המוסד שהעפיל יהודים

אוניית המעפילים אקסודוס,(שמהּ בעברית היה "יציאת אירופה תש"ז")

העלייה הבלתי לגלית לארץ־ישראל החלה באמצע שנות ה־30 של המאה ה־20. אוניית המעפילים הראשונה "ולוס" נשלחה לארץ ביולי 1934 על־ידי פעילי תנועת "החלוץ" בפולין. המוסד לעלייה ב', שטיפל לימים בהעפלה, הוקם רק באפריל 1939, ובאותן חמש שנים טיפלו בעלייה הבלתי לגלית שני גורמים: התנועה הרוויזיוניסטית (שהחלה בכך לאחר פרישתה מן ההסתדרות הציונית ב־1931) ופעילי הקיבוץ המאוחד.

עד 1939 התנגדו רוב מנהיגי היישוב, ובראשם יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן־גוריון, לעלייה הבלתי לגלית - בשל החשש מכך שהדבר יפגע בשיתוף הפעולה החיוני עם ממשלת המנדט הבריטי ויסכן את המאבק המדיני להקמת מדינה יהודית. המפקדה הארצית של ההגנה ראתה עצמה כפופה למרותם של המוסדות העליונים של היישוב, כלומר, להנהלת הסוכנות היהודית. על כן לא היה לה שום קשר פורמלי עם התארגנויות ההעפלה. ואולם, למעשה, רוב הפעילים המרכזיים מאנשי ההסתדרות במטה ההגנה הזדהו עם רעיון העלייה העצמאית. אף שלא קיבלו אישור לכך מן המרכז, הם קיימו קשרים עם גורמי ההעפלה של הקיבוץ המאוחד וסייעו להם ככל יכולתם מכיוון שסברו כי הזכות לקיים עלייה עצמאית כדי להציל יהודים אינה פחותה מן הזכות לקיים הגנה עצמית.1

ב־1939 התחולל מהפך ביחסה של ההנהגה המדינית של היישוב היהודי לעלייה הבלתי לגלית. הסיבה העיקרית לכך הייתה השינוי שחל במדיניותה של בריטניה, שנסוגה מתמיכתה בתוכנית החלוקה והפכה למדיניות פרו־ערבית. במקביל חלה החמרה במצב היהודים באירופה בכלל, ובגרמניה בעיקר לאחר עליית הנאציזם, שבעטיה גברה הדרישה לרישיונות עלייה לארץ. דווקא אז החלו הבריטים להערים קשיים על עלייה לארץ־ישראל. ההקשחה בעמדתם הגיעה לשיא בפרסום הספר הלבן השלישי במאי 1939, שקבע מכסה של רישיונות עלייה (75 אלף עולים בחמש שנים, 25 אלף בשנה הראשונה, ולאחר מכן במשך חמש שנים - עשרת אלפים בשנה). במיוחד סירבו הבריטים להתיר עליית יהודים חסרי אמצעים.2

בעקבות ההתפתחויות האלה שינה בן־גוריון את דעתו, וסבר שיש להנהיג עלייה עצמאית תוך מאבק בלתי מתפשר בבריטים. החל מ־1939 ראה בהעפלה הפגנת כוח ומנוף למאבק פוליטי והסברתי נגד בריטניה - במטרה לבטל את הספר הלבן השלישי. עם הקמתו של המוסד לעלייה ב'3 הכירה ההנהגה הארצית בהעפלה באופן רשמי, ופרסמה הנחיה לכלל חברי הארגון שקבעה כי הוא "הועמד לשירות עלייה ב'" וכי על מפקדי הגושים להיענות לכל דרישה של המפקדה הארצית.4

הנהגת היישוב, שנשלטה על־ידי תנועת העבודה, העמידה בראש המוסד לעלייה ב' את שאול מאירוב (לימים, אביגור), חבר קבוצת כנרת, שמילא שורה של תפקידים בכירים ב"הגנה" ובתנועת העבודה. מאירוב נתפס בעיני הנהגת מפא"י כאדם המתאים למשימה הרגישה של ארגון ההעפלה - זאת בשל אישיותו הסמכותית, ניסיונו העשיר בנושאי ביטחון ומעורבותו הקודמת בנושא העלייה הבלתי לגלית. בנוסף רצתה הנהגת היישוב להבטיח שההעפלה, נושא רגיש עם השלכות פוליטיות משמעותיות, לא יהיה בשליטת הקיבוץ המאוחד (כלומר, מפ"ם – מפלגת פועלים מאוחדת) - זאת אף ששליחי הקיבוץ המאוחד באירופה הם שיזמו את הקמת המוסד לעלייה ב'. הנהגת היישוב העדיפה שהנושא יופקד בידי אדם מנוסה ואחראי הנהנה מהאמון של הנהגת מפא"י, ומחויב למרוּת של ארגון ה"הגנה" ומוסדות היישוב.5

בחצי השנה שלפני פרוץ מלחמת־העולם השנייה פעלה הנהלת המוסד לעלייה ב' מפריז. ראש המוסד מאירוב עסק שם בגיוס כספים, תוך קיום קשר עם הנהגת היישוב בארץ. את עבודת השטח מול בעלי האוניות והטיפול במעפילים ריכז סגנו יהודה ברגינסקי, איש הקיבוץ המאוחד. בתקופה הזאת הגיעו לארץ־ישראל אחת־עשרה אוניות מעפילים (כמעט שתי אוניות בחודש) שהביאו לארץ את פליטי אירופה.6 לאחר פרוץ מלחמת־העולם השנייה, בספטמבר 1939, הפכה עבודת המוסד לבלתי אפשרית לנוכח מגבלות הביטחון שהוטלו על־ידי שלטונות מדינות אירופה, קשיי המעבר ממדינה למדינה, המחסור באוניות ובכספים והיחס החשדני של שלטונות צרפת כלפי זרים (בעיקר צעירים).7 מאירוב נאלץ להורות על הפסקת מרבית פעולות ההעפלה. בסוף אוקטובר 1939 חזר לארץ ומוּנה לראש הש"י (שירות הידיעות) - גוף המודיעין המאוחד. לאחר המלחמה, הכה מאירוב על חטא על כך שהמוסד לא התארגן להמשיך לפעול משווייץ הנֵיטרלית כדי להציל יהודים באירופה כאשר נזקקו לעזרה. אמנם הייתה כוונה לחדש את פעילות המוסד משווייץ, אולם לאחר הצטרפות איטליה למלחמה לא ניתן היה להגיע לשווייץ בשל מגבלות התנועה, וכן בשל מחסור בכסף ובאוניות. 8

ב־1942 ובראשית 1943 ניסה המוסד לעלייה ב' לחדש את פעילותו בניסיונות להצלת יהודים מאירופה, בעיקר מפולין, שנמלטו מן הכיבוש הנאצי לחלקים האסייתיים של ברית־המועצות. אלה הועלו לארץ־ישראל בנתיב יבשתי מברית־המועצות האסייתית דרך איראן ומדינות המזרח־התיכון, אולם הצליחו להעלות כך רק מעט אנשים.9 משנת 1943 ועד סוף המלחמה התרכזו מאמצי המוסד בניסיונות להציל יהודים מאירופה דרך תורכיה, ששמרה במהלך המלחמה על נֵיטרליות. בינואר 1943, עם היוודע ממדי ההשמדה, הקימה הנהגת היישוב ועד הצלה, שייצג את כל הזרמים ביישוב. הוועד פעל מאיסטנבול בחסות הסוכנות היהודית. באפריל 1943 הגיע מאירוב עצמו לאיסטנבול. המאמץ התמקד בהעלאת יהודים מרומניה ומארצות הבלקן. ואולם, עד קיץ 1944 לא הצליח המוסד להביא לארץ־ישראל אפילו אוניית מעפילים אחת. בתקופה הזאת חילץ המוסד בסך־הכול כמה מאות יהודים מיוון בסירות שהושטו לעיר התורכית איזמיר.10

רק בקיץ 1944 הצליח המוסד לעלייה ב' לראשונה לארגן הפלגה של אוניות מעפילים מאירופה לארץ־ישראל דרך תורכיה - לאחר שהתורכים הסכימו להעברת פליטים מרומניה לאיסטנבול ולאחר שניתנה הסכמה מראש של הבריטים לקבלם במסגרת מכסת הסרטיפיקטים שגזר הספר הלבן 11 באוגוסט 1944 הפליגו מנמל קונסטנצה שברומניה שלוש אוניות שארגן המוסד לעלייה ב', שבהן היו 1,900 מעפילים. אחת מהן, "מפקורה", הוטבעה על־ידי כלי שיט לא מזוהה, כנראה צוללת גרמנית, ו־300 מנוסעיה טבעו למוות בים השחור. חמישה ניצלו. האירוע עורר זעזוע ביישוב היהודי, אך למרות זאת קבע מאירוב שיש "להמשיך ויהי מה". עד סוף המלחמה שיגר המוסד לעלייה ב' מהבלקנים עשר אוניות ועליהן 4,400 מעפילים שנכנסו לארץ בסרטיפיקטים בריטיים.12

הורדת מעפילים, 1946

לאחר המלחמה נהפכה ההעפלה לציר המרכזי במאבק הכולל של הנהגת היישוב נגד הבריטים - בראש ובראשונה בשל הלחצים של ניצולי השואה במחנות העקורים באירופה לעלות לארץ־ישראל, ובעקבות החלטתה של ממשלת הלייבור הבריטית להמשיך במדיניות הספר הלבן. לפיכך, עם סיום המלחמה חודשו מאמצי ההעפלה דרך הים מאירופה.13 האתגר המרכזי של המוסד אז היה לחדש את הקשר עם שרידי הקהילות היהודיות ועם ריכוזי הפליטים באירופה, ולאייש בסיסי העפלה ביוון, באיטליה ובצרפת. מאירוב בחר את השליחים באופן אישי. הוא נתן להם הנחיות כלליות, והעניק להם חופש פעולה נרחב. השיטה התחייבה בשל האופי החשאי של הפעילות והיותה לא חוקית, וכן לנוכח מגבלות התקשורת בין מטה המוסד לשליחים ברחבי אירופה.14

גיוס השליחים, ההכנות ליציאתם לאירופה ומציאת שעת כושר ליציאתם מן הארץ נמשכו זמן רב יחסית. רק באוקטובר 1945 - חמישה חודשים לאחר שהסתיימה המלחמה - הגיעו השליחים הראשונים של המוסד לאירופה ויצרו קשר עם ניצולי השואה. בינתיים, מיד עם תום המלחמה, התארגנה באירופה באופן עצמאי, וללא קשר עם המוסד לעלייה ב', תנועת "הבריחה". התנועה הייתה יוזמה של פרטיזנים יהודים ושרידים של לוחמי הגטאות, יוצאי תנועות הנוער החלוציות בפולין. מטרתה הייתה להעביר עשרות אלפי פליטים יהודים ממזרח אירופה למרכזה ולדרומה במגמה להגיע לארץ־ישראל. מאוחר יותר הסתייעו פעילי תנועת "הבריחה" בחברי ארגון ה"הגנה" מבין מחיילי הבריגדה היהודית באירופה (החי"ל). החיילים יצרו קשר עם פעילי "הבריחה", וסייעו בהכוונת הפליטים היהודים ובהכנתם לעלייה.15

שליחי המוסד הגיעו למדינות מרכז אירופה ומזרחה כשהם מצוידים בתעודות מזויפות או התחזו לאזרחים מקומיים. משימתם הייתה לסייע לתנועת "הבריחה" ולהשתלב בפעילותה תוך שיפור דפוסי העבודה ודאגה למימון הפעילות. בהמשך נטלו לידיהם שליחי המוסד את ניהול מפעל "הבריחה" כולו. עם סיום ההיערכות פעלו עשרות שליחים של המוסד ב־22 מדינות באירופה ומחוצה לה.16 בסוף 1945 ניסו ראש ועד ההצלה, יצחק גרינבוים, וראש המשלחת הארץ־ישראלית באיסטנבול חיים ברלס, לקחת לידיהם את ניהול מפעל "הבריחה" משום שרק לו היה תקציב, אולם מאירוב עמד על כך שהמוסד לעלייה ב' צריך להיות האחראי לכלל הפעילות החשאית באירופה.17 בנובמבר 1946 עבר ריכוז ענייני "הבריחה" לידי אפרים דקל, מראשי המוסד לעלייה ב'. מאז ואילך הפכה מרות המוסד על ענייני הבריחה לחד־משמעית. מנגנון הבריחה התמסד: הוקם משרד ראשי בפראג ומשרדים בכל מדינה בנפרד, הופעלה הנהלת חשבונות מסודרת והונהגו שיטות תקשורת יעילות.

פעולות ההעפלה התחדשו בקיץ 1945. אוניית המעפילים הראשונה, שנשלחה לארץ עם תום מלחמת־העולם מחופי איטליה, הייתה  "דלין" - כינויו של אליהו גולומב בהגנה. בשלב הראשון התנהלה הפעילות באִטיות ובהיקף קטן בשל הקשיים הארגוניים והלוגיסטיים: מחסור בכספים ובאוניות אזרחיות מתאימות. עד סוף 1945 שוגרו שמונה אוניות מעפילים בלבד, רובן מאיטליה, שהורידו בחופי הארץ בהצלחה קצת למעלה מאלף איש - פחות ממכסת הסרטיפיקטים.

מרכז המבצעים של המוסד הוקם מחדש בפריז מכיוון שתנאי הפעולה בה היו נוחים יחסית. הקִרבה היחסית למחנות העקורים ולחופי הים התיכון (נמל מרסיי), היחסים המורכבים בין צרפת לבריטניה, הקשרים הטובים עם הנהגת המפלגה הסוציאליסטית בצרפת וקהילה יהודית גדולה - כל אלה הקלו על תפקוד המרכז בפריז. המערכה הבין־לאומית המסועפת של הפעילות החשאית באירופה ומחוצה לה נוהלה על־ידי מאירוב ממלון מטרופול שבפריז. ברוב צניעותו הגדיר את תפקידו כמרכז פעולות ההעפלה, ולא כמפקד המוסד לעלייה ב' - תואר שלדבריו לא היה קיים.

מעמדו של מאירוב היה מעין מיניסטריאלי. אמנם משה סנה נבחר בקונגרס הציוני הכ"ב, שהתקיים בבזל בדצמבר 1946, לראש המחלקה לעלייה נוספת ונדידה (היינו, האחראי הרשמי מטעם הסוכנות היהודית לתחומי ההעפלה והבריחה - במטרה להטיל פיקוח של ההנהגה המדינית על פעולות המוסד), אך תפקידו היה ריק מתוכן. ראשי המוסד סירבו להכיר במרותו של סנה מכיוון שלא היה איש תנועת העבודה. מאירוב התעלם מסנה, והמשיך להיות האיש הקובע במוסד לעלייה ב' ובתנועת "הבריחה". בדצמבר 1947, שנה לאחר שמוּנה, התפטר סנה מהתפקיד.18 מאירוב בלם גם ניסיון של נחום שדמי, מפקד ההגנה באירופה, להכפיף את "הבריחה" למרוּת ההגנה, וטען ששליחי המוסד הם המתאימים לנהל את פעולות "הבריחה" ולא אנשי ה"הגנה".19

בסוף 1946 היה המוסד לעלייה ב' הגורם הדומיננטי בכל הפעילות החשאית באירופה, והיה כפוף באופן ישיר לדרג המדיני של הסוכנות היהודית. בנוסף להעפלה ולבריחה נטל המוסד את האחריות לפעילות של משלחת ה"הגנה" באירופה. המשלחת פיקדה על חברי ההגנה ששירתו ביחידות הצבא הבריטי, ועסקה במתן הכשרה צבאית וטרום צבאית לפליטים היהודים במחנות העקורים, כדי שיוכלו להתמודד עם גילויים אלימים של אנטישמיות, וכן לצעירים לקראת עלייתם לארץ. מאוחר יותר נטל המוסד גם את האחריות לנושא הרכש. מאירוב סבר ששלוש הזרועות הללו נועדו לשרת שני יעדים מרכזיים - הבאת יהודים לארץ־ישראל וחיזוק כוחו של היישוב. הוא ראה במבצעי ההעפלה של המוסד את לב העשייה, ובשתי הזרועות האחרות - הבריחה וההגנה - אמצעי לסייע בכך.

רק בראשית 1947, עם השינוי שחל בסדרי העדיפויות וההתכוננות לעימות הצבאי עם הערבים בארץ־ישראל, הורה בן־גוריון, חרף התנגדותו של מאירוב, להכפיף את "הבריחה" למשלחת ה"הגנה" באירופה - כדי לקדם את היעד החיוני של מיצוי פוטנציאל הגיוס בקרב העולים.

בשנים 1947-1946, שהיו שנות השיא של ההעפלה, שלח המוסד לארץ 45 אוניות ובהן 65 אלף מעפילים. מיולי 1946, לאחר השבת השחורה, הסתמן מפנה בהיקף העלייה, ולראשונה עבר מספר העולים את המכסות שקבעו הבריטים - זאת לאחר שעלה בידי פעילי המוסד לרכוש אוניות גדולות יותר ממקורות אמריקניים.

התחדשות תנופת ההעפלה הציפה שוב את המחלוקת העקרונית עם בן־גוריון. ראשי המוסד לעלייה ב' היו שותפים אמנם לתפיסה של ההנהגה המדינית, שראתה בהעפלה אמצעי חשוב במערכה המדינית של התנועה הציונית נגד הבריטים - בדרך להקמת מדינה עם רוב יהודי בארץ־ישראל. ואולם המחלוקת נסבה על מרות ההעפלה ודרכי מימושן. בן־גוריון ראה בהעפלה פעולה המתבצעת בכוח ובמופגן לעיני העולם כולו ומשרתת קודם כול מטרה מדינית־תעמולתית. הוא התנגד לגישה של המוסד שלפיה יש לשלוח אוניות גדולות עם מספר רב של מעפילים בנימוק שאין לסכן שלא לצורך את חיי המעפילים ניצולי השואה, וסבר שיש להסתפק בספינות קטנות (עם 200 מעפילים בלבד).20 מאירוב טען כי המעפיל העולה על אוניית מעפילים מוכן לסבול, אבל לאאמצעי להפגנת עמדה. הוא ראה בכל מעפיל ובכל אונייה "איל ברזל המקעקע את חומת הספר הלבן". בנוסף הסביר כי העלות של ההעפלה בכמה אוניות קטנות גבוהה מזו של אונייה גדולה אחת, וכי בשל הקשיים הרבים - האופרטיביים והלוגיסטיים - עדיף לשגר אוניות מעטות וגדולות. המחלוקת נותרה פתוחה. בן־גוריון לא התערב בעבודה המבצעית של פעילי המוסד, ונמנע מלתת להם הוראות מחייבות.21

ב־1947 עלה בידי המוסד לממש את היעד של עלייה המונית. במהלך השנה הפליגו לארץ־ישראל מנמלים שונים באירופה 26 אוניות ועליהן 45 אלף מעפילים - מספר חסר תקדים. הודות לקשרים שנרקמו בין ראשי המוסד לאישים צרפתים בדרגים שונים של זרועות הממשל הצרפתי, התאפשרה בשנים 1948-1945 יציאתן של 14 אוניות מנמלי צרפת. המפורסמת שבהן הייתה "אקסודוס" (שמהּ בעברית היה "יציאת אירופה תש"ז"), שהפליגה לארץ בקיץ 1947. הפלגת האונייה לארץ, שעמדה לכאורה בניגוד לתפיסתו של בן־גוריון (מכיוון שהאקסודוס הייתה אנייה גדולה, בעוד שהוא גרס שצריך להשתמש רק בספינות קטנות(, סייעה בדיעבד יותר מכל אוניית מעפילים אחרת, לקידום היעד המדיני־הסברתי של מאבק ההעפלה שבו דגל.

"אקסודוס" הובילה על סיפונה את המספר הגדול ביותר עד אז של מעפילים - יותר מ־4,000 אנשים. במבצע לוגיסטי מורכב הועברו המעפילים ממחנות העקורים שבגרמניה לדרום צרפת. המבצע העמיד במבחן את היכולת המבצעית ואת שיטות הפעולה של המוסד, ודרש תיאום מדוקדק של המוסד עם פעילי ארגון "הבריחה" ועם שליחי ה"הגנה" באירופה. המעפילים רוכזו והוברחו בחשאי תוך שבוע מאזור הכיבוש הבריטי בברגן בלזן, וממחנות העקורים באזור מינכן שבגרמניה דרך אזור הכיבוש האמריקני והצרפתי לנמל פורט דה בוק בדרום צרפת. הברחת המעפילים התבצעה ברכבות נוסעים ובשלוש שיירות של משאיות - חלקם של הנוסעים באשרות קולומביאניות מזויפות. להצלחה תרמו הקשרים שרקם המוסד עם דרגים שונים בממשל הצרפתי.

האונייה הפליגה מחופי צרפת ב־1 ביולי. כשהתקרבה לחופי הארץ השתלטו הבריטים על האונייה בפעולה אלימה שגבתה שלושה הרוגים ועשרות פצועים. לאחר ההשתלטות המעפילים לא הועברו, כמקובל עד אז, לקפריסין אלא הוחזרו בשלוש אוניות גירוש לנמל פורט דה בוק כצעד הרתעתי נגד ההעפלה וכדי להרתיע את מדינות אירופה ממתן חסות לאוניות המעפילים. המעפילים פתחו בשביתה, וסירבו לרדת לחוף הצרפתי. לאחר 24 ימים הועברו לנמל המבורג שבגרמניה, שהיה בשליטה בריטניה, ושם הורדו בכוח מאוניות הגירוש. פרשת "אקסודוס" עוררה הדים תקשורתיים נרחבים בעולם.22

אוניית "פאטריה" ששקעה בנמל חיפה

פרשת העפלה מפורסמת נוספת הייתה פרשת ה"פאנים" - "פאן יורק" ו"פאן קרסנט" - שתי אוניות המעפילים הגדולות ביותר ששלח המוסד לארץ. אוניות הסוחר הללו נרכשו על־ידי המוסד בארצות־הברית, ונועדו להעלות כ־15 אלף מעפילים מרומניה. שלטונות רומניה הקומוניסטית, בברכת ברית־המועצות, הסכימו ליציאתם של 50 אלף יהודים מרומניה - בתנאי שהאוניות יפליגו מנמל בולגרי ולא מחופי רומניה. הבריטים לחצו לעצור את הפלגת האוניות בטענה שמדובר בקנוניה סובייטית להחדיר לארץ־ישראל אלפי סוכנים קומוניסטים, ואף גייסו את תמיכת הממשל האמריקני בהתנגדותם להפלגת ה"פאנים". מזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' מרשל, הצטרף לדרישה שלא לשלוח לדרך את האוניות האלה.

גם רוב מנהיגי היישוב התנגדו לכך בשל החשש שהפלגתן בעיתוי הזה (סוף  1947 - לאחר החלטת כ"ט בנובמבר של עצרת האו"ם) תגרום לעימות חריף עם הממשל האמריקני ולהסתלקותה של ארצות־הברית מתמיכתה בתוכנית החלוקה של האו"ם. בנוסף, טענו המתנגדים, נוצר עתה מצב חדש - המאבק נגד גזֵרות הספר הלבן נהפך ללא רלוונטי, והמאמץ צריך להתמקד בהבטחת הקמתה של המדינה היהודית ובצורכי הביטחון שלה. ראש המחלקה המדינית, משה שרת (גיסו של מאירוב), הוביל את ההתנגדות בהנהגת היישוב להפלגת ה"פאנים", ויציאת האוניות עוכבה.

מאירוב הטיל כל כובד משקלו כדי לשכנע את שרת להסיר את התנגדותו להפלגה. הוא הגיע לארץ בתחילת דצמבר 1947 כדי לדון בנושא עם הדרג המדיני. בן־גוריון מצא את עצמו בדילמה: מצד אחד הוא היה מודע ללחץ של ארצות־הברית ולהיגיון המדיני הפרגמטי, ומצד אחר הוא תמך במפעל ההעפלה. לפיכך החליט שלא להחליט. בסוף דצמבר נתן מאירוב אור ירוק לאנשיו להוציא את האוניות לדרכן. מחשש ששלטונות רומניה יחזרו בהם, הורה על יציאה מידית של המעפילים לנמל בורגס שבבולגריה ועל העלאתם לאוניות. ב־27 דצמבר 1947 הפליגו "פאן יורק" ו"פאן קרסנט" לארץ. בן־גוריון בחר להן שמות עבריים - "קיבוץ גלויות" ו"עצמאות". כשהתקרבו לחופי הארץ השתלטו עליהן חיילים בריטים, בהוראת בן־גוריון, והן הובלו לקפריסין ללא נפגעים.23

סיכום

למפעל ההעפלה הייתה השפעה מכרעת על יכולתה של המדינה בראשית דרכה להתמודד עם האתגרים שניצבו בפניה. בשלוש השנים שבין תום מלחמת־העולם השנייה עד הקמת המדינה הפליגו לארץ 64 אוניות מעפילים שנשלחו על־ידי המוסד לעלייה ב', ועליהן 70 אלף פליטים. רק מיעוטם - כ־2,500 מעפילים - פרצו את ההסגר. האחרים הועברו החל מקיץ 1946 למחנות בקפריסין. משנות ה־30 עד קום המדינה נשלחו לארץ 115 אלף מעפילים - רובם על־ידי המוסד. גם אלה שנשלחו לקפריסין הגיעו לארץ לאחר הכרזת העצמאות ותרמו את תרומתם להקמת המדינה.24

אוניית המעפילים "מורדי הגטאות"