ארגון ההגנה בין מאורעות 1929 למאורעות 1939-1936

בול לרגל יובל ה־100 לארגון ההגנה

פעילותו של ארגון ההגנה בשלוש סוגיות הליבה העיקריות - עלייה, התיישבות וביטחון - במהלך השנים 1939-1929 יצרה את התנאים להקמת המדינה היהודית, להגשמת החלום הציוני ולהפיכתו למציאוּת חדשה בתולדות העם היהודי. מדובר אפוא בתשתית ההתיישבותית, המוסדית, הארגונית, הכלכלית, החברתית, הפוליטית והתרבותית, שעל בסיסה התאפשרה הקמת הכוח הצבאי עד להפיכתו לגרעין של הצבא הסדיר של מדינת ישראל. ההכרזה על הקמת המדינה במאי 1948 וההתמודדות עם צבאות ערביים סדירים, שפלשו לשטחה למחרת, היו אפשריות הודות לתשתית המוצקה הזאת. אירועי תל־חי וירושלים באביב 1920, עשרים ושמונה שנים קודם לכן, הובילו להקמת ארגון ההגנה הארצי על־ידי אחדות העבודה במהלך ועידתה הראשונה, שהתכנסה בחצר כינרת ביוני 1920. לאחר התבססות ממשלת המנדט, שנטלה על עצמה את האחריות לביטחון הפנים בארץ, שרר בה שקט יחסי בשנים 1929-1922. למרות הקמת הארגון הארצי, שפעל בשנים האלה בכפיפוּת להסתדרות הכללית ובפרופיל נמוך, השמירה על היישובים נשארה רובה ככולה באחריותם של היישובים ושל ועדי הגנה מקומיים, שלא השתייכו לארגון ההגנה ולא קיבלו על עצמם את מרותו. פעילות הארגון ככוח ארצי תחת אחריות ההסתדרות הכללית הייתה מצומצמת ומוגבלת עד מאורעות 1929. הפעילות הביטחונית התמקדה ברמה  היישובית, והקשרים בין  היישובים היו רופפים. ההסתגרות הפנימית ללא קשר כמעט בין היישובים גרמה לכך שההגנה עליהם הייתה סטטית. חלק ממאפייני ההגנה האלה השתנו במהלך מאורעות 1939-1936 עם הפעלתם של כוחות ניידים - אזוריים וארציים - ועם התגברות השפעתו של מרכז ההגנה על הנעשה בשטח. בתקופה הזאת היה הארגון נתון למרותה של המפקדה הארצית, שהייתה מורכבת באופן פריטטי מנציגי ההסתדרות והמחנה האזרחי.

מאורעות 1929 גרמו לשינוי במאפייני הסכסוך היהודי-ערבי ובדרך שהיישוב היהודי התמודד עימו. עד מאורעות 1929 התנסה היישוב בהתקפות ערביות על נקודות יישוב בודדות למטרות שוד ורצח, ואילו המאורעות האלה היו אבן הדרך הראשונה של המלחמה הלאומית, שהלכה והתעצמה בין היישוב היהודי וערביי ארץ־ישראל. בעקבות ההתמודדות התגבשה ההבנה הבאה: "מדובר בסכסוך דמים קשה [...] משום שהוא נקודת ההתחלה האמיתית שבה השתנו ללא הכר היחסים שבין יהודים לערבים [...], [והיא זו] שעיצבה את התודעות של שני הצדדים למשך שנים רבות".1 לאחר מאורעות 1939-1936 נדרשו שמונה שנים נוספות של מלחמות ומאבקים בארץ־ישראל, בזירת המזרח־התיכון ובזירה העולמית עד שבשלו התנאים להכרה הבין־לאומית בזכותו של העם היהודי לתקומתו המדינית בארץ־ישראל, שניתנה בקונגרס הציוני הראשון כ־50 שנים קודם לכן. המדינה היהודית, שנועדה לאפשר ריכוז מקסימלי של יהודים בארץ־ישראל, אמורה הייתה לשמש ביטוי עליון של עצמאות מבחינות מדינית ולאומית. הדרך להשגת הייעוד הזה של התנועה הציונית התאפיינה כתהליך ממושך של צבירת כוח יהודי בארץ באמצעות עלייה בהיקף נרחב, התיישבות והגנה עליה. לפיכך הוצבה העלייה במקום הראשון בסדר העדיפויות של הציונות. הסיבה להתמודדות הבלתי פוסקת עם כל הגורמים הבריטיים והערביים שניסו להגביל את ממדיה הייתה החשש מכך שפגיעה בעלייה תפגע בתהליך ההתהוות של כוח יהודי בארץ, שהיה אמור לשנות את המאזן הדמוגרפי שהיה לטובת הרוב הערבי בארץ עד סוף מלחמת העצמאות ב־1949. העלייה לארץ נועדה לשנות את המאזן הדמוגרפי ולאפשר את גידולו המהיר של היישוב. "העלייה הייתה הבעיה המרכזית במערכת היחסים שבין השלטון הבריטי לבין היישוב היהודי והיישוב הערבי בארץ [...] [משום ש]הערבים ראו בה מכשיר עיקרי להשתלטות היהודים על הארץ".2 לנוכח הכרתו בחשיבות הפעולה לטובת העלייה לקח בן־גוריון על עצמו את הטיפול בנושא עם הצטרפותו3 להנהלה הציונית ב־1933.

בכל הקשור להתיישבות, ארגון ההגנה היה מעורב ברמה המקומית וברמה הארצית בתכנון יישובים ובהגנה עליהם לאחר מאורעות 1929. החל ממאורעות 1936 עד ערב הקמת המדינה היה לארגון תפקיד מרכזי בתכנון, בעיצוב מפת ההתיישבות הביטחונית ובהקמת יישובים בעלי חשיבות אסטרטגית ביטחונית ברחבי הארץ. בדרך הזאת סייעה ההתיישבות לחיבור העם היהודי מחדש עם אדמתו, והייתה אמצעי ביטחוני מהמעלה הראשונה בדרך לעצמאות המדינית, לקו ההגנה הקדמי במהלך חלקהּ הראשון של מלחמת העצמאות, ושימשה בסיס לעיצוב גבולותיה הביטחוניים של המדינה עם סיומה של המלחמה בחלק מזירות הלחימה. העלייה לארץ וההתיישבות בעקבותיה יצרו את הצורך בשמירה ובהגנה על הנכסים הנרכשים, ולפיכך "מתחילת הגשמתה של הציונות בארץ־ישראל נשזר הנושא הביטחוני בתולדותיה. כבר בתחילת דרכן של המושבות הראשונות התעוררה שאלת אבטחת הרכוש והנפש. [...] במהרה החלה להתעצב דמות היהודי החדש שהוא מתיישב וגם מגן על עצמו ועל ביתו.[...] [בהמשך] הבעיה הביטחונית חרגה מתחומי אבטחת הרכוש והנפש, [...] ונהפכה לעימות מובהק יותר במישור הפוליטי והלאומי".4 עם הבעיה הביטחונית התמודדו גופי הביטחון שקמו ביישוב החל מבר־גיורא, עבור דרך השומר וכלה בארגון ההגנה שנשא בנטל ביטחון היישוב בשנים 1948-1920. הכוח הצבאי הזה פעל תחת מרותם של המוסדות הפוליטיים הוולונטריים של היישוב עד להפיכתו לצבא בדרך של המדינה בדרך, ובהמשך לצבא הסדיר שהוקם זמן קצר לאחר ההכרזה על הקמת המדינה. בנוסף, הוטלו על הארגון במהלך תקופת פעולתו משימות לאומיות ותפקידים פוליטיים. כבר בראשית שנות ה־30 היו חברי הארגון מעורבים בעלייה לארץ, ובידיו הופקדה בשלהי העשור האחריות לארגון העלייה הלא לגלית לארץ - עלייה ב'. זאת, החל מהשלב שבו הפכה העלייה לנשק במאבק המדיני בשלטון הבריטי - לאחר הטלת גזירות הספר הלבן במאי 1939.

רוב המאבק על העלייה התמקד בזירה המדינית מחוץ לגבולות ארץ־ישראל. בארץ התקיים המאבק במשך תקופות קצרות שבהן הופעלו יחידות מיוחדות נגד מטרות צבאיות בריטיות, שהיה בידיהן לשבש את מאמץ העלייה לארץ. המאבק על הגנת ההתיישבות וביטחונה התנהל בתחומה, ועמד "במרכז מדיניותה של התנועה הציונית [בארץ] בחתירתה לבניין הבית הלאומי".5 כלומר, זה היה תהליך דינמי של התרחבות והתחזקות היישוב ושל התעצמות ארגונו הצבאי, אשר התנהל על רקע ההתנגדות של הערבים שהלכה והתעצמה במהלך השנים, ושהוביל ל"התכנסות של נושאי הביטחון וההתיישבות לכדי צירוף אסטרטגי אחד".6 בתקופה הנסקרת במאמר ייבחנו שני מצבי משבר כאלה והשפעותיהם על תהליך צבירת הכוח של היישוב. המצבים האלה התרחשו על רקע מאורעות תרפ"ט (1929), ופרסום המלצות ועדת פיל ופרסום הספר הלבן בעקבות המרד הערבי הגדול (1939-1936). העשור הנבחן היה שלב נוסף של העשייה הביטחונית של היישוב בשני מעגלים נפרדים, שהתאפיינה בקשר רופף ביניהם. היו אלה המעגל המדיני־אסטרטגי, שבו עסקה ההנהגה המדינית שעמדה בראש המוסדות הפוליטיים ביישוב, והמעגל הצבאי־ביטחוני, שבו עסקו מפקדי ההגנה. בראש המוסדות הפוליטיים - ההסתדרות הכללית והנהלת הסוכנות - עמד במהלך התקופה הנבחנת דוד בן־גוריון. העמדות של הנהגות שני הגופים האלה באה לידי ביטוי בהתבטאויותיו, בכתיבתו, בהנחיותיו ובמעשיו - זאת בשל היותו הדמות הדומיננטית המזוהה יותר מכול עם רוח התקופה. פערים בחשיבה הביטחונית, שהתגלעו בין שני המעגלים, הגיעו לכלל עימות חזיתי ערב הקמת המדינה כאשר נוצר הצורך להתאים את תפיסת ההתמודדות, שהייתה מקובלת על ההגנה, למדיניות שהכתיבה ההנהגה המדינית לנוכח אתגר פלישת צבאות ערב הסדירים לשטח המדינה העתידה לקום.

מטה מפקדת ההגנה, אלנבי 115 תל אביב

מאורעות 1929 (תרפ"ט): תחילת המלחמה הפוליטית

במהלך העלייה השלישית (1923-1919) הגיעו לארץ כ־35 אלף עולים, ובמהלך העלייה הרביעית (1928-1924) הגיעו כ־70 אלף עולים. על העליות האלה לא הוטלו מגבלות כלשהן על־ידי ממשלת המנדט. בעקבות הגעתם של העולים הרבים הלך וגדל מספרם של היישובים. בסוף 1928 הגיע מספרם של היישובים החקלאיים ברחבי הארץ ל־95. המאפיין הבולט של העלייה השלישית היה התיישבות כפרית חקלאית, בעיקר בעמק יזרעאל, ואילו רוב העולים בעלייה הרביעית הגיעו לריכוזים העירוניים הגדולים, בהם תל־אביב. בעיות הביטחון כמעט שלא העסיקו את היישוב עד סיום תקופת הנציבוּת של הרברט פלומר ב־1928. השקט היחסי שנשמר בארץ לאחר מאורעות 1921-1920 השפיע באופן שלילי על ההכנות של ארגון ההגנה ועל מוכנותו ורמת הכוננות שלו. מאורעות 1929, שפרצו בהפתעה מוחלטת, תפסו את ארגון ההגנה חסר יכולת לסייע בהגנת היישובים החקלאיים המבודדים. ההפתעה הייתה הן בתחום המודיעיני והן בתחום המבצעי. במהלך המאורעות הותקפו ריכוזים יהודיים בצפת, בירושלים ובחברון - שלוש מארבע ערי הקודש (הרביעית היא טבריה) שנמנו עם היישוב הישן וכן יישובים חקלאיים מבודדים שנמנו עם היישוב החדש בכל רחבי הארץ. במהלך המאורעות7 נהרגו 133 יהודים ונפצעו 341. החוקר יעקב מרקוביצקי כתב בספרו שהתוצאות החמוּרות של המאורעות, "שהיו הטראומטיים ביותר שחווה היישוב היהודי בארץ בתקופת המנדט", גרמו לפגיעה קשה בתחושת הביטחון ובכוח העמידה שלו. המאורעות הבליטו את היעדר המעורבות של מרכז ההגנה בכל הקשור לסיוע לנקודות ההתיישבות ברחבי הארץ. מרקוביצקי הוסיף: "חוסר הכפיפות המבצעית והעדר התיאום הביטחוני של היישובים [עם] מרכז ההגנה היה בולט. ההתארגנות האופרטיבית של היישובים [...] הייתה מקומית, מקרית".8 במהלך המאורעות הפעיל הארגון את כוחו בעיקר בריכוזים העירוניים הגדולים, שם עמדו לרשותו עתודות כוח האדם והנשק הגדולות. במהלך הזמן הופנו חלק מהן לתגבור היישובים המותקפים ברחבי הארץ.

במאורעות 1929 חל שינוי במאפיינים של בעיות הביטחון שעימן התמודד היישוב היהודי בארץ־ישראל. עד אז התנסה היישוב בהתקפות ערביות על נקודות בודדות למטרות שוד ורצח, ואילו במאורעות האלה החלה המלחמה הלאומית בין היישוב היהודי לבין הערבים על השליטה בארץ־ישראל. המאורעות, שבהם הגיע לשיא מספר מעשי האלימות בין יהודים לערבים בארץ, חידדו את ההכרה בקרב היישוב היהודי והנהגתו כי לא ניתן יהיה לגשר בין הרצונות של שתי התנועות הלאומיות, וכי התנגשות נוספת בין היישוב לערביי הארץ היא בלתי נמנעת במוקדם או במאוחר. האיבה הערבית, כפי שנחשפה במאורעות האלה, "אילצה את התנועה הציונית לחשב מחדש את דרכי פעולתה. ההחלטה הייתה נחרצת, להמשיך בבניין הבית הלאומי [...] [תוך גיוס] האמצעים אשר יגבירו את כוחו של הבית הלאומי, יבצרוהו מול התנגדות הערבים ויביאו אותם לידי השלמה עימו".9 הפקת לקחי המאורעות הייתה מרכיב אחד מתוכנית רחבה שלהגשמתה פעל בן־גוריון. מאורעות 1929 הציגו, לדעתו, באופן בולט ובמלוא חריפותה את השאלה האם היישוב מסוגל להתמודד על קיומו לנוכח האתגרים שניצבו לפתחו. בהתייצבו "עם הפנים אל האמת", ראה בן־גוריון צורך לציין את הבעיות שעמדו בפני היישוב, שלהן נדרשו תשובות ברורות ופתרונות מעשיים: "א. ביצור כישרון הגנתנו העצמית במקסימום של כוחות וארגון. ב. הגדלה מהירה של היישוב, משיכת עלייה גדולה, הגברת כוחנו המעשי בארץ. ג. שינוי התנאים והיחסים המדיניים".10 

היקף המאורעות ב־1929 והעובדה שהתרחשו בכל הארץ עמדו בבסיס הדרישה לביצור ולחיזוק ההגנה העצמית. הרחבת היקף הפעילות חייבה, לפיכך, "לעשות את ההגנה למפעל היישוב כולו". ברוח הדברים האלה שלח בן־גוריון תזכיר מסווג לוויצמן, נשיא הסוכנות היהודית, שנועד להתוות את הדרך לפתרון שאלת הביטחון בכוחותיו העצמיים של היישוב ובסיוע העם היהודי: "הקמת כוח עברי בארץ, אשר לא ייפול מכוח הערבים, זוהי [...] שאלת החיים ליישוב ולציונות. ביצרוֹן יסודי של היישוב במידה כזו שלא תהא עליו שום אימת התקפה - זוהי התחנה הראשונה. [...] שאלת ביטחוננו בארץ תיפתר רק על־ידי מפעל גדול ומהיר של עלייה והתיישבות. [...] הקמת מפעל הביצרון של היישוב היא שאלת הגורל של הסוכנות, כאשר היא שאלת גורל של היישוב".11 "תוכנית הביצרון" המתחייבת הונחה לפתחה של הסוכנות המורחבת, שהוקמה עשרה ימים בלבד לפני פרוץ המאורעות.

הלוויות ההרוגים שנפלו על הגנת תל־אביב, 26 באוגוסט 1929

המאורעות הנחיתו "מהלומה על התודעה הביטחונית ועל סדר היום הציבורי והפוליטי של היישוב היהודי ושל המוסדות הלאומיים בארץ".12 ההנהגה המדינית ראתה אפוא במאורעות נקודת מפנה תודעתית בנוגע להפיכתו של הקונפליקט היהודי-ערבי לקונפליקט אלים בין שתי תנועות לאומיות. השינוי באופי הקונפליקט חייב לכן להציב במקום גבוה בסדר העדיפויות של הארגון את ההגנה על היישובים מפני כנופיות פורעים מוסתים על־ידי ההנהגה הערבית הלאומית.13 זו הייתה "נקודת המפנה בתפיסה האסטרטגית של היישוב, ולפיה ההתיישבות נתפסה כזרוע אופרטיבית בתפיסה הביטחונית הכוללת".14 המאורעות חשפו במלוא חומרתה את בעיית הביטחון של היישוב כמיעוט בארץ. האמצעים שעליהם הצביע בן־גוריון לפתרון הבעיה היו: עלייה, רכישת קרקעות, הגדלת היקף ההתיישבות והפעלתו של הכוח הצבאי. הוא סבר כי אלה תנאים הכרחיים להשגת הישגים מדיניים, וככל שיתרחבו מסגרות הכוח הצבאי כך יהיה לו תפקיד מרכזי יותר - הן במסגרת המאבק להבטחת עצמאותו המדינית של היישוב, והן לצורך מתן ביטחון קיומי לישות המדינית הנבנית.15

בתקופת העלייה החמישית (1939-1932) חל גידול משמעותי באוכלוסיית היישוב. בשנים 1935-1933 הגיעו לארץ כ־135 אלף עולים, חלק גדול מהם מגרמניה, ואוכלוסיית היישוב גדלה, ומנתה בסוף 1935 כ־375 אלף נפש. מכיוון שהאוכלוסייה שהגיעה הייתה מבוססת חלה תנופת התיישבות והתפתחות כלכלית. הגידול המואץ במספר התושבים וההתבססות הכלכלית־חברתית נמנו עם הגורמים שהובילו לפרוץ המרד הערבי הגדול באפריל 1936. המרד כוון הן נגד ממשלת המנדט, שמדיניותה המקילה אפשרה את העלייה בהיקף הגדול הזה, והן נגד היישוב, ומטרתו הייתה "לעצור את התפתחות הבית הלאומי היהודי בטרם יאחרו את השעה".16

מאורעות 1939-1936: פרסום המלצות ועדת פיל והספר הלבן

המאורעות שפרצו ב־1936 לא היו בגדר הפתעה. פעולות הטרור, שהחלו ב־19 באפריל, כוונו נגד ממשלת המנדט ונגד היישוב כחלק ממאמץ מרוכז של הערבים לפגוע בתשתיתו הכלכלית וביישובים הפרוסים בכל רחבי הארץ. המאורעות "חשפו פעם נוספת נקודות תורפה באזורי ההתיישבות ובחוליות הקשר ביניהם, שהשתרעו בשרשרת בלתי רצופה 'מדן ועד באר שבע".17 המאורעות התאפיינו בכמה שלבים ונמשכו חודשים רבים עד שהגיעו לממדים של מרד ערבי לאומי. ארגון ההגנה התקשה להתמודד עם היקף כה נרחב של פעילות עוינת מכיוון שיחידותיו הוכנו "להבטיח את שלום הנקודות עד בוא עזרת השוטרים [הבריטים]. הגנת הארץ כולה, השמירה על השדות, היערות ודרכי התחבורה לא נכנסו לתחום כוננותו של הארגון [...] כך [ש]זמן יקר מאד חלף עד שהתאושש הארגון מתדהמתו".18 התלות בממשלת המנדט הייתה בעוכרי הארגון, והוא נכשל בשיטת ההגנה הסטטית שלו, שגרמה להפקרת השטחים הפתוחים והעמדות שמחוץ לגבולות היישובים המבוצרים. המאורעות הוכיחו אפוא כי במישור הביטחוני־ צבאי ארגון ההגנה לא היה מוכן, וכי רוב הלקחים שהופקו ממאורעות 1929 לא יושמו.

יוחנן רטנר, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, כתב בספרו חיי ואני: "על כן התבססה התביעה לעיצוב ההגנה כצבא עם, שהוא בראש ובראשונה צבא [...] [התביעה הזאת] בוטאה בחריפות יתרה על־ידי יצחק שדה" [ההדגשה במקור - המחבר]".19 עתה נדרש שיפור משמעותי בבניית הכוח ובתוכנית ההכשרה שלו - זאת מתוך מטרה להפוך אותו מארגון הגנתי פסיבי לארגון הגנתי פעיל. השינוי הראשון שהתבקש במישור הצבאי היה במבנה ארגון ההגנה ובתפיסת ההפעלה של יחידותיו, כפי שהיטיב לבטא זאת  יצחק שדה: "דרוש לנו צבא ולא שומרים, צבא ולא הגנה בתפקיד משטרה, צבא שאינו צמוד למקום מסוים. צבא בהיקף כל ארצי שתפקידו לחפש את האויב ולתוקפו במקומות הימצאו, לתוקפו גם בבסיסיו, לפעול פעולה מקדימה". דרישותיו של שדה עלו בקנה אחד עם לקחים שהוסקו כמה שנים קודם לכן. עתה נוצרה ההזדמנות להפוך את ארגון ההגנה ל"ארגון צבאי ארצי, תחת מרות פיקוד ארצי [... המפעיל את היחידות בהתאם לתוכנית הכללית ולצרכי המערכה הכוללת".20 ברוח הזאת הוקמו בסוף דצמבר 1937 פלוגות השדה (הפו"ש) תחת פיקודו של יצחק שדה. זה היה הצעד הממשי הראשון לקראת הפיכת הארגון לארגון צבאי במתכונת ארצית, שאינו פועל עוד על־פי הגישה ההגנתית הצרופה ברמה האזורית. 

אוטובוס ממוגן נגד זריקת רימונים ואבנים, שנות השלושים

מכיוון שמאורעות 1936 חשפו את יכולתו המוגבלת של היישוב להתמודד עם הערבים במישור הצבאי ובמישור המדיני, סבר בן־גוריון שהמשך המאורעות עלול להכשיל את מאבק היישוב בזירה המדינית מול ממשלת בריטניה. הוא העריך שלנוכח התנאים האלה על היישוב להימנע מכל צעד שעלול לדחוף את ממשלת בריטניה להסכים עם דרישות הערבים בנוגע להפסקת העלייה או צמצומה באופן דרסטי. המושג הבלגה, שבו נעשה שימוש לשם תיאור אופן תגובת היישוב, לא ביטא נכונה את מורכבות המאבק שבו התנסה. לא הייתה כל כוונה לייחס להבלגה כוונות סטטיות - המתנה לתקיפות ערביות. דרושה הייתה הקמת כוח יהודי מזוין ולֶגלי שמטרתו להילחם ולהשמיד באופן אקטיבי ואגרסיבי את תשתית הטרור הערבי. זאת, באמצעות יצירת "כוח מזוין תמידי, אשר יגן על השדות, אשר ישמור בכל מקום שהוא, ועוד יותר, למצוא את קיני הטרוריסטים ואת אנשי הטרור, למצוא את הכנופיות ולהשמידן".21 עם זאת, התמקדות בפעילות הגנתית בלבד עשויה הייתה להנחיל ליישוב ניצחון פוליטי. יוזמה למעשי איבה מטעם היישוב הייתה מסוכנת מבחינת האסטרטגיה הפוליטית שלו משום שהייתה עלולה לגרום להפסקתה המידית של העלייה.  הליכה בדרכי הערבים הייתה כרוכה בסיכון לנזק רב מן התועלת. גם הרחבת ממדי הפעולה של כוח המגן היהודי, שנדרש להמשיך לדבוק בהגנה עצמית תוך גילוי אגרסיביות יתר - שימוש ב"הגנה עצמית תקיפה, פרוונטיבית ואגרסיבית" - נעשתה מתוך "שמירה על העמדות הפוליטיות [...] מתוך חשבון אסטרטגי של המערכה המסובכת, החמורה ורבת החזיתות".22

נראה שזו הייתה קריאה נכונה של המציאוּת מכיוון שעם התחדשות המאורעות לקראת פרסום תוכנית החלוקה "נענו השלטונות לכל יוזמת התיישבות יהודית, הסכימו לשגר משמרות אבטחה בימי העלייה לנקודות, וניאותו לממן ולצייד בנשק לֶגלי כוחות נוטרים בכל נקודה חדשה. מדיניות ההבלגה נשאה אפוא פרי גם בתחום ההתיישבות, כמו בהמשך העלייה ארצה, [ו]חיזוקו של חיל הנוטרים".23 היו אלה ביטויים לכך שהבריטים הבינו את הצורך בהגדלת כוחו של היישוב בשירות כוחות הביטחון המנדטוריים - תוך מתן תשומת לב מְרבית לשכלול יכולות הביטחון שלו. גיוס מלוא פוטנציאל הכוח היה לכן משימה מרכזית שעמדה בפני היישוב באותה עת. החיוניות של גיוס הכוח הודגשה גם לנוכח סכנת התחדשות המאורעות בהיקף נרחב ביוזמת ערביי ארץ־ישראל - זאת בהנחה שמסקנות ועדת פיל, שחקרה את הסיבות למאורעות, לא יעלו בקנה אחד עם שאיפותיהם. היישוב צריך היה להיות מוכן לכל אחד מן הפתרונות שאותם עשויה הייתה הוועדה להציע, כולל "התכוננות לפתרון רדיקלי חיובי [...] הקמת שתי מדינות בארץ־ ישראל - מדינה ערבית ומדינה יהודית".24 הצעת החלוקה, כפי שנוסחה על־ידי ועדת פיל, הייתה לדעת בן־גוריון, "הפתרון הטוב ביותר והמבטיח תקוות במשבר שנתהווה".

הצגת שאלת ארץ־ישראל מחדש על סדר היום של העולם והפגנת נכונות ומחויבות בריטית להקמת מדינה יהודית חייבו כשלעצמן את ממשלת בריטניה, "יותר מאשר הצהרת בלפור ב־1917 או קבלת המנדט ב־1920". המלצות הוועדה הוכתרו כ"כיבוש פוליטי ושנסה היסטורית" אשר בכמוׂתה לא התנסה היישוב עד אותה עת. בן־גוריון סבר שהגשמת המלצות הוועדה תהיה בבחינת מנוף שלא היה טוב ממנו למטרת כיבושה ההדרגתי של ארץ־ישראל על־ידי העם היהודי. הוא סבר שהאפשרות להקמת מדינה לא הייתה מועלית לולא גידולו וחיזוקו של הכוח היהודי בארץ.25 בתקופה הזאת (בדצמבר 1937) הוקמו פלוגות השדה ככוח ארצי שנועד לתת מענה לרוב נקודות התורפה שנחשפו במאורעות בהתנהלות ארגון ההגנה עד אותה עת. בריטניה שנסוגה מהצעת החלוקה נדרשה, בשל הלחצים של הערבים, לגבש מדיניות חדשה בנוגע לארץ־ישראל. המדיניות הזאת פורסמה בספר הלבן שפורסם ב־17 במאי 1939 ועיקריה היו הגבלה משמעותית של העלייה היהודית לארץ־ישראל ואיסור מוחלט על רכישת קרקעות על־ידי יהודים בארץ. אלה היו הדרישות של הערבים, שנדחו קודם לכן על־ידי הבריטים - דחייה שהובילה לפרוץ המרד הערבי הגדול. קבלת דרישות הערבים לאחר דיכוי המרד הערבי הייתה הוכחה לכך שלמרות ההצלחה בדיכוי מעשי טרור על־ידי צבא סדיר, בריטניה נכשלה ברמה המדינית, כך שפרסום הספר הלבן היה ניצחון מובהק של הערבים. בטווח המידי נדרשה מטעם היישוב מלחמה ללא פשרות במדיניות האנטי־ציונית של ממשלת בריטניה כדי להכשיל את מדיניות הספר הלבן על גזירותיו, אבל במערכה הזאת חשוב היה לדעת בן־גוריון להגדיר לא רק נגד מה נלחמים, אלא גם על מה נלחמים. כלומר, היה צורך ברור להגדיר את המטרה החיובית שאליה שאף היישוב להגיע כתוצאה ממלחמתו בספר הלבן. זאת, תוך הצבעה על האמצעים שבהם אמור היה לעשות שימוש במערכה שנכפתה עליו.26 הכרעת מדיניות הספר הלבן תוכננה להתבצע באמצעות התמודדות עם המכלול הרחב של מרכיבי המאבק: גיוס כוח, אימונו והפעלתו, עלייה, התיישבות והכנת התשתית הביטחונית.

בתחום העלייה, אחד הצעדים הראשונים שהתחייבו מראיית האופי המדיני של המאבק היה הצורך בהתארגנות מחדש של מוסדות היישוב לטיפול בה באמצעות המוסד לעלייה ב'. הצעד הזה נדרש בשל הצורך המובהק לתת בידי הנהלת הסוכנות אחריות כוללת ושליטה על פעולות העלייה הלא לגלית. על רקע ההתלבטויות בקרב ההנהגה הפוליטית נתקל ביצוע השינוי הנדרש בקשיים רבים, שלֻוו במאבקי כוח פוליטיים, עד שהתקבלה החלטת הנהלת הסוכנות בקיץ 1939 להפוך את המוסד לעלייה ב' לזרוע של ארגון ההגנה. ההכרה בעלייה כבאחד מתחומי הפעילות המרכזיים עלתה בקנה אחד עם השאיפה למסור את הטיפול בענייני העלייה ליד אחראית ומאורגנת לאחר שהוסדר ארגונם מחדש של ענייני הביטחון ביישוב.27 בדרך הזאת ניתן היה, על־פי ההערכה, לרכז מאמץ למען המאבק על ביטול המגבלות באמצעות מלחמה על־ידי העלייה, הרחבתה והגנה עליה בכוח. המלחמה הזאת נועדה להיות תגובה לכניעת בריטניה ללחץ הערבים.

בתחום ההתיישבות - בפרק הזמן שבין פרסום תוכנית החלוקה על־ידי ועדת פיל עד הטלת האיסור על הקמת יישובים חדשים, וביתר שאת אחריו, הוכיח מטה ארגון ההגנה את יכולתו המבצעית בכל הנוגע לתכנון, לביצוע וליישום האסטרטגיה ההתיישבותית. "בשאלות הקשורות בעלייה על הקרקע ובאחריות משותפת לקיום הביטחון ביישובים הצעירים [...] ההגנה לקחה על עצמה אחריות מלאה בתכנון העלייה על הקרקע [...] [ש]הגיעה לשיאה בעלייה לחניתה". המתכונת הצבאית של חומה ומגדל הייתה שיטת הפעולה שנבחרה להקמת יישובים חדשים בסביבה עוינת. באופן הזה אומצו מאפיינים של פעילות צבאית במהלך ההכנות לעלייה, בארגון העלייה לקרקע ובהגנת היישובים בשלבים הראשונים לשהותם שם. לשם כך הקצה ארגון ההגנה "את המכשירים הדרושים, את אנשיו המנוסים, הדריך וארגן, הבטיח את הקשר והתחבורה ועזר לאנשי הגוף ההתיישבותי להיכנס לתנאים החדשים [ו]המיוחדים שאליהם הועברו". בהמשך היה בא כוח ארגון ההגנה אחראי להעלאת נקודות יישוב חדשות, ולפקודתו סרו הגופים המיישבים. בתחום סמכותו נכללו התפקידים הבאים: "בחירת הגופים להתיישבות ואישורם מבחינת הביטחון, קביעת התור מטעמי ביטחון ומדיניות ותכנון העלייה מבחינת ביטחון מפני הערבים וגם מפני השלטונות".28 בין דצמבר 1936 לאוקטובר 1939 הוקמו יותר מ־50 יישובי חומה ומגדל - כך שההתיישבות הביטחונית הפכה מטקטיקה "למכשיר של האסטרטגיה היישובית".29 להצלחת המפעל תרמה נכונותה של בריטניה לאשר הקמת יישובים עד כחודש לאחר פרסום גזירות הספר הלבן.

בתחום הביטחון לא היה די בהתאמת הארגון למשימותיו החדשות מבחינה ארגונית־מבצעית בתנאים שנדרשו לשם המאבק בגזירות הספר הלבן. גם הארגון־מחדש שנעשה בהגנה עם הקמתה של המפקדה הארצית במטרה להפעילה גם כזרוע מדינית של התנועה הציונית, ומינויו של יוחנן רטנר לעמוד בראשה ביולי 1938,  לא הניבו את הפירות הנדרשים. בן־גוריון סבר כי ארגון ההגנה, על רקע הִשתנות הסביבה העולמית, לא הכין את עצמו "לחליפות המצב הפוליטי - הציוני והעולמי", וכי לא היו בידיו תוכניות פעולה ליום רע - בייחוד למקרה של מלחמת־עולם. להערכתו, אמור היה הארגון להכין את עצמו בו־זמנית להתמודדות עם גזירות הספר הלבן, עם סכנת פריצתה של מלחמת־עולם וליצור משאבים שישחררו את היישוב מתלות בגורמי חוץ. בדיקה שערך בנוגע למידת המוכנות של הארגון להתמודד עם המשימות שראה צורך להציב בפניה, עוד לפני שמוּנה על־ידי הנהלת הסוכנות לטפל בשאלות הביטחון בראשית מאי 1939, העלתה כי בתחום המבצעי ובתחום הארגוני לקה ארגון ההגנה בשל היעדר הכוונה מדינית.

בפועל, גם בתקופה הקצרה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה גדל היקף העלייה, הההתיישבות, שהפכה לנשק העיקרי במאבק נגד בריטניה, התרחבה בניגוד להוראות הספר הלבן ובניגוד לניסיונות העיכוב של ממשלת בריטניה. היישובים החדשים שהוקמו הובילו לגידול משמעותי בשטח שהיה נתון לשליטה של היהודים. חל גידול משמעותי במספרם של היהודים שחיו בארץ - מספרם ערב מלחמת־העולם היה כ־375 אלף. בתחום הצבאי - עם סיום המאורעות וערב מלחמת־העולם ולאחר פירוק פלוגות השדה, הונחה התשתית להקמתה של מיליציה טריטוריאלית שאִפשרה לארגן לראשונה את יחידות השדה (חי"ש) של ההגנה במסגרות גדודיות. בפרק הזמן הזה הופעלה גם יחידה מיוחדת (פו"מ), שהייתה כפופה ישירות לבן־גוריון, לשם פגיעה במתקנים וביעדים צבאיים שנועדו לסכל את העלייה הלא לֶגלית לארץ. ברמת הפיקוד הבכיר נעשו ביוזמת רטנר הכנות להקמתו של מטה כללי מקצועי תחת המפקדה הארצית שאוישה על־ידי פוליטיקאים. ההכרזה על הקמתו נקבעה למרבה האירוניה ל־1 בספטמבר 1939.

סיכום

במאמר הזה נבחנה תרומת העשייה הציונית של היישוב בשלוש סוגיות ליבה שעימן התמודד הממסד היישובי, וארגון ההגנה כחלק בלתי נפרד ממנו, במהלך עשור שבראשיתו ובסופו התרחשו אירועים אלימים נגד היישוב היהודי. האירועים האלה הציבו בפני הארגון, שצמח והתפתח, אתגרים שהלכו ונעשו מורכבים, והארגון נדרש להתאים את  עצמו אליהם כדי שיוכל לתת את המענה שאליו התחייב. בשל תנאי התקופה ואילוציה ובשל חוסר הניסיון המקצועי הארגון לא עמד בכך תמיד. עם זאת, פעילותו הממושכת לצבירת הכוח השפיעה על סוגיות נוספות שלא נידונו במאמר הזה. עניינן היה התפתחות החשיבה הביטחונית היישובית והתפקיד שמילא הארגון, בשלבים מאוחרים יותר, במאבק המדיני להקמת המדינה. כמו כן, לא אוזכרו התפתחויות חשובות נוספות הקשורות לסוגיות הליבה הנבחנות.

במאמר לא ניתן היה לספר את הסיפור המלא מכיוון שיריעתו הוגבלה להתפתחויות מרכזיות שאפיינו את העשור המעצב הזה. העשור הזה היה חוליה אמצעית בשרשרת הכרונולוגית של כמעט שלושה עשורים שבה פעל ארגון ההגנה. במהלך העשור הזה נוצקו הכלים שבהם נעשה שימוש באתגרים הבאים שעימם התמודד היישוב בדרך להשגת עצמאותו המדינית ובביסוסה לאחר מלחמה עקובה מדם. כוחו המצטבר של היישוב בא אפוא לידי ביטוי לא רק במאבק נגד הבריטים לאחר מלחמת־העולם השנייה, אלא בעיקר במלחמת העצמאות שפרצה יום לאחר ההכרזה על הקמתה. יעד הקמת המדינה הושג. עתה נותר לפעול להגשמת הייעוד הציוני - ריכוז רוב העם היהודי במדינתו שלו. המאבק המדיני להשגת יעד הקמת המדינה לא היה מגיע כנראה בהצלחה לתחנתו האחרונה ללא ארגון ההגנה. בנוגע לכוחו וליכולותיו הצבאיות של הארגון בקרב גורמים אזוריים ובין־לאומיים, התקבעה הערכת יתר שסייעה לגיבוש המלצת האו"ם בדבר חלוקת שטחה של ארץ־ישראל המערבית לשתי מדינות בשלהי נובמבר 1947. הארגון ניסה לשמר את ייחודו ועצמאותו המבצעית בשלבים המוקדמים של פעילותו עד כדי יצירת נתק בין הראייה הצבאית שהנחתה אותו לבין הראייה המדינית.

עם זאת, מתחילתה של המלחמה הלאומית בחזית הערבית לאחר מאורעות 1929 ומאורעות 1939-1936, וביתר שאת לאחר מלחמת־העולם השנייה, הלכה וגברה מעורבותה של ההנהגה המדינית בראשות בן־גוריון בניתוב העשייה הצבאית לשם השגת המטרות המדיניות של המאבק להקמת המדינה. בראשית דרכו היה ארגון ההגנה תנועה עממית בעלת מבנה רופף, שהתבסס על התארגנויות ביטחוניות מקומיות, ואילו לאחר הפיכתו למיליציה טריטוריאלית, ובהמשך לכוח צבאי, אִפשר קיומו להשיג את היעדים הביטחוניים של היישוב, את האינטרסים המדיניים של התנועה הציונית עם הקמת מדינת ישראל, ולבסס את עצמאותה לאחר מערכה ממושכת שבה שולם מחיר דמים גבוה.

* מערכות הגנה - מאה שנים לארגון ההגנה הוא מיזם משותף ל"מערכות" - בית התוכן המקצועי של צה"ל לצבא ולביטחון לאומי, לארגון חברי ההגנה וליחידת המוזאונים והמורשת של משרד הביטחון. עורך ראשי: תא"ל (מיל') ד"ר אפרים לפיד. הנתונים, הדעות והתפיסות הכלולים במאמרים הם באחריות הכותבים.