ההגנה בתנועת הבריחה - אימונים צבאיים של שורדי השואה

קבוצת בנות באימונים בהוכלאנד

כבר במאי 1946, לאחר ביקור במחנות פליטים בגרמניה, דיבר דוד בן־גוריון על הצורך לארגן עלייה חמושה, שתהיה לעלייה ג' - מערכת של אנשים, פליטים ושליחים ארץ־ישראלים חמושים, שתפקידם יהיה לפרוץ לארץ־ישראל, זאת תוך התנגשות עם הכוחות הבריטיים. עלייה ג' לא יצאה לפועל. במחנות הפליטים היה צורך להתמודד עם שלושה אתגרים:

* דאגה לביטחונם של הניצולים במהלך נדודיהם בדרכים ובמחנות. הניצולים באירופה היו עקורים ומוקפים בשנאה. האנטישמיות לא חוסלה עם נפילת הנאצים, והשורדים סבלו מהתנכלויות רבות. על  ירמיהו רבינא, חבר אגודת השומרים", הוטלה האחריות על לנושא הביטחון במחנות. למשל, במחנה סמוך למינכן נמנע פוגרום בפליטים היהודים על־ידי פליטים פולנים רק הודות להתערבות מהירה של כוחות צבא אמריקניים.1 המצב שבו יהודים תלויים לביטחונם בטוב לִבם או בזמינותם של אחרים לא התאים לתפיסות של מפקדי ההגנה. נעשה אף ניסיון, שלא עלה יפה, להקים במחנות יחידת משטרה מבין הפליטים. השיטור לא התאים לניצולים שכן שוטרי הגטאות והקאפואים היו עדיין טריים מדי בזיכרון.

* החשש מפעילות אלימה ולא שקולה מצד הניצולים - עקב רגשי זעם, עלבון או ייאוש. הקמת ארגון מעין צבאי במחנות נועדה לתעל את הכעס והרצון לנקמה לאפיקים מבוקרים, אחראיים וחיוביים. אירוע אחד מני רבים התרחש באביב 1946 במחנה ליד שטוטגרט. שוטרים גרמנים נכנסו ברשות שלטונות המחנה לחפש זייפני כספים תוך כדי השמעת קריאות "יהודים החוצה" (יודן ראוס) המוּכרות והשנואות. הפליטים הזועמים הסתערו על השוטרים, ואלה פתחו באש. בתקרית נהרג פליט שואה יהודי, והיה קשה להרגיע את הרוחות. היה ברור כי יש לרתום את הפליטים, שחלקם היו לוחמים פרטיזנים, כאלה שעמדו באימי המחנות והיו מלאי כעס ורצון לנקמה, למסגרת מתאימה, למשל, לגייס אותם כלוחמים בארגון צבאי. כמו כן היה הכרחי להתייחס לנושא הנקם. היו ניצולים ששאיפתם לנקום הייתה חזקה, והייתה מבוססת על התחושה שקול דמי אחיהם צועקים אליהם מן האדמה. עם זאת פעולות נקמה, בוודאי ספונטניות ואישיות, היו עלולות להוביל למצבים מסובכים שיסכנו את שלום הניצולים ואת פעולות הבריחה.

* הכנת עתודה של צעירים שיהיו לאחר עלייתם לארץ כוח לוחם. בארץ התקבלה החלטה להטיל על ארגון ההגנה להקים סניפים של ההגנה במחנות באירופה, שיכשיר צעירים לפעילות צבאית או טרום צבאית מסודרת ומאורגנת.

באביב 1946 מינה בן־גוריון את נחום  שדמי (קרמר) למפקד ההגנה באירופה. עם הגיעו לאירופה הוא החל בהקמת סניפי הגנה במחנות השונים ובנקודות שבהן התרכזו הניצולים. הפעילות הייתה צמודה לפעילות הבריחה וההעפלה. מטה ההגנה נקבע בפריז, שהיה מקום נוח לפעילות מחתרתית של התנועה הציונית. שדמי נעזר בחיילי הבריגדה, במיוחד ב"כפילים". מדובר בחיילי הבריגדה היהודית שפעלו באירופה במשימות הברחה והגנה. אלה העניקו את זהותם לפליטי שואה, והם הגיעו לארץ מצוידים בתעודותיהם ולבושים בבגדי החיילים. בהמשך הגיעו לאירופה שליחים נוספים של ארגון ההגנה כדי לארגן מערכי אימונים מקצועיים ומורכבים יותר.

הגיבוש וההכשרה של קבוצות המודרכים נתקלו בקשיים בשל השינויים הרבים שחלו באוכלוסיית המחנות. קבוצות של צעירים עזבו את מחנות האימונים בדרכם לאוניות ההעפלה לארץ־ישראל והגיעו אליהם קבוצות חדשות. הניצולים הצעירים קיבלו אימונים קדם צבאיים במסווה של פעילות צופים ואגודות ספורט. הם עסקו בפעילות גופנית, באימוני ספורט, בתרגילי סדר ויצאו למסעות בסביבת המחנה. חלק מהם למדו גם קפא"פ (קרב פנים אל פנים). היו מחנות קיץ נטושים במקומות מרוחקים בהרי האלפים ובמרתפים של טירות עזובות שבהם התאמנו החניכים בהפעלת כלי נשק. תוכנית האימונים הייתה מבוססת על כעשר שעות לימוד ביום – שש שעות אימונים וארבע שעות "תרבות", כלומר לימודי עברית, תולדות ישראל, ידיעת הארץ, תנ"ך ויהדות ותולדות ההגנה וההתיישבות.2

בתום מחזור אימונים הושבעו החניכים מול דגל הלאום והתנ"ך בטקס סודי מרשים. השבועה כללה כמה התחייבויות:

* להיאבק למען עליית שארית הפליטה מאירופה לארץ־ישראל בכל הדרכים והתנאים שייקבעו על־ידי ההסתדרות הציונית העולמית.

* להגן על חייהם, שלומם וכבודם של אחיהם היהודים בכל מקומות הימצאם ובהתאם להוראות הממונים - זאת תוך נכונות למלאן בדייקנות וללא היסוס.

* לשמור על טוהר הנשק, על סודיות הארגון ולהקדיש את חייהם למלחמה הציונית־חלוצית כדי לכונן את עצמאותו המדינית של עם ישראל בארץ־ישראל.

הפלוגה הראשונה, שמנתה כ־130 חניכים, בפיקודו של מנחם גרוס (גורן), עמדה לעלות לארץ באביב 1947. הם הושבעו בטקס חגיגי, שבו נכח יגאל אלון שביקר אז באירופה, וקיבלו סמל יחידה. למחרת עלתה הקבוצה על האונייה "שבתאי לוז'ינסקי" והפליגה לארץ־ישראל.3

שיעור קפא"פ, בית ספר בהוכלאנד

קורס המדריכים הראשון התקיים בינואר 1946 בקיבוץ וילבד ליד נירנברג. החניכים בוגרי הקורס חזרו למחנות שמהם באו כדי להקים סניפי הגנה. ארגון ההגנה באירופה התנהל  כגוף חשאי, שבין מרכיביו התקיים מידור, ובד בבד כמסגרת לאומית כללית, על־מפלגתית, שהפכה לגורם מאחד. הקשר בין המדריכים הארץ־ישראלים לחניכים היה מורכב - רובם לא ידעו יידיש, לא הכירו את הלכי הרוח של הניצולים ולא תמיד הפנימו עד כמה נוראים היו האירועים שעברו על החניכים הצעירים שלהם בעת המלחמה. הנערים, שרובם לא ידעו עברית, התקשו לתקשר עם המדריכים מן הארץ, היו ירודים מבחינה פיזית, ודפוסי ההתנהגות שלהם המשיכו להיות הישרדותיים כפי שהיו בזמן המלחמה, למשל, שקרים וגניבות. רבים מן הנערים סבלו מפחדים, התקשו להאמין בזולת, היו מוצפים ברגשי כעס והייתה להם נטייה לאגור בגדים, אוכל וחפצים.

בסוף 1946, ערב הקונגרס היהודי ה־22, נפגשו שבעה ראשי ארגון ההגנה באירופה ובצפון אפריקה לכינוס ראשון בפראג.4 באביב 1947 ביקשו אנשי הבריגדה לסיים את פעילותם באירופה ולחזור הביתה. בקיץ 1947 הגיעו כ־40 שליחי הגנה חדשים למחנות באירופה. שני סוגי מדריכים נבחרו כשליחים: מדריכים צבאיים טובים, מ"מים מוסמכים ואנשים מבוגרים יותר, בעלי ניסיון ציבורי רב יותר. בישיבת המטה הראשונה במשרד הגיוס הראשי בפריז נקבעו עקרונות המסגרת: "המטרה היא [...] לקבל את המגויסים למסגרת ארגונית קבועה; לחנכם ברוח ההגנה; להקנות להם, בגבולות שהייתם בבסיס, הרגלי משמעת, סדר, ניקיון וסולידריות;  להעלות כושרם הפיסי על בסיס אימון מפורט ומתמקד; לאמנם במקצועות יסוד (נשק) בגבולות היכולת והזמן; לכוון לעלייתם כיחידה, ככל שהדבר אפשרי, ולמוסרם בארץ עם כל המידע הדרוש לגבי אימוניהם; לטפל ולזרז את עליתם של מומחים הדרושים למאמץ המלחמתי; למנוע הסתננות של אלמנטים מזיקים לשרות הצבאי וכל הקשור לריגול מצד הבריטים; למנוע הסתננות אלמנטים פסולים מבחינה פיסית".5

מִפקד במחנה בפולין

בכנס שנערך בסוף 1946 בפראג נמסר כי בגרמניה, באוסטריה, בהונגריה וברומניה יש כ־6,000 טוראים מתאמנים וכ־900 חניכים במסגרת ההגנה. בגרמניה בלבד היו 52 מחנות אימונים. נתוני סיכום פעילות ההדרכה של ניצולים כמפקדי כיתות, שיחזרו למחנות מהם הגיעו להדרכת נערים שורדים מיוני 1947 עד ינואר 1948 היו כלדלהלן:6

מסע אימונים באיטליה

העבודה התרחבה ל־11 מדינות ונוצרה בעיה של קיום קשר בין הסניפים השונים. מההתחלה אסר שדמי על שימוש בטלפון כמכשיר קשר, פרט למקרים קיצוניים. לפיכך נקבע העיקרון של עצמאות הפיקוד ואחריותו על הפעילות בכל אחת מן המדינות. ב־105 סניפי הדרכה התאמנו כ־24 אלף חניכים כולל מדריכים.

בגרמניה ובאוסטריה גלזר (גל). בהוכלנד שליד מינכן הוקם בית־ספר קבוע במחנה הדרכה לשעבר של היטלר יוגנד. המטרה הייתה שמדריך ניצול יקבל קבוצה של צעירים לא מאורגנים, יאמן אותם כיחידה ויעבור יחד אתם את הגבול בדרך לארץ־ישראל. בכל מחנה פליטים בגרמניה הוקם סניף הגנה צמוד לבית־הספר. בנובמבר 1947 היו בגרמניה בלבד כ־1,350 חברי ארגון.

יחידת אימונים באיטליה

באיטליה היה קצב ההעפלה מהיר יותר, ולכן האימונים התמקדו בשמירה על סדר ומשמעת על אוניות המעפילים ובמלחמה בבריטים בחופי הארץ. בינואר 1948 עברו באיטליה 263 חניכים את הקורסים והפכו למפקדי כיתות ב־24 סניפים במחנות שונים.7

בצרפת התבססה הפעילות על זו שהייתה קיימת בתקופת המחתרת הצרפתית - Armee Juive (הצבא היהודי). דוד שאלתיאל הקים קשר עם המחתרת היהודית כבר בפברואר 1945, וחברי המחתרת היהודית הצטרפו לארגון ההגנה כגוף אחד שלם. נעשתה עבודה אינטנסיבית עם בני נוער במחנות במרסיי לקראת העלייה, והוקם בית־ספר סמוך לעיר ליון. בנובמבר 1947 הגיע מספר חניכי ההגנה בצרפת ל־1,000. במדינות מזרח אירופה התנהלה הפעילות בעיקר במסגרת תנועות הנוער החלוציות. לא הייתה אפשרות לאימוני נשק, והפעילות התמקדה בחינוך קדם צבאי וציוני עיוני במסווה של קורסים לספורט.

קורסים מיוחדים

באירופה התקיימו שני קורסים מיוחדים. האחד קורס צניחה שהתקיים בקיץ 1947 בצ'כוסלובקיה בפיקודו של חיים גורי, שבו השתתפו 28 חניכים ניצולי שואה. גורי כתב כיצד בהתחלה חשש כי חניכיו לא יעמדו באימונים המפרכים ובמילוי המשימות. ואולם, חששותיו התבדו. כולם סיימו את הקורס בהצלחה.8 הקורס השני התקיים במרסיי בשלהי 1946 ובו השתתפו הגדעונים - אנשי הקשר הלא לגאלי במחנות הבריחה ועל אוניות המעפילים.9 הגדעונים היו אנשי הפלי"ם (הזרוע הצבאית הימית של הפלמ"ח), אשר הוכשרו לתפקידם בארץ. אותרו כ־20 בחורים צעירים ניצולי שואה שהתאימו לתפקיד. ניתנה העדפה לדוברי עברית. אלה עברו הכשרה בתחום הקשר החשאי.10 הראשון שעלה כגדעוני לאוניית מעפילים, וכך גם כעולה לא לגאלי, היה מנחם בן־ימי, חייל לשעבר בצבא האדום, ובהמשך - פעיל בריחה.

הקשיים שעמם התמודדו שליחי ההגנה

המדריכים נתקלו בקשיים בגיוס חניכים. כמו כן התלוננו על מחסור במדריכים ובציוד ועל כך שאין להם שפה משותפת עם החניכים. הם התגעגעו הביתה וחשו בדידוּת בניכר. רבים מהם טענו שהניצולים חלשים פיזית, שהם נוהגים לגנוב, לשקר, לסרסר, שאין להם אמון במבוגרים ושאינם ממושמעים. דפוסי ההתנהגות שלהם נבעו מהתקופה שבה היו נחוצים לצורכי הישרדות, אולם בתקופת הקורס  הם היו בעייתיים. הניצולים סברו שהמדריכים אינם מתייחסים מספיק למצבם הנפשי ואינם מנסים להבין את רגשותיהם. הייתה דאגה לגוף - הדרכה פיזית, ספורטיבית, צבאית. נראה שהדגש בקורס הושם על הפן הלאומי, ולא על היחיד ועל מה שעובר עליו. מטרת האימונים הייתה ליצור "אדם חדש": להשיל את אישיותם, את עברם ואף את שמותיהם ולהפוך אותם לאנשים חדשים. ואכן, לאחר הקורס "הם הפכו לאנשים חופשיים שהחלו לפעול מתוך רצון ואהבת העבודה, התחזקו בגופם והזדקפו".11

המדריכים סברו שהקורסים חוללו פלאות בנערים. אריה אמיר, אחד היחידים שהתייחסו לנפש החניכים, סיפר: "את החניכים אספנו ממחנות שונים. [...] התמקמנו במבנה גדול [...] והנהגנו משטר קפדני של קיבוץ. היה עלינו ללמד חלק מהחניכים מנהגי אכילה, התנהגות חברתית, שהיו זרים להם עקב שהייה ממושכת ביערות, במחנות ובגטאות. [...] הם למדו עברית, היסטוריה ישראלית ותרגול צבאי. את הערבים בילינו בשירה ובריקודים. לאחר שבועות מספר זקפו הבחורים והבחורות קומתם, העברית הפכה לשפה מדוברת, ואפשר היה להבחין בניצוץ של גאווה בעיני החניכים".12

עברו שנים רבות עד שהתאפשר לניצולים להיזכר ולספר את סיפורם - שאף פעם כבר לא יהיה מלא.

* "מערכות הגנה - מאה שנים לארגון ההגנה" הוא מיזם משותף ל"מערכות" - בית התוכן המקצועי של צה"ל לצבא ולביטחון לאומי, לארגון חברי ההגנה וליחידת המוזאונים והמורשת של משרד הביטחון. עורך ראשי: תא"ל (מיל') ד"ר אפרים לפיד. הנתונים, הדעות והתפיסות הכלולים במאמרים הם באחריות הכותבים.

מסדר בבסיס האימונים "מזרע" בצרפת, לפני היציאה לנמל מרסיי