שירות הקשר בהגנה: מקשר מחתרתי לחיל קשר מודרני

טבלת ויז'נר להצפנה ולפענוח, 1948. באדיבות ארכיון העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב

שימוש המבצעי הראשון בקשר בהגנה היה באיתות ראייה (דגלים, הליוגרף ופנסי איתות) ביחידות ההגנה בירושלים, בפיקודו של זאב ז'בוטינסקי, במאורעות תר"ף (1920). לנוכח ההיקף הנרחב של המרד הערבי בשנים תרצ"ו-תרצ"ט (מאורעות 1939-1936) גדלו צורכי התקשורת של ההגנה. הארגון החל להשתמש גם ביוני דואר ובקשר רדיו, שהיה באותה עת טכנולוגיה חדישה ומתפתחת. מפקדי ההגנה הבינו את היתרונות הטכנולוגיים של קשר הרדיו, וכלקח מהקשיים שהתעוררו מההפעלה השונה של איתות ראייה בכל אזור הוחלט מראש להקים שירות קשר ארצי. המשימה הוטלה על "דקל" - כינויו החשאי של שמחה אבן־זהר, ראש השירות הראשון.1

שירות הקשר הקים בקשיים גדולים רשתות איתות ראייה, מערך יוני דואר ותקשורת רדיו חשאית (נייחת), מערך הדרכה, מערך צפנים ומערכת לוגיסטית תומכת. המשימה הראשונה הייתה יצירת קשר חשאי בין היישובים היהודיים. לשם כך קיים שירות הקשר רשתות איתות ראייה וקשר רדיו בתדר גבוה (ת"ג), באיתות מורס, שקישרו את היישובים בכל הארץ והתבססו על מכשירים תוצרת בית שיוצרו בחשאי. ארגון ההגנה בחיפה הופקד על היישובים בגליל התחתון, ארגון ההגנה במרחביה הופקד על היישובים בעמק יזרעאל, בעמק בית שאן, בגליל התחתון ובגליל העליון. ארגון ההגנה בחדרה הופקד על יישובי השרון. ארגון ההגנה בירושלים הופקד על היישובים בצפון ים המלח ובדרומו וכן על עטרות, קריית ענבים ומוצא. ארגון ההגנה ברחובות הופקד על יישובי הדרום.2 מאז העלייה על הקרקע של חניתה במרס 1938 התבסס הקשר המבצעי ליישובי חומה ומגדל על קשר רדיו חשאי (כוּנה באותה עת אלחוט). איתות הראייה, שנועד לקשר המנהלתי, שימש הסוואה לקשר הרדיו, שעצם קיומו היה סודי (זֶקְס - סודי ביותר בעגה של אותה תקופה).3

הקשר למבצעי ההעפלה היה תחום פעילות מרכזי בשירות הקשר. ספינת המעפילים הראשונה שבה הופעל קשר רדיו דו־מגמי הייתה "אטרטו א'", שהפליגה מאיטליה לארץ בנובמבר 1938 כשעל סיפונה 300 מעפילים.4

עם פרוץ מלחמת־העולם השנייה בספטמבר 1939 החל גיוס מתנדבי היישוב לצבא הבריטי למלחמה בגרמניה הנאצית, ושירות הקשר דרש לשלוח "בחורים שלנו" לחיל הקשר הבריטי.5

בעקבות פרסום הספר הלבן של 1939 ("ספר המעל"), שהגביל את העלייה היהודית ואת רכישת הקרקעות על־ידי יהודים, התאחד היישוב היהודי בארץ במאבק נגד הבריטים ונגד מדיניות הספר הלבן. שירות הקשר הפעיל ב־9 במרס 1940 שידור מחתרתי לציבור - "קול ישראל" בגלים קצרים.6 לראשונה נשמע דבר ההגנה בכל מקלט רדיו בארץ. הבריטים ניסו לאתר את מקור השידור, אך לשווא. ביוני 1940, לאחר כניסת איטליה למלחמה, הופסק השידור בעקבות היערכות משותפת של ההגנה והבריטים לסכנת פלישה של גרמניה לארץ - שכוּנתה מפעל ד' ("השיתוף").

במחאה על העברת רבים מאנשי שירות הקשר לפיקוד מפעל ד' וחשיפת נושאי קשר בפני הבריטים התפטר אבן־זהר בפברואר 1941 מתפקידו, וירחמיאל בלקין ("עזריה") התמנה במקומו לראש השירות. שירות הקשר אורגן מחדש בשתי זרועות: אלחוט ופעילות קונוונציונלית.7 בראש תחום פעילות האלחוט, שהייתה חשאית, עמד "המהנדס הגדול" מישה גורדין (שכינויו היה "רחף"). בראש הפעילות הקונוונציונלית (איתות ראייה, יוני דואר, קשר קווי והדרכה) עמד ד"ר צבי לוין, חוקר החקלאות  (כינויו החשאי היה "צ'רלי"). יוצרו 40 מכשירי קשר בתדר גבוה (שכוּנו "מזוודות") לצורכי ה"שיתוף" ועוד עשרות מכשירים במימון בריטי עבור מִנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) הבריטית. בחיפה הוקמה תחנת שידור ששימשה את רדיו צרפת החופשית לשידורי תעמולה ללבנון.8

לאחר מלחמת־העולם השנייה חודשה פעילות ההעפלה, ונעשה מאמץ מיוחד לקיים את הקשר החשאי בפעילות הזאת. ב"דלין", אוניית המעפילים הראשונה שהפליגה באוגוסט 1945 מאיטליה לארץ כשעל סיפונה 35 מעפילים, הופעל קשר רדיו.9

בנובמבר 1945, בתום מלחמת־העולם השנייה, הבינו מטכ"ל ההגנה והמפקדה הארצית שלנוכח המאבק מול הבריטים וההיערכות להתמודדות עם הערבים מתחייבת מודרניזציה של שירות הקשר. לראש שירות הקשר מוּנה יעקב (יאן) ינאי (ינובסקי) שכינויו החשאי היה "שמשון" (לימים, אל"ם בצה"ל). שירות הקשר קיים באותה עת ארבע רשתות רדיו נייחות בתדר גבוה, באיתות מורס: רשת "אבינועם", שהייתה רשת המטה הכללי של ההגנה ומנתה כ־80 תחנות ברחבי הארץ; רשת "תמר", שקישרה את פיקוד הפלמ"ח לגדודים ולפלוגות; רשת "גדעון", ששירתה את המוסד לעלייה ב' בפעילות העלייה הבלתי לגאלית ומנתה 24 תחנות נייחות ותחנות ניידות ששימשו את מבצעי ההעפלה; ורשת "שרה", ששירתה את המחלקה המדינית של הסוכנות. על ינאי הוטל לאחד את כל פעילויות הקשר ולהקים ארגון מאומן ומצויד "לקראת תפקידים רציניים".10

שירות הקשר עמד במשימה - ובתוך שנתיים שינה את פניו. הוקם פיקוד מרכזי לשירות הקשר שהיה לו תקציב מרכזי ומטה מאוחד. היעדים שלו היו הקמת רשתות קשר נייחות ותפעולן וכן היערכות לקיום קשר בכוח צבאי גדול בקרב נייד. שירות הקשר הקים בית־ספר מרכזי לקשר בבית ההבראה של קיבוץ שפיים, ואימן בו מאות אלחוטנים. כמו כן הקים עשרות בתי מלאכה לייצור ציוד קשר ולתחזוקתו. מאמץ תפעולי רב הושקע ברשתות הרדיו ובהפעלתן. מאמץ מיוחד נעשה לקידום ולתפעול מערכת הקשר של המוסד לעלייה ב' - רשת "גדעון". פעילות נוספת הייתה חידוש שידורי "קול ישראל" באוקטובר 1945 שנמשכו עד הקמת המדינה. ב־1947 נוספו שידורים מחתרתיים מקומיים - תלם־שמיר־בועז (תוכנית שידור במחתרת - תש"ב).

עם הקמת צה"ל הועמד לרשותו שירות קשר מאומן ומצויד, אשר בלעדיו לא ניתן היה לנצח בלחימה. שבעת מפקדי חיל הקשר הראשונים היו אנשי שירות הקשר של ההגנה.

יוני דואר

יוני דואר היו אחד מאמצעי הקשר הבסיסיים של שירות הקשר. עם הקמת שירות הקשר הקצה בן־גוריון תקציב מיוחד של 75 לא"י לרכישת 150 יוני דואר בבלגיה ולהבאתן לארץ בדרך הים. שובכי יוני דואר הוקמו בירושלים (תחילה בשכונת רחביה, ובהמשך בתל ארזה), בתל־אביב, בקרית חיים ובכפר מנחם.11

ב־1943 התקיים הקורס הארצי הראשון ליונאים בבית שטראוס ברחוב בלפור שבתל־אביב, ובו השתתפו 20 חניכים. שובכים נוספים הוקמו ביגור, בגבעת ברנר ובגדרה. מכאן ואילך הלך וגבר השימוש בקשר יונים, בעיקר לקשר בין יישובים, במבצעי ההתיישבות, במסעות הפלמ"ח ובפעולות מבצעיות.12

הטיפול ביונים - שהן ציפורים רגישות - חייב מסירוּת, אהבה וידע מקצועי. הטיפול כלל היבטים שונים הקשורים לחיי היונים: מבקיעת הגוזל מן הביצה, האכלה, ניקיון השובך, וכמובן - אילוף היונה לחזור לשובך ממרחקים.

היונוגרמה האחרונה מגוש עציון הנצור. באדיבות ארכיון תולדות ההגנה

הצופן בשירות הקשר

הצפנים בשימוש שירות הקשר היו נושא מרכזי. לאחר השבת השחורה (29 ביוני 1946), פרסמה ממשלת בריטניה ב־24 ביולי 1946 ספר לבן שבו נקבע הסוכנות היהודית וההגנה הם ארגוני טרור, ומתוכנו התברר כי הבריטים מפענחים את צופני שירות הקשר. שירות הקשר פעל במהירות להחלפת הצפנים ונעזר לשם כך בשאול בר־לבב (לוינסון) ובמאיר שפירא, שהיו יהודים מדרום אפריקה יוצאי הצבא הבריטי. שינוי הצפנים גרם לבריטים נזק מודיעיני מהותי, והם היו בעלטה מודיעינית במשך שנה קריטית, שבה נקבע עתיד המנדט הבריטי בארץ ישראל. בפברואר 1947 התעורר חשש שהבריטים מצליחים לפענח את הצפנים ולכן ערך שירות הקשר באוגוסט 1947 שינוי מהותי נוסף בצפנים. שינוי מהותי נוסף בוצע באוקטובר 1948. 13

הגדעונים

הגדעונים והגדעוניות היו 219 אלחוטני שירות הקשר בשירות המוסד לעלייה ב', זרוע ההגנה שעסקה בהעפלה, ולאחר קום המדינה - בהברחת נשק לארץ. 77 מהם פעלו על ספינות, חלק מהם השתתפו בכמה הפלגות. כולם היו מתנדבים שפעלו במסירוּת, בדבקוּת ובתנאים קשים במיוחד.

קשר הרדיו החשאי שקיימו הגדעונים היה חיוני לפעילות המוסד לעלייה ב', שטיפל בעניינים שונים של המעפילים (כינוס, לינה, מזון, ביגוד, הסעות, מעבר גבולות ועוד), ניהל את מחנות המעפילים, רכש ספינות וצייד אותן וניהל מבצעי "בריחה" והעפלה - כל אלה תוך מאבק מתמיד עם הבריטים שפעלו לסיכול ההעפלה.

עלילות הגדעונים הן מופלאות. באמצעים דלים הוקם קשר חובק עולם שאִפשר פיקוד ושליטה על מבצעי ה"בריחה", ההעפלה והרכש. קומץ טכנאים בנה יש מאין מכשירי קשר; אלחוטנים הוכשרו והתאמנו; אנשי צופן הכינו כתבי סתר; הוקמו והופעלו תחנות רדיו חשאיות בארץ, באירופה ובמדינות האסלאם (תחנה בבגדד פעלה עד 1951).14

מבצעי ההעפלה העלו את בעיית הפליטים היהודים לראש סדר היום הבין־לאומי, והיו בין הגורמים שהובילו להעברת בעיית ארץ־ישראל לידי האו"ם ולהקמת מדינת ישראל.

שירות הקשר במלחמת העצמאות

במהלך 1947 נערך שירות הקשר למעבר ממסגרת מחתרתית למסגרת צבאית. נעשה מאמץ מיוחד לגייס מתנדבים ארץ־ישראלים ששירתו בצבא הבריטי בתחום הקשר כדי להשתמש בכישוריהם ובניסיונם. במלחמת העצמאות היו רוב קציני הקשר ביחידות הלוחמות יוצאי הצבא הבריטי, שבו שירתו בתפקידי מש"קים בתחום הקשר.

ערב מלחמת העצמאות עבר שירות הקשר מהפך - מעיסוק בקשר מחתרתי סטטי בין יישובים בענייני "בריחה" והעפלה הוא עבר למתן קשר למסגרות צבאיות של צבא סדיר בלחימה ניידת. מספר האנשים גדל מאוד: מכ־200 אנשים (מהם 52 אנשי מנגנון בשכר והיתר מתנדבים) ערב מלחמת העצמאות לכ־3,500 אנשים בתום המלחמה. במהלך המלחמה בוצע תהליך ארגון מקיף, הוקמו יחידות קשר בחזיתות וביחידות הלוחמות, פותחו בתי מלאכה ונפרס מערך לוגיסטי שעמד במשימות התחזוקה וההספקה (סוללות, כבלי שדה, גבישים ואביזרים).15

החל מדצמבר 1947 התקיימו קורסים להכשרה מזורזת של קציני קשר וסמלי קשר - בהובלת נתן קפלן ("קפי"), שהיה קצין קשר גדודי בחטיבה היהודית הלוחמת (חי"ל) - הבריגדה בצבא הבריטי. בית־ספר מרכזי לקשר, שפעל מ־1946 בקיבוץ שפיים, הכשיר מאות אלחוטנים. ב־10 בספטמבר 1948 הוקם בית־ספר ארצי לקשר במחנה בריטי נטוש ליד צריפין, גבעת האלחוט, מחנה גדעונים של ימינו, וכל הקורסים בתחומי הקשר רוכזו במחנה אחד.

בשירות הקשר התגבשה ההבנה שציוד הקשר הפרימיטיבי מתוצרת עצמית לא ייתן מענה לדרישות הלחימה הצפויות. בתחילת 1948 יצא ינאי לארצות־הברית, רכש בחשאי כמות גדולה של ציוד קשר מעודפי צבא ארצות־הברית, ופעל להבריחו לארץ. הציוד הזה, שרובו הגיע לארץ כבר במרס 1948, שינה את פני שירות הקשר. בסוף מאי 1948 היו לשירות הקשר מפקדה ארצית, פלוגת קשר בכל חטיבה בפיקוד קצין קשר חטיבתי, ומחלקת קשר בכל גדוד בפיקוד קצין קשר גדודי.

שירות הקשר התאים את פעולתו לשינויים הארגוניים שהשפיעו באופן משמעותי על מערך הקשר. ארגון ההגנה פעל משלהי 1946 בשש מסגרות מרחביות (מחוזות עירוניים: חיפה, תל־אביב וירושלים; גלילים כפריים: צפון, תיכון ודרום). זמן קצר לפני מלחמת העצמאות נעשה ארגון־מחדש - הפרדה בין הכוח הלוחם העיקרי, החיל (חי"ש ופלמ"ח), ובין כוח ההגנה הנייח, המשמר (שלוש הערים הגדולות, עשר נפות). בפברואר 1948 נהפכו חטיבות חיל השדה (חי"ש) לחטיבות מרחביות: חטיבת גבעתי (חטיבה 5) התפצלה לחטיבת גבעתי ולחטיבת קרייתי (חטיבה 4); חטיבת לבנוני התפצלה לחטיבת גולני (חטיבה 1) ולחטיבת כרמלי (חטיבה 2). במאי 1948 הוקמו חטיבות ניידות (שאינן מרותקות למרחב), שכללו את החטיבות הבאות: חטיבה משוריינת 7, חטיבת שריון 8, חטיבת עודד (חטיבה 9) ושלוש חטיבות הפלמ"ח - יפתח (חטיבה 11), הנגב (חטיבה 12) והראל (חטיבה 10). באוגוסט 1948 עבר צה"ל לפעול במתכונת של חזיתות - צפון, מזרח, תיכון, דרום. החזית נהפכה לדרג ביניים בין המטכ"ל לחטיבות. הוקמו פלוגות קשר למִפקדות החזית (תקן כוח האדם של פלוגה כזאת היה 92 חיילים). חזית הצפון שילבה קשר בתדר גבוה וקשר בתדר גבוה מאוד (תג"ם). חזית המזרח וחזית התיכון היו מבוססות בעיקר על קשר בתדר גבוה מאוד, וחזית הדרום הייתה מבוססת בעיקר על קשר בתדר גבוה. קשר הרדיו ממִפקדות החזית למטכ"ל נעשה בתדר גבוה, במורס. הקשר העיקרי היה קשר טלפוני קווי - למרות התשתית הדלה במושגים של היום: בחזית הצפון היה מספר רב של טורים עיליים, בחזיתות המזרח, התיכון והדרום הייתה תשתית כבלים בסיסית. הקשר הטלפוני במִפקדות נעשה בטלפונים ובמרכזיות מכל הבא ליד. התקשורת הייתה במברקים באיתות מורס ובסבבי דואר יומיים. נעשה שימוש גם בטלפרינטרים מעטים. החל ממבצע נחשון, באפריל 1948, נעשתה היערכות מיוחדת להפעלת קשר בכל מבצע רב־חטיבתי.

שיטת הקשר בחטיבות הלוחמות הועתקה מתורת הלחימה הבריטית. רוב קציני הקשר החטיבתיים היו מש"קי קשר בצבא הבריטי. ב־1947 הוקמו בחטיבות מחלקות קשר שכללו קצין ו־23 חיילים, ובאוקטובר 1948 נהפכו המחלקות לפלוגות קשר חטיבתיות שכל אחת מהן כללה שני קצינים ו־65 חיילים. בחטיבות שירתו חיילי שירות הקשר - נשים וגברים במקצועות הבאים: אלחוטנים, קוונים, טלפנים, עובדי משרד קשר, מפענחים, טכנאים, מחסנאים ורצים. גוף הקשר במִפקדת החזית הוציא הוראות קשר בין החזית לחטיבות, והחטיבות הוציאו הוראות קשר לגדודים, והִקצו תדרים ואותות קריאה. מפקדה קדמית חטיבתית נהגה להוציא חבורת פיקוד קדמית שכללה כלי רכב, רדיו וחוליית קוונים.

משטרת המנדט, בית־ספר לטלגרף אלחוטי, מחנה סרפנד (צריפין), 1923. באדיבות ארכיון תולדות ההגנה, אוסף מרדכי בכרך

מיכאל יערי

אחד הקצינים הבולטים בשירות הקשר היה תומס פ' פורסטר, שהיה קצין קשר מנוסה בחיל הנחתים האמריקני במלחמת־ העולם השנייה. הוא הגיע לארץ יום לאחר הכרזת המדינה במסגרת קבוצה של אנשי מח"ל בראשות אלוף מיקי סטון (קולונל דוד מרכוס). פורסטר הוצב כקצין קשר של חיל הים, ולאחר זמן קצר עבר לשירות הקשר. בדצמבר 1948 הוענקה לו דרגת רס"ן. בנובמבר 1949 מונה לסגן מפקד חיל קשר. בפברואר 1950 הוענקה לו דרגת סא"ל. יערי לא ידע עברית, ודיבר וכתב רק באנגלית.

יערי הנחיל לשירות הקשר ידע מקצועי ועבודת מטה מסודרת, והוביל שינוי מתפיסות בריטיות לתפיסות אמריקניות במגוון נושאים, ובהם: עבודת מטה, פקודות, נהלים והוראות קשר, פק"לים ליחידות קשר, דרגות דחיפוּת למברקים ונוהלי דיבור ברדיו.

חיל הקשר ועם ישראל חבים חוב גדול למיכאל יערי, שחזר לארצות־הברית ונפטר שם.

קצינת הקשר הראשונה בצה"ל

זיוה ארבל־הלוי, שנחשבת לקצינת הקשר הראשונה בצה"ל, עלתה לארץ מתורכיה במסגרת עליית הנוער. ב־1945 התגייסה לפלמ"ח, התקדמה לתפקיד מפקדת מחלקה, והייתה בוגרת קורס קציני הקשר הראשון של שירות הקשר, שנערך בשפיים בינואר־מרס 1948. היא הייתה האישה היחידה בין הגברים בקורס. במלחמת העצמאות היא שירתה כקצינת הקשר של הגדוד השלישי בחטיבת יפתח, והשתתפה בכיבוש צפת, בקרבות לטרון, בכיבוש לוד ורמלה, בקרבות בנגב, ונפצעה פעמיים. בספטמבר 1949 היא השתחררה בדרגת סגן.

ב־14 במאי 1948 בלילה, בעיצומו של מבצע פיצוץ גשרים ומעבירי מים, שנועד להקשות על פלישת צבאות האויב, נמצאה זיוה בחפ"ק (שנקרא באותה עת מטה הפעולה), שהיה ממוקם סמוך לכפר גלעדי. היא הודיעה ברשת הקשר החטיבתית, בהוראת יגאל אלון, מפקד החטיבה: "לפני כמה שעות הכריז בן־גוריון על הקמת המדינה - מדינת ישראל".

ביולי 1948 פורסמה בשער של עיתון במחנה תמונה שצילם של בוריס כרמי, שבו נראית זיוה לוגמת מים מכד חרס, ומתחתיו הכיתוב הקצר: "מי מקנא בכד?". לימים, ראה אברהם חלפי את תמונת הקצינה עם כד החרס וכתב את "שיר הכד". מרדכי זעירא הלחין ושושנה דמארי שרה: "הוי חבל, חבל, חבל שגם אני אינני כד". תמונה מפורסמת נוספת שצילם כרמי הייתה של זיוה הלוי "הנערה עם האקדח". התמונה הייתה לסמל של האישה הלוחמת במלחמת העצמאות.

אחרית דבר

ב־14 באוקטובר 1948, ערב מבצעי ההכרעה של צה"ל במלחמת העצמאות, נהפך שירות הקשר לחיל הקשר. ינאי מפקדו מוּנה למפקד החיל. בנובמבר 1949 הוא הוחלף על־ידי סא"ל (לימים, אל"ם) יצחק אלמוג (ורצמן).

* "מערכות הגנה - מאה שנים לארגון ההגנה" הוא מיזם משותף ל"מערכות" - בית התוכן המקצועי של צה"ל לצבא ולביטחון לאומי, לארגון חברי ההגנה וליחידת המוזאונים והמורשת של משרד הביטחון. עורך ראשי: תא"ל (מיל') ד"ר אפרים לפיד. הנתונים, הדעות והתפיסות הכלולים במאמרים הם באחריות הכותבים. 

המחבר מודה לד"ר ניר מן על סיועו ועל הערותיו המועילות.

מפקדי שירות הקשר במלחמת העצמאות. מימין לשמאל: רס"ן (לימים סא"ל) מיכאל יערי (תומס פורסטר), רס"ן (לימים אל"ם) יצחק אלמוג (ורצמן), מפקד שירות הקשר סא"ל (לימים אל"ם) יעקב (יאן) ינאי (ינובסקי). באדיבות ארכיון העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב