחק לופבן.
-
הפועל הצעיר, 19 באוגוסט 1947.
-
ישיבת הוועד הפועל הציוני, 25.8.1947, אצ"מ, S5/320.
-
בן־דרור, 2019, עמ' 169.
-
דוח גולדה מאירסון (לימים, מאיר) על שיחתה עם הנציב העליון, 31 ביולי 1947, אצ"מ, S25/5601; שדר מן הנציב העליון לשר החוץ, 1 באוגוסט 1947, ניירות קאנינגהאם, קופסה II, תיק 2 (צילום בגנזך המדינה).
-
ראו: בן־דרור, 2019, עמ' 131‑132, 325.
-
ראו: חלמיש, 1990, עמ' 133‑148.
-
שם, עמ' 135.
-
הרצאת הוועדה המלכותית לפלשתינה (א"י), יולי 1937, מסמך פרלמנטרי 5479 [תרגום רשמי], פרק י', פסקה 94.
-
קרוסמן, 1947, עמ' 207, 215.
-
גארסייה־גרנאדוס, תש"ט, עמ' 119.
-
ראו בעניין הזה דיונים מפורטים אצל בן־דרור, 2019, עמ' 168‑170; סלוצקי, 1972, כרך ג/2, עמ' 983‑984. על פגישת נציגי הוועדה עם ראשי ההגנה ראו גם: גארסייה־גרנאדוס, תש"ט, עמ' 185‑191.
-
בן־דרור, 2019, עמ' 169‑170 ומראי מקום שם.
-
שם, עמ' 170, 291.
-
שם, עמ' 292.
-
שם, עמ' 169.
-
שם, עמ' 292.
-
שם, עמ' 80.
-
שם, עמ' 144.
-
דיוני הוועד הפועל הציוני, ישיבה ג', 26.8.1947, אצ"מ, S5/320. דברי בן־גוריון בישיבה הזאת הובאו גם בספרו במערכה, מפלגת פועלי ארץ־ישראל, תל־אביב תש"י, כרך ה, עמ' 18.
-
דוד בן־גוריון, בהילחם ישראל, עם עובד, תל־אביב, 1975, עמ' 13‑14.
-
ראו: חלמיש, 1990, עמ' 173‑186.
-
שם, עמ' 195‑200.
-
סלוצקי, 1972, כרך ג/2, עמ' 1463; חלמיש, 1990, עמ' 197.
-
ישיבת מזכירות מפא"י, 9 בדצמבר 1947, ארכיון מפלגת העבודה, 23/47.
-
זאב (וניה) הדרי וזאב צחור, אניות או מדינה: קורות אניות המעפילים הגדולות "פאן יורק" ו"פאן קרשנט", הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת בן־גוריון בנגב, אין מקום ואין תאריך הוצאה.
-
ראו בעניין זה גם עמיר בר־אור, מחולשה לחלישה: הפיקוח הפוליטי על הכוח הצבאי במעבר מיישוב למדינה, נבו הוצאה לאור, צפרירים 2018. בספר בוחן המחבר את התפתחותם של דפוסי הפיקוח של המוסדות הפוליטיים הפורמליים ביישוב על ארגון ההגנה.
-
סלוצקי, 1972, כרך ג/2, עמ' 1295; יגאל עילם, ההגנה: הדרך הציונית אל הכוח, זמורה, ביתן, מודן, תל־אביב 1979, עמ' 253.
-
ראו: אביבה חלמיש, "ה'הגנה' ב'בריחה' ובהעפלה", בתוך: רחבעם זאבי וגניה דורון (עורכים), דפי אלעזר, 13: 70 שנה ל"הגנה", תל־אביב, 1991, עמ' 89‑99, בייחוד עמ' 97‑99.