השירות הימי שהיה לחיל הים

כשהוקם ארגון ההגנה לא נתפס הים כזירת התמודדות אפשרית. העיסוק בים ובימאות היה אז נחלתם של מתי מעט, וחזונם בנוגע לכיבוש הים - בדומה להפרחת השממה ולכיבוש העבודה - לא היה קשור ליעדים ביטחוניים. גם ערב הקמתו של צה"ל, שלושה עשורים מאוחר יותר, לא נכלל צי בתוכניות. דוד בן־גוריון, שהבין בשלב מוקדם שהאיום הנשקף ליישוב היהודי אינו רק מצד ערביי ישראל אלא גם מצד צבאות ערב ולא התייחס לכוחן הימי.1 הים ונתיביו נתפסו על־ידי היישוב כמובנים מאליהם מבחינה ביטחונית. מכל שכנותיה של המדינה שבדרך היה רק ברשות מצרים צי, וגם הוא לא נתפס כאיום. בכל תקופת המנדט - ואף קודם לכן - נתיבי השיט היו פתוחים. במלחמת־העולם השנייה חווה היישוב תחושה של איום של פלישה והופצץ כמה פעמים מן האוויר, ואולם, הוא לא הותקף מן הים, ובוודאי שלא חווה מצור ימי.2 אנשי ההגנה שהפעילו צי מאולתר של אוניות מעפילים לא התייחסו לאיום מצד המדינות השכנות, נהפוך הוא - מלווי אוניות המעפילים העדיפו נתיבים קרובים לחופי לבנון ולחופי מצרים כדי לחמוק מסיורי הבריטים.

הקמת השירות הימי

בתחילת 1948, כאשר ההיערכות לקראת מלחמה כוללת הלכה וצברה תאוצה, החלו ימאים ואנשי ספנות ביישוב לתת את הדעת לכך שחסרה היערכות בתחום הימי. בתחילת ינואר הגיש קומנדר סטיבנסון מילר הצעה סדורה לבניינו של צי.3 מילר, יהודי ממוצא בריטי, שימש מפקד משחתת  בצי הבריטי וניהל באותם ימים את בית־הספר הימי בחיפה. בן־גוריון נכנס בעובי הקורה של התחום הימי, ולאחר שהתייעץ עם מילר, שבו  ראה בר־סמכא, נועץ באחרים. באנשי הפלי"ם לא נועץ.4 במהלך פברואר הונחו על שולחנו של בן־גוריון כמה הצעות, רובן לתוכניות בהיקף מצומצם.  המשותף לכולן היה גישה מגננתית המבוססת על צי מצומצם הכולל כמה ספינות טורפדו קטנות לצורך הגנה על החופים.5 גם ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, חבר מפ"ם נדרש לסוגיית הקמת הצי. הוא סבר כי הפלי"ם צריך להיות הבסיס להקמתו של הצי, ואף הורה להפנות אליו מתגייסים בעלי רקע ימי. בן־גוריון קבע שאין לעבות את הפלי"ם אלא להכפיפו לגוף חדש שיוקם - השירות הימי. כדי להבטיח שתפיסתו בעניין השירות הימי תמומש קבע בן־גוריון מי יעמוד בראש השירות - זאת עוד לפני שהוחלט מה יהיה אופיו המבצעי ועל אילו כלים יתבסס.6

עם המועמדים שהוצעו לבן־גוריון נמנו אנשי מוסד שרכשו ניסיון במהלך מפעל ההעפלה, אנשי פלי"ם שהתנסו בפיקוד על האוניות וגם רבי חובלים מאושיות הספנות העברית. הוא פסל את כל אלה והעדיף על פניהם את גרשון זק - איש חינוך, אדמיניסטרטור מעולה וחבר מפא"י. תהא זו פשטנות לומר ששיקולים פוליטיים צרים הביאו את בן גוריון לבחירה. זיקתו הברורה של הפלמ"ח למפ"ם, וכן זיקתו של האצ"ל לתנועה הרוויזיוניסטית, הטרידו מאוד את בן־גוריון, ובמנותו את זק הוא הבהיר שממלכתיות חשובה באותה נקודת זמן יותר ממקצועיות. את המקצועיות קיווה להשיג מיועצים חיצוניים.

מקורות כוח האדם

לאחר שבחר את זק לעמוד בראש השירות הכתיב בן־גוריון לרמ"א את פקודת ההקמה לשירות הימי. הפקודה עסקה רובה ככולה במקורות כוח האדם לשירות ומנתה בהם שלוש קבוצות:

1. "היחידות הימיות של פלמ"ח".

2. "צעירים ששרתו בשעת המלחמה בצי".

3. "חברי האגודות הימיות ויורדי ים יהודים בכללם".

פקודת ההקמה של שירות הימי

הקבוצה הראשונה - "היחידות הימיות של פלמ"ח"  

בהצבתם של אלה בראש הרשימה לא התכוון בן־גוריון שאלה הם החשובים, אלא שחשוב שאלה יוכפפו. הוא הדגיש זאת מכיוון שמפקדי הפלמ"ח לחצו לראות בפלי"ם את הגרעין שסביבו יתגבש חיל הים - דבר שלו התנגד בן־גוריון. הקבוצה הייתה לא גדולה - היא מנתה 300 ימאים לכל היותר, אך שורשיה היו עמוקים והגיעו עד הסקציה הימית של הפועל.7

הסקציה הימית של הפועל

הסקציה הימית של הפועל הוקמה עוד בשנות ה־20. נערי הקבוצה אומצו על־ידי ארגון ההגנה והופעלו על־ידו מאז ימיה הראשונים במשימות מחתרתיות ובשליחויות שונות. באמצע שנות ה־30 התמקדה פעילותה של הקבוצה בהעפלה, וזאת עוד לפני שההנהגה הציונית כולה אימצה את הרעיון. מפקדי ההפלגות שארגן אז הקיבוץ המאוחד היו מדריכי הסקציה, ובחופי ההורדה חיכו החניכים. בשיטה הזאת הביא הקיבוץ המאוחד לחופי הארץ אחת־עשרה אוניות מעפילים. התנועה הרוויזיוניסטית ארגנה אף היא במקביל מבצעי העפלה. בשנה שקדמה למלחמת־העולם השנייה אימצה ההנהגה הציונית את הדרך שאותה סללו אנשי הקיבוץ המאוחד והסקציה הימית והקימה את המוסד לעלייה ב'.8

המוסד לעלייה ב'

המוסד לעלייה ב' הוקם כחלק מארגון ההגנה, וייעודו היה העפלה. אנשי המוסד עסקו ברכש האוניות ובהכנתן להפלגה. שליחי המוסד לא הפליגו עם המעפילים לארץ. על ליווי המעפילים בהפלגות עצמן הופקדו ימאים מן היישוב - רובם אנשי הסקציה הימית. כדי להגדיל את מאגר המלווים החל ארגון ההגנה בהכשרת כוח אדם מסודרת, וערב מלחמת־העולם השנייה התקיימו בארץ שלושה קורסי ימאות שבהם הוכשרו החניכים להוביל ספינות בים ולהוריד את המעפילים בחוף.9 הקמת המוסד לעלייה ב' והכשרת הימאים התבררו כצעדים הנכונים עם התגברותו של גל ההעפלה. לתשתית הזאת היה גם תפקיד מכריע ברכישת אמצעי לחימה ובהברחתם לארץ בדרך הים בימים שקדמו למלחמת העצמאות ובמלחמה עצמה.

כ"ג יורדי הסירה

כשפרצה מלחמת־העולם השנייה החליטה ההנהגה הציונית לעמוד לצִדם של הבריטים ולעודד את בני היישוב להתנדב ולהשתתף במאמץ נגד צבאו של היטלר. הבריטים הועידו למתנדבים בעיקר משימות גרילה. לחלק מן הפעולות המתוכננות היה אופי ימי, ולשם כך הוחלט להכשיר צוות לפעולות חבלה מן הים. ארגון ההגנה הועיד לקורס חניכים ומדריכים משלושת קורסי הימאות. עשרים ושלושה בחורים מאותו הקורס, שאליהם התלווה קצין קישור בריטי, יצאו למשימתם במאי 1941. המטרה הייתה לחבל במתקני זיקוק הנפט בנמל טריפולי, ובכך להקשות על הגרמנים שהיו אז בשיא תנופתם מזרחה. נוהל הקרב לפעולה היה חפוז ולקה בחסר, והסירה יצאה לדרך עמוסה לעייפה באנשים, בציוד ובחומרי נפץ. הבחורים לא הגיעו ליעדם, ועקבותיהם לא נודעו. כיום משערים שהסירה התפוצצה עוד בדרכה.10 מורשתם של הכ"ג היא אבן דרך בתולדות הכוח הימי שהלך והתגבש ובמורשתו. אלה שלא יצאו לפעולה נצרו את הידע שרכשו ושהביאו עִמם לפלמ"ח.

ספינת ארי הים

הפלי"ם

בוגרי הקורס הבריטי, וגם אחרים שנושא הימאות היה קרוב ללִבם, לחצו כל העת להקים יחידה ימית בפלמ"ח. בקיץ 1942 בשלו התנאים לכך. תחזיות להעפלה מסיבית וגם היעדר פעילות מבצעית, שפגע באטרקטיביות של הפלמ"ח בקרב בני הנוער, שכנעו את המפקדים להקים בפלמ"ח מסגרת ימית. בינואר 1943 נפתח בקיבוץ שדות ים קורס מפקדי סירות מס' 1. חניכיו הוכשרו למשימות העפלה, תובלה ימית ונחיתה מן הים וקיבלו גם הכשרה בחבלה ימית.  בדצמבר 1943 הוצבו הבוגרים במחלקה ימית ייעודית בפלמ"ח, ומאז החלה צמיחה מאורגנת וממוסדת של כוח ימי סדיר. במרס 1944 הוכפפה המחלקה למוסד לעלייה ב', ובאוגוסט 1945 הפכה המחלקה לפלוגה.11 אנשי הפלי"ם פיקדו על 66 אוניות מעפילים וליוו אותן בדרכן לארץ. הם התמודדו עם מגוון אתגרים - החל מארגון המעפילים, עבור דרך העלאתם לאוניות וכלה בפיקוד על ההפלגות תוך התנסות בתרגילי התחמקות ימיים ובניהול המאבק על הסיפונים. במילוי המשימות האלה הם צברו ניסיון ימי רב ערך.12

חוליית החבלה  

נוסף על ליווי האוניות עסקה קבוצה קטנה מקרב אנשי הפלי"ם בחבלה ימית. בליל 1 בנובמבר 1945, במסגרת ליל הרכבות, שבו חיבלה תנועת המרי במסילות הברזל המנדטוריות, הטביעו שתי חוליות של הפלי"ם שלוש סירות משמר בריטיות מאלה שעסקו בציד אוניות מעפילים. בהמשך, עם תחילת הגירושים לקפריסין, פגעו אנשי החוליה 11 פעמים באוניות הגירוש. בחלק מן המקרים הם הגיעו ליעדם בצלילה, ובחלק נכנסו לאוניות הגירוש עצמן. הם בנו והפעילו מוקשים ימיים מאולתרים, ועשו שימוש בחומרי נפץ ובנפצים. הפעולות האלה הרשימו מאוד את הבריטים, ובכך השיגו את יעדן. בפעולות האלה, כמו בהפלגות ההעפלה, הצטבר ידע מבצעי רב, שהייתה לו חשיבות רבה בימים שלאחר מכן.13

פלוגת הנמל

לקראת תום ימי המנדט הוסט המאמץ מן המאבק בבריטים אל העימות עם ערביי ארץ־ישראל. בנמל חיפה הוקם מתוך הפלי"ם כוח שנקרא פלוגת הנמל, שתפקידו היה להשתלב בעבודה בנמל ולטעת ביטחון בקרב הפועלים היהודים. ההנהגה ביקשה לקיים נוכחות יהודית בנמל, שהיה נכס אסטרטגי חשוב.  מעצם קיומו של הכוח בחלק הזה של העיר הוטלו עליו גם משימות נלוות. כך מצאו אנשי הפלי"ם, שהכשרתם כללה חבלה, לוקחים חלק במלחמת פצצות ומכוניות תופת שהתחוללה בעיר. אנשי הפלוגה השתתפו בשחרור חיפה ב־22 באפריל 1948, וגם הפעילו כמה איגופים ימיים אל הגליל המערבי שהיה מנותק בתחילת הקרבות. כך הלך והתגבש ערב יציאת הבריטים כוח ימי זמין וערוך בנמל חיפה.14

הקבוצה השנייה - "צעירים ששירתו במלחמה בצי"

אנשי הקבוצה הזאת היו החשובים ביותר בעיני בן־גוריון. כשפרצה מלחמת־העולם השנייה עודדה הסוכנות היהודית את בני היישוב להתגייס לצבא בריטי משני שיקולים. הראשון - עמידה לצִדה של בריטניה נגד הנאצים, והשיקול השני - ניצול ההזדמנות לרכוש ניסיון קרבי לקראת הימים הבאים. הבריטים זיהו את המניעים ולא התלהבו מן הכוונה, אך המצוקה בשנים הראשונות של המלחמה אילצה אותם לקבל את המתנדבים. 38 אלף מבני היישוב התנדבו והצטרפו לכוחות הבריטיים - מהם 1,100 לצי. רובם שירתו במתקני החוף, וכמה עשרות שירתו בכלי השיט הלוחמים.

הניסיון שרכשו היה בעיקר טכני ומקצועי, ויחד אתו אימצו גם תרבות ארגונית - ידע בסיסי כיצד מתנהל צבא וכיצד מתנהל צי. התרבות הארגונית הייתה חסרה בהגנה ובמחתרות, ועתה נוצרה דרך ללימודו. בסיום המלחמה חזרו המתנדבים לארץ, והתגייסו לצבא שהלך ונבנה. אליהם הצטרפו מתנדבים יהודים מצפון אמריקה וממדינות נוספות שנקראו מתנדבי חוץ לארץ - מח"ל. הקבוצות האלה אפשרו לחיל הים הצעיר בנייה מהירה של התשתיות הנדרשות לקיומו ולתחזוקתו של הצי - זאת תוך דילוג על שלבי הניסוי והטעייה.

למרות מספרם הרב ומקצועיותם קיבלו המתגייסים והמתנדבים את מנהיגותם של אנשי הפלי"ם בצי. נראה שביטחונם העצמי של אנשי הפלי"ם ותדמיתם אפשרו להם לשמר את מעמד האליטה שאותו רכשו בימי ההעפלה ולהחזיק ברוב תפקידי הפיקוד. לזכותה של האליטה הזאת ייאמר שהכירה - אם כי לא מיד - בידע העצום והחיוני שהביאו המתגייסים והמתנדבים, ואימצה אותו בהדרגה.

הקבוצה השלישית - "חברי האגודות הימיות ויורדי ים יהודים בכללם"

את תחיית הימאות העברית הובילו אנשי חזון שדחפו להקמתן של אגודות ספורט ימי ולפיתוחו של צי סוחר עברי - ואלה היו הקבוצה השלישית שיועדה לשירות הימי. כשהתפצלה התנועה הציונית מצאו את עצמם חברי האגודות מתויגים ומשויכים פוליטית – חברי אגודת זבולון השתייכו לתנועה הרוויזיוניסטית וחברי אגודת הפועל השתייכו לזרם הסוציאליסטי.

חזונם המשותף, שהיה אז מעורפל ואינטואיטיבי, התברר עשור לאחר מכן כנכון וכשימושי. המגבלות שהטילו הבריטים ומכסות העלייה שקבעו הובילו לכך שהעולים לארץ עשו זאת בסתר, והים היה הנתיב העיקרי שלהם.  

בתחילה לא תמכה ההנהגה הציונית ברעיון ההעפלה, אבל בתנועת החלוץ ובתנועה הרוויזיוניסטית לא התלבטו וסברו שהגיעה העת "לפרוץ את השערים".15 רוב הימאים בהפלגות השתייכו לאגודות הפועל  וזבולון.

אגודת זבולון הוקמה והחלה לפעול בחוף תל־אביב ב־1928. אחד מראשיה היה ירמיהו הלפרן, בוגר הגימנסיה הרצליה, שנשלח ללמוד ימאות באיטליה והוסמך לרב חובל. הידע הימי שרכש שימש אותו להקמת המחלקה הימית של בית"ר. באמצע שנות ה־30 הוא הקים את בית־הספר לקציני ים עברים בצ'יוויטווקיה שבאיטליה. בשונה מן המועדונים והאגודות בארץ, שעסקו בעיקר בשיט חופים, הכשיר בית־הספר באיטליה את בוגריו לשיט ולניווט בים הפתוח. בית־הספר נסגר עם פרוץ מלחמת־העולם השנייה, אך הספיק עד אז להכשיר ולהסמיך שלושה מחזורים של קציני ים.16

פקודת ההקמה של שירות הימי, שנוסחה על־ידי אנשי מפא"י ומפ"ם, המעיטה בערכם של הבית"רים כמקור אפשרי של כוח אדם. ואולם הבית"רים שהוכשרו בבית הספר באיטליה היו לקציני ים ראויים. כמה מהם התמנו למפקדי אוניות במהלך מלחמת העצמאות, ואחרים המשיכו את שירותם בחיל הים והגיעו לעמדות בכירות, בהם אלוף שלמה אראל, מפקד חיל הים בשנות ה־60 ואל"ם צבי קינן, סגן מפקד חיל הים בשנות ה־50.

נוסף על החניכים וחברי האגודות הצעירים היו ביישוב יורדי ים ותיקים, ספנים וכמה רבי חובלים בעלי רישיון (Ticket) בין־לאומי, ובהם וולודיה איצקוביץ שעברת את שמו לזאב הים, רב חובל אריה באייבסקי, רב חובל יוסף טרס ורב חובל אליעזר חודורוב. את כל אלה - צעירים ובוגרים - הועיד בן־גוריון לשירות הימי.

כלי השיט

לאחר שנקבעו מפקד השירות והמקורות לכוח האדם החלה ההצטיידות בכלי השיט. הצורך היה דחוף. משלוח נשק עמד להגיע לסוריה בדרך הים, והשירות הימי שהוקם זמן קצר קודם לכן נדרש ליירטו. בגליל המערבי היו יישובים מנותקים, ונדרש איגוף ימי כדי להעביר אליהם אספקה ותחמושת. שתי האוניות הראשונות שנרכשו למטרות האלה היו "חנה סנש" ו"דרום אפריקה". הראשונה הייתה אוניית מעפילים לשעבר, שהייתה ברשות חברת העוגן, והשנייה נתרמה על־ידי יהודי דרום אפריקה לתנועה הקיבוצית.

במקביל לרכש התגנבו האנשים בעלי הניסיון הטכני ממשוחררי הצי אל שובר הגלים של נמל חיפה ובדקו בין אוניות המעפילים הנטושות שהיו שם ("צי הצללים") אילו מהן ניתן להסב במהירות לאוניות מלחמה. מיד הוחל בהשמשה של כמה אוניות ובהחזרתן לכשירות. במקביל הוקם בית מלאכה ייעודי, לימים - מספנת חיל הים. האונייה הראשונה שנמצאה מתאימה הייתה אוניית המעפילים "מדינת היהודים". האונייה הוצאה מנמל חיפה ב־21 במאי, הפליגה משם ועגנה מול נמל תל־אביב – שם היא צוידה בתותחי 20 מ"מ. לאחר מכן הוסבו אוניות מעפילים נוספות.

צי מול צי, מאי 1948

הפעולות הראשונות

שבוע לאחר הקמתו נדרש השירות הימי למשימה בים הפתוח; הפעולה תוכננה במרחק גדול מחופי הארץ. ספינת נשק שרכשו הסורים ועל סיפונה 8,000 רובים עשתה את דרכה מנמל רייקה שביוגוסלביה לאחד מנמלי סוריה. על השירות הימי הוטל ליירט את המשלוח. הספינה, "דרום אפריקה", שעל סיפונה 30 אנשי פלוגת הנמל (לשעבר), יצאה למשימה. יומיים לאחר מכן הצליחה זרועו הארוכה של המוסד לעליה ב', שעדיין היה פרוש באיטליה, לעכב את ספינת הנשק של הסורים בנמל בארי. משימת היירוט הוחלפה למשימת חבלה. הניסיון שנרכש בצלילה וכן בהצמדת מוקשים לאוניות הגירוש הבריטיות אפשרו לעשות זאת גם באיטליה הרחוקה, וספינת הנשק הוטבעה בנמל. הסורים לא ויתרו, הם שכרו בעלי מקצוע שחילצו את הנשק מהספינה הטבועה, והעלו אותו לסיפונה של אונייה אחרת. זו נלכדה ויורטה בהמשך במבצע משולב של המוסד לעלייה ב' וחיל הים. הרובים לא רק שלא הגיעו לסוריה אלא הגיעו בסופו של דבר לידי צה"ל.

באמצע מאי הופעלה האונייה "חנה סנש" במבצע "בן עמי". במבצע הועברו אספקה ותחמושת ליישובי הגליל המערבי הנצורים ופוּנו נשים וילדים מן האזור. במקביל יצא כוח של חיל הים לפשיטה על מסילת הרכבת בנקורה שבדרום לבנון כדי למנוע מכוחותיו של פאוזי קאוקג'יעשות שימוש בקו.

נוסף על פעולות במרחבי הים פעל השירות הימי גם לאורך חופי המדינה במניעת הברחות נשק אל כפרי הערבים ששכנו סמוך לחופים, בהפגזות מן הים ובהנחתת כוחות, בעיקר במהלך כיבוש המשולש הקטן.17

החזון הוכיח את עצמו

במהלך מלחמת העצמאות הצליח השירות הימי להגדיל את מצבת כלי השיט שברשותו ממקורות שונים. בסוף המלחמה היה הצי שווה בגודלו לצי המצרי - הישג לוגיסטי לא מבוטל.

עם תום המלחמה יכול היה חיל הים הצעיר לרשום לזכותו איגוף ימי במבצע "בן עמי", סיכול משמעותי של משלוחי נשק לאויב, השתתפות בכיבוש כפרי המשולש הקטן וסיכול המאמץ לתגבור הכוחות המצריים בכיס פלוג'ה מן הים באמצעות יחידת סירות הנפץ בפיקודו של יוחאי בן־נון. הפעולה האחרונה הרשימה מאוד את חברות הביטוח הימי, והן הוזילו בעקבותיה בעשרות אחוזים את תעריפי הביטוח אל נמלי הארץ. חיל הים הצעיר מילא את ייעודו הקלסי של צי - לשמור את  נתיבי ההספקה והסחר פתוחים בעת מלחמה.  

חזון תחיית הימאות העברית, הניסיון שהצטבר בימי ההעפלה וההשקעה הנבונה במעשה ההתנדבות לצי הבריטי הוכיחו את עצמם ביום הפקודה.

 * "מערכות הגנה - מאה שנים לארגון ההגנה" הוא מיזם משותף ל"מערכות" - בית התוכן המקצועי של צה"ל לצבא ולביטחון לאומי, לארגון חברי ההגנה וליחידת המוזאונים והמורשת של משרד הביטחון. עורך ראשי: תא"ל (מיל') ד"ר אפרים לפיד. הנתונים, הדעות והתפיסות הכלולים במאמרים הם באחריות הכותבים.