מאה שנים להקמת ארגון ה"הגנה" - סיבות ונסיבות

ועד הצירים, 1918. בתמונה: חיים ויצמן, אדווין סמואל, ויליאם אורמסבי־גור, ישראל משה זיו, אריה (לאון) סימון, ג'יימס דה רוטשילד ויוסף שפרינצק

בשלהי 1917 כבש הצבא הבריטי את חלקהּ הדרומי של ארץ־ישראל. הגנרל אדמונד אלנבי הגיש את ירושלים כמתנת חג המולד לראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' - כפי שהנחה אותו האחרון כאשר מינה אותו לתפקיד מפקד חיל המשלוח המצרי. האירועים האלה התרחשו במקביל להצהרת בלפור. באפריל 1918 הגיע לארץ־ישראל ועד הצירים1 של התנועה הציונית בהנהגתו של חיים ויצמן, שהחל להנהיג בפועל את התנועה הציונית זמן קצר קודם לכן. מטרת הגעתו של ועד הצירים הזה הייתה לברר כיצד ניתן לממש את הצהרת בלפור לנוכח התנאים בשטח. לאחר שחרור דרום הארץ בדצמבר 1917 פנה אלכסנדר אהרונסון (אחיו הצעיר של אהרון) לקולונל וינדהם דידס, שהיה קצין בכיר במודיעין הצבאי הבריטי במצרים (עוזרו של בריגדיר גילברט קלייטון, קצין המודיעין הראשי של חיל המשלוח המצרי, שמוּנה גם לקצין הפוליטי הראשי), והציע לו להקים "משרד יהודי" שיקשר בין שלטונות הצבא ובין היישוב היהודי בארץ־ישראל. כוונתו הייתה ליצור מסגרת־גג שתחתיה יוכלו המוסדות היהודיים האוטונומיים להתפתח ללא הפרעה, ובמקביל לאסוף מודיעין עבור הצבא הבריטי. דידס העביר את הבקשה לאלנבי, והוא אישר אותה מיד. בראש המשרד הועמד קפטן קולין מקרורי, קצין סקוטי משכיל, שנמנה עם ידידיו של אהרונסון במצרים.

לאחר המלחמה הייתה ארץ־ישראל מדולדלת בתושבים וענייה. את הלחם ניתן היה להכין מדוּרה בלבד. במושבות לא היו בהמות עבודה. חיטה ושעורה חסרו עד כדי כך שלא היו זרעים לזריעה. המצב בירושלים, שבה הקהילה היהודית התקיימה על כספי החלוקה, היה גרוע במיוחד שכן במהלך המלחמה הכספים הפסיקו להגיע.2 המשרד היהודי הצליח לקבל מן הצבא בהמות לחריש, חיטה ושעורה לזריעה ותרופות, והתמלא המחסור בבתי המרקחת. למרות זאת התנגדו עסקני תל־אביב ליוזמה. אהרונסון נפגש עם כמה אישי ציבור, בהם מרדכי בן הלל הכהן, בצלאל יפה ואליהו ברלין ואמר להם שבאמצעות המשרד היהודי יוכל היישוב מעתה לקבל גישה ישירה לשלטונות המנדט. ואולם, תגובתם הייתה קרירה מאוד. לימים כתב בזיכרונותיו כי התרשם שהם דחו את היוזמה משום שבן משפחת אהרונסון היה מעורב בה. לבסוף הועבר מקרורי לתפקיד אחר. המשרד היהודי החל להידלדל, וכשהגיע ועד הצירים הציוני לארץ באפריל 1918 - נסגר רשמית. אלכסנדר תמך באהרון כשזה נועץ בו בנוגע לתמיכה ב"וועד המתנדבים" - גוף שניסה לקדם הקמת גדוד עברי מקרב הנוער הארץ־ישראלי. בין אלה שחתרו להקמתו היו מתנגדיהם החריפים של בני משפחת אהרונסון, למשל, משה סמילנסקי מרחובות. רחל ינאית, פעילה נוספת בעניין הזה, שעבדה בעבר בתחנת הניסיונות של אהרון בעתלית, פנתה אליו וביקשה בחשאי את סיועו. אולם אהרון ביקש פגישה גלויה עם מנהיגי "ועד המתנדבים". בשל הרתיעה מבני משפחת אהרונסון, "המרגלים", שבעיניהם סיכנו את כל היישוב והחשש שהם יגרמו לכך שמתנדבים יירתעו מלהתגייס לצבא, סירבו בתחילה לפגישה. כאן נכנס לעובי הקורה זאב ז'בוטינסקי שהגיע לארץ מבריטניה עם גדוד 38 העברי. ז'בוטינסקי לא הסתיר את רגשי הכבוד שרחש לאהרונסון אף שלא הספיק להתקרב אליו: "אדם חזק, כשרוני וגדול - גדול גם בכשרונותיו וגם במומיו".3

ב־21 באפריל 1918 נפגש אהרון אהרונסון עם אליהו גולומב ודב הוז, חברי "ועד המתנדבים". הוא טען שהם נקטו טקטיקה מוטעית בגישתם לשלטונות הצבא הבריטי. לדבריו, היה עליהם להדגיש את הערך המדיני וההסברתי של הגדוד - לאו דווקא את הערך הצבאי, שאינו יכול להיות גדול בשל מספרם הזעום. אהרונסון, שהכיר היטב את השיקולים שהניעו את מרק סייקס (קצין מודיעין בכיר במפקדה בקהיר ומאדריכלי הסכם סייקס־פיקו) וקלייטון, ידע מה הוא סח. אין כמעט ספק שהשינוי שחל בעמדת המודיעין של אלנבי, ואשר קבע במידה מכרעת את השינוי בעמדתו של המפקד העליון, התרחש הודות למאמציו של אהרונסון. מברקו של אלנבי למשרד המלחמה מ־10 במאי 1918 מיידע על כך.4 אף שחלק מן האנשים שדחפו להקמת הגדוד התנגדו למעורבותם של אהרון ושל אלכסנדר במגעים להקמתו, נרתם האחרון במלוא מרצו לתעמולה בין צעירי המושבות למען ההתגייסות לגדוד. ואכן, הודות למאמציהם התגייסו לגדוד כ־1,500 מצעירי היישוב, בהם 500 נשים. הבריטים לא היו מעוניינים לגייס נשים, ולכן גייסו רק כ־1,000 בחורים - ומהם הוקם הגדוד ה־40 של קלעי המלך, בפיקודו של הקולונל פרדריק סמואל היהודי.

בתקופת סוף מלחמת־העולם הראשונה ואחריה הועבר הדגש בפעילות המודיעינית של בני היישוב מסיוע למאמץ המלחמה נגד התורכים אל שמירה על ביטחונו של היישוב מפני התנכלויות של שכניו הערבים. כמו כן הועבר הדגש אל המעקב אחר התפתחות התגובות של הערבים להצהרת בלפור ולהסדרים בשאלת ארץ־ישראל, שהתגבשו במהלך המשא־ומתן על הסכמי השלום. ויצמן ואהרון אהרונסון, שהגיעו כאמור לארץ עם משלחת ועד הצירים בתחילת אפריל 1918, דנו סמוך לבואם בצורך להקים שירות חשאי של התנועה הציונית כמרכיב חיוני בגוף הגנה של היישוב. ניתן היה לבסס את השירות הזה על אנשי ניל"י שצברו ניסיון בפעילות חשאית בתקופת המלחמה, או על חברי ארגון "השומר", שהייתה להם מסורת של פעילות חשאית על־פי הדגם של התנועות המהפכניות הרוסיות בראשית המאה ה־20. ואולם, היה קשה את שתי הקבוצות למאמץ אחד בשל משקעי העבר המרים, שהעיבו על היחסים בין בני המושבות ילידי הארץ ובין החלוצים אנשי העלייה השנייה. קשה היה להתגבר על היריבויות האישיות ועל הניגודים החברתיים בין שתי הקבוצות, וליצור ביניהן יחסים המבוססים על אמון הדדי.

אהרון אהרונסון

בני אהרונסון לא המתינו להתפתחות המגעים, אלא החלו להפעיל את אנשי המשרד היהודי במשימות של איסוף ידיעות על קשרים בין הערבים לתורכים. הידיעות האלה הועברו למודיעין הצבאי הבריטי בארץ. התחרות בין "השומר" (שקיווה להשתקם באמצעות ועד הצירים) ובין ניל"י, ומערכת היחסים הסבוכה בין ויצמן לאהרונסון, עיכבו במשך כמה חודשים את הקמתו של שירות ידיעות יהודי. בנובמבר 1918 - לאחר שהסתיימה המלחמה - עזבו ויצמן ואהרונסון את ארץ־ישראל, ויצאו לוועידת השלום שהתקיימה בפריז. לאחר שעזבו את הארץ פנו דוד אידר,5 שהתמנה לראש ועד הצירים, וחבר הוועד זאב ז'בוטינסקי אל לוי־יצחק (ליובה) שניאורסון, איש ניל"י לשעבר, ועוזרו ומתורגמנו של קפטן מקרורי, מנהל המשרד היהודי, וביקשו ממנו להכין מצע לפעולתו של שירות מודיעין של התנועה הציונית בארץ. בתזכיר שהגיש להם הבחין שניאורסון בין פעולה גלויה לפעולה חשאית באיסוף המידע, והגדיר מטרות שונות לאיסוף הידיעות בערים ובכפרים.

דרכי הפעולה של השירות נועדו להיות לגאליות (כלומר, איסוף ממקורות גלויים) ולא לגאליות (הפעלת סוכנים ומודיעים). שניאורסון הציע להקים ליד ועד הצירים, שישב ביפו, משרד ידיעות, שיפעיל סוכנים, ירכז את ידיעותיהם ויבצע הערכה שלהן. מתחת למנהל המשרד יפעל סוכן (אג'נט) אחד ראשי, ומתחתיו סוכנים מחוזיים, שפעילותם תהיה אוטונומית במידה רבה, ובלדרים שיעבירו את הידיעות אל המשרד המרכזי. את המשרד ינחו ערכים של משמעת וסודיות. ראש המשרד יהיה זה שיישא באחריות בפני ועד הצירים. על הגוף הזה הוטל לדאוג להסדרת יחסי השירות עם השלטונות. ההצעה הזאת שימשה יסוד להקמתו של שירות המודיעין היהודי הראשון בארץ.6 חברי ועד הצירים אישרו את תוכניתו של שניאורסון להקים שירות מודיעין, הסמיכו אותו להתחיל בעבודה והקצו לו תקציב לשם כך. שניאורסון גייס למשרד הידיעות כמה מעמיתיו בניל"י ובמשרד היהודי, ובהם: אלכסנדר אהרונסון, ששימש סוכן ראשי והמנהל התפעולי של הארגון; יוסף דוידסקו מזכרון יעקב, שריכז את איסוף הידיעות באזורי חיפה, עכו ונצרת; יעקב כץ ממטולה, שאסף ידיעות בגליל העליון; זלמן כהן ממסחה (כפר תבור), שפעל בשטחי סוריה ובצפון הארץ; פרץ פסקל מפתח תקווה, שפעל בקרב הבדווים; והאחים יונתן וישראל בלומנפלד, שאספו ידיעות במרכז הארץ ובדרומה. כל אלה הפעילו מודיעים ערבים, ונעזרו בחיילים של הגדודים העבריים שאִפשרו להם תנועה בשטח וסיפקו להם אבטחה.

משרד הידיעות אסף ידיעות על הנעשה בקרב הערבים בארץ, ועקב אחר ההתארגנות של האגודות הערביות הלאומיות ואחר פעילותן. הדוחות נכתבו בעברית, ותורגמו לאנגלית למען אידר ואנשי ההנהלה הציונית בלונדון, ולמקרה שיוחלט להביאן לידיעת השלטונות. בתיקיית המשרד מוינו הדוחות לפי נושאים ומקומות. תיק אחד כלל דוחות כלליים. תיק שני הוקדש לדוחות סודיים שהועברו לידיעת מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט - "הבולשת" ((CID - Criminal Investigation Department. בתיק שלישי רוכזו סקירות על הארגונים והאגודות הלאומיות הערביות, ובתיק רביעי - על נכבדים ארץ־ישראלים, מנהיגי הערבים בארץ. שאר החומר מוין בתיקים נפרדים לפי אזורים. מדי שבוע היה על משרד הידיעות להכין תמצית של החומרים שהתקבלו מן האזורים השונים, ולהגיש סקירה כללית על המצב בארץ. ידיעות שחייבו פעולה מידית, כמו הימצאות נשק בידי ערבים או זיהוי מבוקשים, הועברו לאלתר ל־CID. מאוחר יותר עם הידרדרות המצב בארץ־ישראל ועם השתכללות דרכי העבודה של המשרד, העביר אידר העתקים של הדוחות השוטפים של המשרד למפקד ה־CID וללשכת הנציב העליון. העתקים נשלחו גם להנהלה הציונית בלונדון - כדי שיועברו למשרד המלחמה הבריטי.

בול "פלסטין לערבים", בערך של 1 מיל, שנמכר על־מנת לגייס כספים לקונגרס הפלסטיני

בעקבות הקונגרס הפלסטיני הראשון, שהתכנס בינואר 1919, התמקד משרד הידיעות בהתפתחותה של התנועה הלאומית הערבית. במרס 1919 פרסם אלכסנדר אהרונסון סקירה מסכמת עליה ועל פעיליה. הוא תיאר את פעילותן השוטפת של האגודות הערביות ואת קשריהן עם הצבא שבפיקודו של האמיר פַיצל בסוריה. אהרונסון פירט את כל הפגישות שלהן, נקב בשמות המשתתפים בהן, ציין את שמות השליחים שהגיעו מדמשק ליטול בהן חלק ואף ציטט מדבריהם. הוא הצביע על קשרים בין האגודות החשאיות ובין קצינים ערבים במשטרה, בז'נדרמריה ובשירות בתי הסוהר, הסביר את הסידורים שנקבעו להעברת הוראות במקרה הצורך, וציין את המקומות שנקבעו כנקודות מפגש עם בלדרים. אהרונסון הקדיש מקום נכבד בסקירתו לניסיונות ההתפשטות של האגודות מן הערים אל הכפרים הסמוכים להן שבסביבותיהן ולצעדים שנעשו לשם הידוק הקשרים בין האגודות בערים השונות. הסקירה כללה גם רשימה של הפעילים ותפקידיהם, ואף ציינה ברשות מי מהם יש כלי נשק. צורפה אליה רשימה של ידיעות על מחבואי נשק, על כוונות הערבים לפגוע ביהודים וברכושם ועל הסתה בכתב ובעל־פה בכל רחבי הארץ.

שבוע לאחר מכן הזהיר אהרונסון מפני התקפה ערבית על היישוב בעת חגיגות נבי מוסא באפריל 1919. התרעתו של אהרונסון בסוף מרס 1919 הקדימה בשנה את ההתפרצות שאירעה בחגיגות נבי מוסא באפריל 1920, ותאמה במידה רבה את התרחיש שתואר בתזכירו. ואולם אף שההתרעה המקורית לא התממשה בשל ההתערבות של הממשל הצבאי, המשיך אלכסנדר להיות פסימי - זאת משום שהעריך את הסכנות הטמונות בהתעוררות הערבית הלאומית־דתית, המתנגדת לכל שלטון "כופר", ומשום שסבר כי בריטניה חוששת להתייצב נגדה, ומוותרת לערבים בכל התחומים. ייתכן שמקורה של ההערכה הזאת היה קרבתו לקצינים הבריטים והמודעוּת להלך הרוחות בקרבם. כך, למשל, שיגר המושל הצבאי גנרל ארתור ויגרם מוני את ההערכה הבאה ללונדון (שהסתמכה בחלקהּ על מודיעין שהגיע ממשרד הידיעות) ערב בואה של ועדת קינג־קריין7: "הפלסטינים רוצים את ארצם לעצמם, ויתנגדו לכל עלייה יהודית, הדרגתית ככל שתהיה, בכל האמצעים שבכוחם, לרבות פעולות איבה".8

בתחילת 1920 עבר משרד הידיעות מיפו לירושלים. התעניינותו של המשרד התמקדה באותה עת בתסיסה שפקדה את הארץ, וכן את עבר הירדן, סוריה ולבנון - לאחר שובו של פַיצל מוועידת השלום, הכרזת העצמאות של הקונגרס הסורי והכתרתו של פַיצל בדמשק למלך "סוריה הגדולה", הכוללת גם את לבנון וארץ־ ישראל. למרות הצלחתו להקים תשתית מודיעינית ולגבש תמונת מצב מדויקת למדי של המציאוּת, נכשל משרד הידיעות בכך שלא התריע על התפרצות המאורעות בירושלים ב־1920 (שנה לאחר שכאמור חזה זאת). הבריטים, שנסמכו מאוד על המשרד, הוטעו כנראה גם הם. בדצמבר 1919 החלו להצטבר במשרד הידיעות דוחות שיטתיים ועקביים על הנעשה בעבר הירדן. מודיעים ערבים של משרד הידיעות וסוכניו היהודים הגיעו במסעותיהם עד העיר כּרכּ שבדרום עבר הירדן, ודיווחו על היערכות הצבא השריפי (בפיקודו של הנסיך פַיצל, בנו של השריף חוסיין ממכה) במקומות שונים, על גיוס מתנדבים מקרב הבדווים ועל כלי הנשק שברשותם. לנוכח זאת החל בסוף 1919 זאב ז'בוטינסקי, חבר ועד הצירים שהיה אחד הנמענים של הדוחות של משרד הידיעות, בבניית ארגון להגנת התושבים היהודים בארץ־ישראל. כאן התעוררה מחלוקת בינו ובין נציגי מפלגות הפועלים שביקשו להקים ארגון מחתרתי. ז'בוטינסקי טען כי בירידה למחתרת יש משום ויתור על זכויות יסוד, וכי אין די בארגון הגנה חשאי כדי להבטיח את שלום היישוב. הוא דרש מן השלטונות (על בסיס הדוחות האלה, שאותם כאמור קיבלו אף הם) לקבל נשק, ולאחר שסירבו לדרישה הזאת - החל הארגון שהקים לרכוש אותו בסתר. ז'בוטינסקי התעקש כי קיומם של גדודים עבריים במסגרת הצבא הבריטי הוא תנאי ראשוני לביטחון הישוב ולפיתוח העבודה הציונית בארץ. הוא הוסיף: "נותר לנו להגן על ארץ־ישראל, שלא תהיה תלויה בחסדו של החייל האנגלי ולא בחסדו של השוטר הערבי".9

ב־10 בינואר 1920 הוקם "ועד מתחיל" להקמת ארגון הגנה ארצי. בוועד השתתפו נציגים מארגון "השומר", מן "הגדוד הראשון ליהודה", מאחדות העבודה וממפלגת הפועל הצעיר, שאליהם צורף גם יוסף טרומפלדור. נראה שכוונת הוועד הייתה להקים ארגון הגנה פדרטיבי, שיהיה מבוסס על ועדי הגנה מקומיים שהחלו להתארגן ביישובים העבריים הכפריים ובערים לאחר הכיבוש הבריטי. הניסיון השני החל ביוזמת ועד הצירים, שהטיל על ז'בוטינסקי להקים ועד הגנה כלל יישובי. בישיבה הראשונה של ועד ההגנה הזה, שהתקיימה בסוף פברואר 1920, השתתפו נוסף על ז'בוטינסקי גם פנחס רוטנברג, רחל ינאית בן־צבי, אליהו גולומב, דב הוז ומשה סמילנסקי. שני הניסיונות האלה לא הגיעו לכלל מימוש. בפני "הוועד המתחיל" עמד למכשול העימות בין הדוקטרינה המצמצמת של נציגי "השומר" ובין הדוקטרינה המרחיבה של נציגי הגדוד העברי. עבודתו של ועד ההגנה מטעם ועד הצירים נפגעה קשות עקב מאסרו של ז'בוטינסקי בתחילת אפריל בעקבות מאורעות תר"ף (1920).

כאשר "הוועד המתחיל" דן בבעיית הגנת היישובים בגליל העליון טען ז'בוטינסקי כי הגנה אמיתית על מושבות הצפון אינה אפשרית, וכי אם ייתפס אוחז נשק יהודי על־ידי פורעים ערבים יהיה זה גזר דין מוות עבור המגינים, או במקרה הטוב - הוא ייפול בשבי. הוא קרא להשיב לפנים הארץ את מגיני תל חי שבראשם עמד טרומפלדור. חברי הוועד הזמני דחו את דבריו. בהתקפות הערבים, שהגיעו לשיאן בי''א באדר תר''ף (1 במרס 1920), נפלה תל חי ומגיניה נהרגו. האירוע זעזע עמוקות את ז'בוטינסקי, אשר טען כי חובת הוועד הייתה לשלוח כוחות עזר למגינים או לפנותם, אך במקום זאת השאירו חברי הוועד "קומץ צעירים וצעירות לבדם בחווה קטנטונת, המוקפת אלפים של בדווים מזוינים היטב. [הרי] יש בוודאי מי שהוא האשם בקלות דעת נוראה זו''.10 כשהבין ז'בוטינסקי שמושל ירושלים, רונלד סטורס, מתעלם מן ההזהרות של משרד הידיעות על כך שהערבים מתכוננים לבצע טבח ביהודים בחג נבי מוסא, הוא ארגן יחד עם פנחס רוטנברג כ־600 חיילים משוחררים, יוצאי הגדודים ומתנדבים, והקים את יחידת ההגנה הראשונה בארץ. באפריל 1920 החלו פרעות של הערבים ביהודי ירושלים, ובמשך שלושה ימים הרגו שישה יהודים ופצעו למעלה מ־200. כששמע ז'בוטינסקי כי נאסרו 19 חברי ההגנה שנאבקו בפורעים, הוא הלך למטה המשטרה והכריז כי כמפקד הארגון הוא מקבל על עצמו את האחריות והאשמה וכי את יתר הנאשמים יש לשחרר לאלתר: ''אם רואים אתם אותם כאשמים, הרי גם אני אשם, כי אני מנהיגם. אם עומדים אתם על מאסרם, עליכם לאסור גם אותי''.11

זאב ז'בוטינסקי בתאו בכלא עכו, 1920

ז'בוטינסקי נאסר ב־7 באפריל. ב־12 באפריל הועמד לדין יחד עם חבריו. את הגנתו הוא ניהל בעצמו, וניסה להצדיק במשפט את מעשיו ואת מעשי חבריו. הוא נידון ל־15 שנות מאסר ועבודות פרך ונכלא בכלא עכו. מאסרו עורר סערת רוחות בכל רחבי העולם. ב־26 באפריל הוכרז ביישוב היהודי יום אבל וצום כללי. בלונדון נערכו אספות מחאה, שבאחת מהן קרא מקס נורדאו, ממייסדי התנועה הציונית: ''אל דומיה כל עוד מצפונה של הציונות כלוא במאסר עכו!''.12 גם בבית הנבחרים הבריטי התחוללה מהומה, ובלחץ דעת הקהל הומתק גזר דינו של ז'בוטינסקי, שהוכרז כ''מגן ירושלים'', לשנת מאסר אחת. עונשם של חבריו הופחת משלוש שנים לשישה חודשים. בינתיים, בעקבות מאורעות הדמים, פעל משרד הידיעות להידוק הקשרים עם הבדווים בעבר הירדן. התגברות הפשיטות של בדווים מעבר הירדן על עמק בית שאן ועל הגליל התחתון חיזקה את הצורך לבוא אתם בדברים. ב־23 במאי 1920 יצא יוסף דוידסקו, איש משרד הידיעות (בעבר היה חבר ניל"י), כשהוא מחופש לבדווי, בחברת שניים ממודיעיו הערבים אל מעֵבר לנהר. מטרתו הייתה לעמוד על הלכי הרוח בקרב הבדווים בעבר הירדן ולבחון אפשרויות של שיתוף פעולה אִתם.

ב־15 ביוני 1920 החליטה ועידת מפלגת אחדות העבודה על הקמת "הסתדרות הגנה". ההחלטה הזאת הייתה הבסיס להקמת ארגון ההגנה - כוח המגן העיקרי של היישוב היהודי בארץ־ישראל בתקופת המנדט. אמנם ארגון ההגנה נוסד כגוף הגנה כלל יישובי, אך הוא הוקם על־ידי מפלגה, ולא על־ידי ההסתדרות הציונית או ועד הצירים שלה, שהייתה ההנהגה הרשמית של התנועה הציונית ושל היישוב החדש בארץ. בשלב הזה ההנהגה הציונית אמנם כבר התפכחה מן הרעיון שהגדודים העבריים ישמשו גרעין לכוח מגן לגאלי של היישוב, אך חששה שלמעורבותה בארגון הגנה מחתרתי יהיו השלכות שליליות על הגשמת הצהרת בלפור על־ידי בריטניה. לנוכח ההבנה שארגון ההגנה זקוק לחסות ולפיקוח ציבוריים רחבים יותר ולתקציב גדול יותר מאלה שיכלה לספק לה אחדות העבודה, ולאחר מאמצי שכנוע לא קלים, קיבלה על עצמה הסתדרות העובדים העברים בארץ־ישראל, עם ייסודה בדצמבר 1920, את האחריות על ההגנה.

ב־1 ביולי 1920 הוחלף הממשל הצבאי הבריטי בממשל אזרחי - בראשו הועמד הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון בארץ־ישראל. בנאומו בחיפה ב־8 ביולי הכריז סמואל על מתן חנינה לכל אסירי המאורעות, ובהם ז'בוטינסקי, והם שוחררו ללא תנאים. באמצע יולי, בעקבות מינויו של סמואל והקמת ממשלת המנדט, יצא שוב דוידסקו לעבר הירדן המזרחי, כשהוא מחופש לבדווי, כדי לסייר בכפרים ובמאהלים ולעמוד על יחסם של התושבים כלפי המנדט הבריטי שזה עתה הוקם וכלפי היהודים. הסיור, שכלל את מחוזות עג'לון וארביד, נמשך כשלושה שבועות, ומטרתו הייתה לספק לשלטון החדש מידע עדכני. בעקבות הדוחות של דוידסקו הודיע אידר לוויצמן שמאז נפילת פַיצל מבקשים השיח'ים מכל רחבי עבר הירדן מן הבריטים ליטול לידיהם את השלטון על חבל הארץ הזה. הוא הפציר בו ללחוץ על ממשלת בריטניה שתעשה כן - לפני שהצרפתים ימלאו את החלל הריק שנוצר שם.13

ב־20 באוגוסט נסגר משרד הידיעות. הסיבה העיקרית לכך הייתה ההערכה שמצב הביטחון בארץ התייצב עם כינון ממשלת המנדט. ואולם, מאחד הדוחות האחרונים של המשרד, שנשלח ללונדון, ניתן ללמוד עד כמה הייתה ההערכה הזאת משוללת יסוד. נמסר בו על אסֵפה של נכבדי הכפרים בהר חברון שהתכנסו לשמוע על מסעה של המשלחת הערבית שהגיעה ללונדון כדי להציג את עמדת הערבים לפני ממשלת בריטניה. הדוברים הביעו את תחושתם שאין לתלות תקוות במסע הזה, וטענו שיש להתכונן להתחדשות האלימות כלפי היהודים במתכונת של טרור שיטתי וממושך - כזה  שיפחיד את היהודים אך לא יעורר תגובה משמעותית של השלטונות. האספה החליטה להכין את אנשי הכפרים להתפרצות שתתחולל בתוך כמה חודשים. לסגירת משרד הידיעות היו סיבות נוספות: ההערכה שהנציב העליון החדש ידאג לביטחון תושבי הארץ היהודים והקשיים הכספיים של ועד הצירים, בעיקר לנוכח הגידול שחל בעלייה וההוצאות הרבות לקליטתה. משרד הידיעות נסגר כחודשיים לאחר הקמת ארגון ההגנה, והוחלט שכל החומר שהצטבר בו בשתי שנות פעילותו יועבר למשרדי ועד הצירים. לשניאורסון, לאלכסנדר אהרונסון, לדוידסקו וליתר אנשיהם לא הייתה ברֵרה אלא לקבל עליהם את הדין. הייתה אחת הסיבות לכך שוועד הצירים לא לקח חלק בהקמת ההגנה, והשאיר זאת למפלגה פוליטית. האירועים האלה התרחשו שמונה חודשים לפני מאורעות 1921. התפרצותם הפתיעה את הבריטים, את ארגון ההגנה, שזה עתה הוקם, ואת היישוב כולו.  

* "מערכות הגנה - מאה שנים לארגון ההגנה" הוא מיזם משותף ל"מערכות" - בית התוכן המקצועי של צה"ל לצבא ולביטחון לאומי, לארגון חברי ההגנה וליחידת המוזאונים והמורשת של משרד הביטחון. עורך ראשי: תא"ל (מיל') ד"ר אפרים לפיד. הנתונים, הדעות והתפיסות הכלולים במאמרים הם באחריות הכותבים.