אליהו גולומב - המפקד הבלתי מוכתר של ההגנה

אחד האנשים המרכזיים והמשפיעים ביותר ביישוב היהודי בארץ־ישראל בתקופת המנדט הבריטי. אף כי ברוב השנים אליהו גולומב היה לא נשא בתואר רשמי, נחשב למפקד הבלתי מוכתר של ארגון ההגנה.

גולומב נולד ב־1893 ברוסיה הלבנה (כיום בלרוס). בהיותו בן 16 עלה ארצה והתקבל ללמוד בגימנסיה "הרצליה", שבה נמנה עם המחזור הראשון. בשנת הלימודים האחרונה הקים עם חבריו למחזור את "ההסתדרות המצומצמת של בוגרי הגימנסיה", שהועידה את חבריה למילוי תפקידים ציבוריים בשירות היישוב. לאחר סיום הלימודים הצטרף למייסדי דגניה, ובה פגש את יוסף טרומפלדור והושפע ממנו. עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה הוא התנגד לגיוס יהודים לצבא התורכי מחשש שיתמעט מספרם של אנשי־מגן בארץ. לעומת זאת, בסוף המלחמה, כשהבריטים כבשו את חלקה הדרומי של ארץ־ישראל, תמך בגיוס לגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי, ואף התגייס בעצמו.

למרות קשריו עם ארגון "השומר" סבר גולומב שהיישוב אינו יכול להסתמך על קבוצות קטנות ונבחרות של שומרים ואנשי ביטחון, אלא יש לשאוף לארגון גדול ומקיף של אלפים, ואף רבבות, של גברים ונשים. עם הקמת ארגון ההגנה בחצר כנרת, ביוני 1920, נבחר גולומב לאחד מחברי הוועד הראשון, יחד עם חברי הוועד האחרון של "השומר".

גולומב נאבק לקיום המרוּת הלאומית האזרחית על הכוחות הצבאיים של היישוב. הוא הקדיש כמעט את כל חייו לארגון ההגנה, להרחבתו ולחיזוקו. בין היתר יצא לשליחויות של רכש נשק בחוץ־לארץ, ובאחת מהן נאסר על־ידי משטרת וינה. ב־1931, עם הקמת מפקדה ארצית להגנה שהייתה משותפת לשמאל ולימין, היה גולומב אחד משלושת נציגי השמאל ובמשך כל השנים נחשב ל"שר הביטחון של המדינה שבדרך".

בנושאים המרכזיים של היישוב - הגנה, התיישבות והעפלה - היה גולומב מעורב מאוד. בתחום הביטחון נחשב במשך שנים לסמכות העליונה. הוא היה מעורב בכל הנושאים שהעסיקו את היישוב: מאורעות הדמים בשנות ה־20 וה־30, רכש הנשק בארץ ובחוץ־לארץ, ניצניה של התעשייה הביטחונית במחתרת, ייזום ההעפלה, הקמת יישובי חומה ומגדל, הקמת הפלמ"ח וגיוס אנשי היישוב לצבא הבריטי במלחמת־העולם השנייה. כאשר נעדר מהארץ, פעלו על־פי הנחיותיו.

גולומב נשא תמיד בכפל תפקידים: תפקיד של נציג הסמכות המדינית כלפי פנים - תפקיד שלא ניתן לו בתוקף סמכות רשמית, כי אם היה תפקידו הטבעי, המובן מאליו; ותפקיד של טריבון כלפי חוץ.

הוא שאף תמיד להרחיב את מוטת הכנפיים של ההגנה ולהגיע למחוזות חדשים. כך היה בנושא ההעפלה: שקד להשיג את האמצעים, לרכוש ספינות, למשוך חבר־עובדים ולארגן את העלאת המעפילים על החופים. עמיתיו למבצעי ההעפלה נהגו לספר, כי התמכר לפעולה זו בכל מאודו. היה עם הבחורים בחופים בלילות הציפייה המתוחה ובלילות ההורדה.

בכל התחומים הייתה לגולומב יכולת ראייה לטווח הארוך. בתקופת המרד הערבי תמך בניסיונות הראשונים "לצאת את הגדר" - תפיסה חדשה בהגנה שלפיה במקום להתבצר בתוך היישובים, יש לצאת אל המרחבים ולהכות בתוקפים לפני התארגנותם. יצחק שדה ואליהו בן חור, שיזמו את הקמת "הנודדת" והפו"ש (פלוגות השדה), מצאו בו תומך במבצעיהם הנחשוניים.

כמו כן היה גולומב אחד האבות המייסדים של הפלמ"ח. הרעיון הוזכר לראשונה בדיון מפקדים שהתקיים בביתו. כשהתקרבו צבאות איטליה וגרמניה למצרים וגם ארץ ישראל הועמדה בסכנת כיבוש, פסק אליהו גולומב כי היישוב לא ייכנע ועליו להקים כוח צבאי שיהיה מוכן לכל פעולה. זה היה הזרע שהצמיח את הפלמ"ח.

גולומב ליווה את הפלמ"ח בשנותיו הראשונות, ועמד נגד אלה שהתנגדו לו וניסו לצמצם את פעילותו. הדבר לא מנע ממנו לתמוך במקביל בגיוס לצבא הבריטי. הוא תמך ברעיון של גיוס משולב: "במדים וללא מדים" - במדים לצבא הבריטי ולנוטרות, וללא מדים ל"צבא היישוב" - לפלמ"ח.

בספטמבר 1942 הגדיר גולומב את שתי המטרות המשולבות מבחינת הגיוס: "הדגש עכשיו הוא בגדודים [גיוס לצבא הבריטי]. [...] זה הישג שלא זכינו כמותו שנים רבות מאוד - הן בהכרה בנו כמשתתפים במלחמה בתור יהודים, הן מבחינת ענייני הביטחון שלנו, והן מבחינת הסיכויים הפוליטיים. [...] אולם אסור לנו להסיח את הדעת מצורכי ביטחון אחרים, היכולים גם הם לקבוע את גורלנו בשעה מכרעת. אל נעמיד דבר לעומת דבר".

גולומב לא הסתיר את דעתו שנפשו סולדת מכך שביישוב מבדילים בין מתנדבים לצבא הבריטי ובין "כוחנו העצמי" (הפלמ"ח). "האומנם לא כוחנו העצמי הם?", שאל. "אינני גורס את התפיסה המעמידה צבא לעומת הגנה והגנה לעומת צבא. שני הכוחות הם שלנו".1

צמרת ה"הגנה" בג'וערה, קיץ 1942

ראשון במעלה

חבריו ועמיתיו של גולומב, שליוו אותו שנים רבות, ציינו תמיד את גישת ה"אחריי" שלו – גישה שבאותה עת עדיין לא כונתה כך. הוא לא הסתפק בשליחת אחרים למשימות מיוחדות, ושאף להגיע לכל מקום, לראות במו עיניו איך הפעולות מתבצעות. כך, בתקופת המרד הערבי החליט לנסוע עם אחד מעוזריו בלילה לאזור מסוכן בעמק בית שאן. המכונית הותקפה לא הרחק מהעיירה בית שאן. גולומב ועוזרו יצאו ממנה, ירו לעבר התוקפים והניסו אותם. הוא הגיע גם לעלייה על הקרקע של חניתה ב־12 במרס 1938, ובשונה מרוב המשתתפים במבצע שעזבו עם ערב, הוא נשאר עם הבונים והמגינים ללילה הראשון בנקודה החדשה, והשתתף בהדיפת התקפה ערבית מתואמת משלושה עברים.

כאמור, הוא הצטרף לא אחת לאנשי ה"הגנה" שסייעו למעפילים לרדת מן הספינות בחופים שוממים. "ולוס", אוניית המעפילים הראשונה, הייתה כמעט מבצע פרטי שלו. עוד זמן רב לפני הגיעה לחופי הארץ, בשלהי יולי 1934, הורה לשלושה מחברי ההגנה - צבי בן־יעקב, אליהו כהן (בן־חור) וזאב הים (זאב איצקוביץ') - לסרוק את כל החופים מתל־אביב עד חיפה כדי לאתר את המתאימים ביותר להורדת מעפילים. מיד עם הפלגתה של "ולוס" מפיראוס שביוון נשלח מברק לגולומב, והוא ארגן את מבצע ההורדה בארץ.

כשהחלה להתארגן חבורת הצנחנים שנשלחו לאירופה, במהלך מלחמת־העולם השנייה, דרש גולומב, שהיה אז בן 50, להימנות עם הקבוצה הראשונה ואף היה מוכן לצאת מיד לאימוני צניחה. חבריו לצמרת ה"הגנה" מנעו זאת ממנו. הוסבר לו, והוא השתכנע בקושי רב, כי בגילו לא יוכל לעמוד במטלות הצבאיות המפרכות.

כל אחד מן הצנחנים הוזמן לביתו של גולומב לפני היציאה לשליחות. רחבעם זבלודובסקי־עמיר, אחד הצנחנים, סיפר על "ברכת הדרך" האישית שקיבל מגולומב: "הוא אמר: 'יוצא אתה אל הבלתי ידוע. תיפרד מכל היקר לך, אך בו־בזמן תימשך אל הנעלם. המטרה הגדולה היא להגיע אל האחים המעונים, להיות להם איש בשורה. בהצלחת שליחותך תלוי המשך המפעל בעתיד. היה יהודי גאה. דע לאן את הולך וזכור את שולחיך'".2

סוד כוחו

שילוב של סמכותיות, ידע, נחישוּת וכישרון מוּלד להפעיל אנשים ולשכנעם ללכת בדרך שנראתה לו נכונה - זה היה סוד כוחו של גולומוב. עוצמתו האישית לא הייתה מבוססת על התפקידים שהוטלו עליו. היפוכו של דבר, שנים רבות התרחק מקבלת תואר רשמי - יהיה בכיר כפי שיהיה. הוא לא שאף להיות מפקד ההגנה, והשאיר זאת לאחרים. הוא אף לא נכלל במפקדה הארצית, הגוף העליון (הפוליטי) שכיוון את ההגנה ופיקח על פעילותה - להוציא את התקופה הראשונה (לאחר 1931). בכל השנים הוא נחשב לסמכות העליונה. ביתו בתל־אביב, כיום המוזיאון והארכיון של ההגנה הנקרא בית אליהו, אירח מפגשים רבים של בכירי הארגון ושל לוחמים מן השורה.

המפקדה הארצית הייתה גוף מסורבל. נציגי שני הגושים שהרכיבו אותה - הימין (החוגים האזרחיים, עיריית תל־אביב והאיכרים במושבות) והשמאל (הסתדרות העובדים, אנשי ההתיישבות העובדת) - הסתכסכו לעִתים, וגולומב נחשב לדמות מפשרת ומרגיעה. אף שמבחינה פוליטית נמנה עם מחנה השמאל, הוא השכיל לשמור על מעמד־על לא פוליטי. יותר מאחרים בהנהגה תמך בפשרות, שהיו לא אחת מרחיקות לכת. כך, הוא הגיע ב־1938 להסכם עם ראשי האצ"ל על שיתוף פעולה ותיאום עם ההגנה, ואולם יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן־גוריון, שהתנגד להסכם, מנע את יישומו.

עם סיום מלחמת־העולם השנייה במאי 1945 נערך גולומב לפעילות מוגברת כדי להתמודד עם האתגרים שניצבו בפני היישוב בכלל, וההגנה בפרט. ואולם, חודש בלבד לאחר סיום המלחמה נפטר, והוא בן 52 בלבד.

אלפים רבים השתתפו בהלווייתו בתל־אביב. רובם הגיעו להלוויה בבגדי חאקי, כדי לסמל את השתייכותם לכוחות המגן - אף לפני שהיה צבא. בעיתון דבר נכתב: "מכה קשה הוכה היישוב, הוכתה תנועת הפועלים, הוכתה האומה העברית כולה. מת אליהו גולומב, נאמן הנאמנים, איש הביטחון וההגנה, שעמד שנים רבות על משמר נפשו וכבודו של העם היושב בציון והעולה לציון".3

רמטכ"ל ההגנה, יעקב דוסטרובסקי (דורי), כתב שאף כי גולומב לא מילא בדרך־כלל תפקיד רשמי בהגנה, הייתה שמורה לו בכל זאת זכות המילה האחרונה: "בכל תוכנית, בכל מעשה ומפעל שהיו שלבי היאבקות וכיבוש בהגשמת החזון, היה אליהו החלוץ, המדריך, הרוח החיה, היוזמת והמבצעת כל מה שכרוך בהעזה, בהעפלה, בהסתערות. הוא התייצב בכל מקום של סכנה, להאציל מרוחו וממצפונו על העשייה, ולכל מקום של סכנה חש להטיל מלוא כוחו כדי למנוע כישלון ולעקור משורש כל סטייה וסילוף. [...] היה מופת ודוגמה לחבריו בשאר רוחו ובעוז רוחו. פילס לו נתיב ללב פקודיו וחבריו, ועל כן לא נזקק מעולם לסמכות פורמלית בפקודותיו ובהוראותיו".4

משה סנה, ראש המפקדה הארצית ספד לו: "בדוגמתו האישית היה מקור סמכותו המוסרית. בעצמו השליך נפשו מנגד. [...] על כולם האציל מצניעותו. הוא הדגיש תמיד את הצורך בזיקת כוח המגן העברי לכלל ישראל והצילו מפילוגים, מסטיות ומתעיות".5

גולומב ראוי להיקרא שר הביטחון של המדינה שבדרך. הוא לא זכה לראות בהקמת המדינה, שנולדה שלוש שנים לאחר מותו. עם זאת, הכוחות שהשקיע הניבו פרי - צה"ל שנולד מתוך ההגנה.

סלוודור דאלי, אוניית המעפילים "אליהו גולומב"