אוניות הנשק במפעל הרכש - צבי בן־צור

מפעל הרכש של ההגנה התבסס על צי עלום של 15 אוניות, שהיו בבעלוּת מערכת הרכש או חכורות על־ידה, ושימשו להובלת רוב הנשק שנרכש בחו"ל. אוניות צי הרכש האלה ביצעו במהלך המלחמה 56 הפלגות שבהן הביאו כ־35,000 טון של אמצעי לחימה - החל מנשק קל, מקלעים, חומרי נפץ, עבור דרך סירות מחץ, מרגמות, תותחים, זחל"מים וטנקים וכלה במטוסים. אין ספק שמהלך המלחמה ותוצאותיה היו שונים לחלוטין ללא הפעילות של הגופים והאנשים שעסקו ברכש בכלל, ובהפעלת צי הרכש בפרט - זאת אף שלא זכו לאותה מידה של פרסום ותהילה שלהם זכו היחידות הקרביות.

בשלהי 1947, עוד לפני כ"ט בנובמבר, מינה בן־גוריון שלושה מבכירי ההגנה - אהוד אבריאל, יהודה ארזי ומוניה מרדור - שאותם כינה  "שלושת הגדולים" - לעמוד בראש משימות הרכש בחו"ל. הוא פירט בפניהם את סוגי הנשק הנדרשים ואת כמויותיהם - במגבלות התקציב שהועמד לרשותם. אחת ההנחיות של בן־גוריון הייתה שכלי הנשק צריכים להגיע לארץ לקראת סיום המנדט. בשלב הזה הוא לא התייחס לרכישת האוניות להובלת הרכש.

עוצמת המתקפה הפלסטינית בעקבות החלטת כ"ט בנובמבר הפתיעה את הצמרת הביטחונית. בן־גוריון הגיב במהירות - בתחילת דצמבר הוא שינה את הנחייתו הקודמת, ובמקומה הורה "לסכן 300 אלף דולר ולשלוח [אוניות רכש] לתל־אביב".1 ההחלטה להשתמש במעגן תל־אביב עוד לפני סיום המנדט התבססה על המידע שהצבא הבריטי מתכוון לפנות את דרום הארץ עד תחילת פברואר 1948. וכך, הפעילות של צי הרכש החלה עוד בשלהי המנדט - כאשר החוף הארץ־ישראלי היה עדיין תחת הסגר של הצי הבריטי, שהחל עוד בסוף 1945 כדי למנוע את ההעפלה. ב־1 באפריל, ב־23 באפריל וב־13 במאי הגיעו למעגן תל־אביב שלוש אוניות הרכש הראשונות - זאת למרות הסיכון שהבריטים יתפסו אותן ויחרימו את מטעניהן. לאחר הכרזת העצמאות המשיכה הפעילות של צי הרכש להתנהל בחשאיות רבה ככל האפשר - זאת משום  שהסכמי ההפוגות והאמברגו הבין־לאומי שהוטל על־ידי האו"ם אסרו על הצדדים הלוחמים להכניס נשק לאזור.

באופן טבעי התגייס המנגנון המיומן והוותיק של המוסד לעלייה ב' באיטליה לסייע למערכת הרכש ברכישה או בחכירה של אוניות הרכש ובאיושן במלווים -  ימאי הפלי"ם ו"גדעונים" -  ממאגר מלווי ספינות ההעפלה. הפעילות של המוסד לעלייה ב' בהובלת הרכש הייתה כרוכה בחבלי לידה, שמקורם בפיצול סמכויות הרכש בין "שלושת הגדולים" ובמגבלות של ביטחון שדה. החריקות שליוו את הקמת הצי הובילו בסוף מרס את בן־גוריון למנות את שאול מאירוב (לימים אביגור) - ראש המוסד לעלייה ב' ואיש אמונו - למרכז פעילות הרכש באירופה. מאירוב, ממקום מושבו בז'נווה, הפך בעקבות המינוי ל"מפקד הצי" מבחינה מעשית (כמה חודשים לאחר מכן, בעקבות נפילת בנו גור במלחמה, חזר מאירוב לארץ, וסגנו פנחס ספיר התמנה לתפקיד).

את אוניות הנשק ליוו מטעם מערכת הרכש (עם מעט יוצאים מן הכלל) ותיקי מפעל ההעפלה. בתמונה שלושה ממלווי אוניית הנשק "הזקן" בנמל שיבניק שביוגוסלביה, יוני 1948. מימין לשמאל: בנימין (בן) ירושלמי, ה"גדעוני" נחום מנור (מונדרר) ויהודה בן־צור

את שתי אוניות הנשק הראשונות רכש ארזי באיטליה כבר בדצמבר 1947 - עוד לפני שנחתמה עסקה כלשהי של רכש נשק. יתר כלי השיט נרכשו או נחכרו בהתאם לעסקאות רכש הנשק שנחתמו. נמלי המוצא העיקריים של הפלגות הרכש היו שיבניק שביוגוסלביה (עבור הרכש מצ'כוסלובקיה) ונמלים באיטליה ובדרום צרפת (בין היתר עבור הרכש משווייץ). במהלך המלחמה פקדו את נמלי הארץ ארבע אוניות רכש בממוצע מדי חודש - נמל תל־אביב 15 אוניות, ונמל חיפה קלט החל מ־1 ביולי (לאחר שהבריטים עזבו אותו) 41 אוניות. רוב האוניות ביצעו כמה סבבי רכש (השיאנית "רקס" ביצעה עשרה). המאמר הזה סוקר בקצרה כמה הפלגות רכש נבחרות על־פי הסדר הכרונולוגי של הגעתן לארץ - זאת תוך שימת דגש על ההפלגות הראשונות.

אוניית הנשק "נורה", ספינת משא איטלקית קטנה עשויה עץ בת 300 טון - הייתה הראשונה שפרצה את הסגר של הבריטים. עסקת הרכש הראשונה עם צ'כוסלובקיה נחתמה על־ידי אהוד אבריאל בתחילת ינואר 1948. המשלוח הראשון של העסקה - 4,500 רובים ו־200 מקלעים, כולל התחמושת שלהם - הושט מצ'כוסלובקיה ליוגוסלביה דרך הדנובה והגיע ברכבת לנמל שיבניק בתחילת מרס. המוסד לעלייה ב' קיבל הנחיה להשיג אונייה להעברת המשלוח, והחל לפעול לשם כך, אך לפתע קיבל הנחיה חדשה לחדול. התברר שפעילי הרכש באיטליה חששו שהטיפול ברכישת כלי שיט על־ידי מנגנון המוסד עלול להיחשף על־ידי המודיעין הבריטי, שעקב אחר פעילות ההעפלה באיטליה, והם המליצו למרדור לשנות את התוכנית ולהיעזר  באפרים אילין, סוחר פרטי באיטליה באותה עת. שינוי התוכנית לרכישת האונייה גרם לאיחור של כחודש - רכישת "נורה" החלה בנמל ונציה רק לאחר הגעת המטען לשיבניק - ולהיווצרות מתח רב בין בכירי "המוסד" והרכש באיטליה.

ב־16 במרס הפליגה "נורה" לשיבניק עם מטען של בצל להסוואת הנשק. על האונייה היו שני מלווים מטעם ההגנה. באיחור של יותר משבועיים, בחודש הקשה ביותר במלחמת העצמאות, החלה הטענת הנשק. ב־1 באפריל 1948 הגיעה "נורה" למעגן תל־אביב (במקביל אליה הביא מטוס סקיימסטר לארץ כמות קטנה בהרבה של נשק מהעסקה. הנשק הובא בטיסה הראשונה במסגרת מבצע "בלק"  - הרכבת האווירית להבאת חלק מן הנשק הצ'כוסלובקי). לאחר סיום הפריקה שלח בן־גוריון מברק למאירוב שבסופו נאמר: "הדברים באו במועדם - ויצילו את ירושלים. תאמר לאהוד יישר כוח". הנשק הזה אִפשר לכוחות ההגנה לחולל מפנה במלחמה באזור ירושלים ומשמר העמק - לפני פלישת צבאות ערב ב־15 במאי 1948. ניתן להניח שמצב כוחותינו היה טוב הרבה יותר אם הנשק היה מגיע לארץ שבועיים קודם לכן.

נורה" לא ביצעה סבבי רכש נוספים. לאחר המלחמה מכרה מערכת הרכש את "נורה" בהנחה גדולה מאוד למריו קֶנדה, איטלקי ידיד ישראל, שעבד בשירות המוסד באיטליה. זו הייתה מעין מתנת סיום לקֶנדה שפעל רבות בנושאי ההעפלה והרכש אף שלא היה יהודי. בין היתר היה מעורב במבצע "השודד" שנערך באוגוסט 1948, ושבו השתלטו כוחותינו על 8,000 רובים שנרכשו על־ידי מדינות ערב מצ'כוסלובקיה.

פירוט הנשק שהביאה "נורה" בכתב ידו של שאול מאירוב

באמצע מרס 1948 חתם ארזי על עסקה עם שוויץ של רכישת 25 תותחי 20 מ"מ מתוצרת היספנו־סואיזה על תחמושתם. ארזי חזר זה עתה משליחות רכש בארצות־הברית. אמנם הוא נחל בשליחות הזאת כישלון צורב - הוא נכשל בקניית נושאת מטוסים מעודפי הצי האמריקני שבאמצעותה הוא קיווה להעביר כמויות גדולות של רכש - אך הצליח במהלכה לקשור קשרים הדוקים עם רודן ניקרגואה סומוסה ולקבל ממנו מעמד של קונסול מיוחד והיתר לרכוש נשק כביכול עבור ניקרגואה (תמורת דמי עמלה נדיבים כמובן). במסמכים של העסקה נרשם בהתאם שהמטען יועד לניקרגואה - זאת אף שהנהלת המפעל ידעה היטב את היעד האמיתי. וכך ב־15 במרס יכול היה בן־גוריון לנשום לרווחה ולכתוב ביומנו בסיפוק: "מיהודה באה סוף־סוף ידיעה: [...] באוניה נפרדת יגיעו 25 תותחים אנטי־אוויריים ואנטי־טנקיים, עם 120,000 כדורים".2 האונייה שהביאה את התותחים - הראשונים שהגיעו לידי ההגנה - הייתה אחת משתי האוניות שארזי רכש באיטליה עוד בדצמבר 1947 במחשבה ש"מוטב שאוניות תחכינה לנשק ולא שהנשק יחכה לאוניות". האונייה, שהייתה עשויה ברזל, בת 1,000 טון, נשאה דגל נוחות פנמי והצוות שלה היה איטלקי. היא כוּנתה "רקס" (השם הרשום שלה היה Ressurectio). על האונייה היה מלווה בודד מטעם ההגנה. האונייה הגיעה מאיטליה לנמל מרסיי שאליו נשלח מטען הנשק משווייץ. בדרכה למעגן תל־אביב היא התעכבה בנמל קטניה ובו הטעינה מטען כיסוי של ירקות. ההפלגה עברה חלק - ללא מפגש עם הצי הבריטי. התנהגות הצוות, שהיה מורכב בעיקר ממשפחה סיציליאנית שהייתה בעלת ניסיון רב בהברחות, הייתה למופת.

ב־23 באפריל, ערב פסח תש"ח, הגיעה "רקס" למעגן תל־אביב. זו הייתה אוניית הרכש השנייה שהגיעה לפני הכרזת המדינה. הפריקה בנמל תל־אביב הסתיימה עוד באותו הלילה. פיני וזה, הממונה על יחידת הרכש של ההגנה, היטיב לתאר אותה: "למרות החג לא נתקלנו בקושי כלשהו לרכז עובדי נמל מתנדבים. הם הבינו לבטח למה נחוצים לנו עובדים בערב התקדש החג. בעלותנו על האונייה הקביל פנינו ריח חריף ומשכר של תפוחי אדמה רקובים. סווארי נמל ת"א עלו על הסיפון ובמהירות השתלטו על מנופיה ומיד החלו פורקים את תפו"א כדי להגיע למטען המקורי. לא יצא זמן רב, הריחות עשו את שלהם. אחדים מאנשינו התעלפו ואחרים החלו להקיא. אבל אף אחד מהנפגעים לא הסכים לרדת מן האונייה לאחר שהתאושש. בחצות הכרזנו על הפסקה קצרה להרמת אחת מארבע כוסות חג החרות.3

צוות הגנה אווירית מאייש עמדת תותח נ"מ 20 מ"מ מתוצרת היספנו־סואיזה באזור נמל תל־אביב. העמדה הגנה מפני תקיפות של חיל האוויר המצרי. 25 התותחים הראשונים מהסוג הזה, שהיו התותחים הראשונים שעמדו לרשות ההגנה, הגיעו באוניית הנשק "רקס" לנמל תל־אביב בערב פסח תש"ח

בתותחים שהביאה "רקס" נעשה שימוש מידי בספינות הראשונות של חיל הים, בקרב עמק הירדן ובהגנה אווירית על תל־אביב והנמל בה מפני ההתקפות של חיל האוויר המצרי. במהלך המלחמה ביצעה "רקס" בסך־הכול עשר הפלגות רכש, והייתה שיאנית אוניות הנשק מבחינת מספר הסבבים.

ב־28 במרס דיווח ארזי לבן־גוריון כי רכש בשווייץ 50 תותחי שדה 65 מ"מ ו־100,000 פגזים עבורם 4 - הם הנפוליאונצ'יקים המפורסמים. ארזי התכוון להשתמש באונייה השנייה שקנה באיטליה עוד בדצמבר 1947 - אוניית ברזל בת 1,200 טון, שהצוות שלה היה איטלקי וכוּנתה "בהירה" (שם רשום: Borea-2) - לצורך הובלת 25 מהם. ואולם ויכוחים עם אבריאל, שדרש שהאונייה תעמוד לרשותו, והסירוב של רב החובל להפליג ליוגוסלביה גרמו לשיבושים ולאיחור של כחודש בהעמסתה במרסיי. ב־2 במאי דיווח ארזי מרומא: "חזרתי מ'סידני' [מרסיי] איפה שהעמסתי את S.C. ["בהירה"]. מטענה: 5 תותחי 65 מ"מ ו־50,000 פגזים. [...] מספר התותחים קטן, כי הקונווי [שיירת הרכב] התעכב בגלל ה־1 במאי". ההסבר שנתן ארזי לשליחת חמישה תותחים בלבד לא התקבל על דעת כולם, והתפתח ויכוח פנימי על הסיבות לכשל. לימים מתח פנחס ספיר ביקורת נוקבת על כך וטען שלולא הכשל היינו מצילים את לטרון.

"בהירה" יצאה לדרך עם שני מלווים מטעם ההגנה. נשקלה האפשרות להורות לה להאט את המהירות כדי שתגיע לאחר סיום המנדט הבריטי, אך החיוניות של התותחים הכריעה, והיא הגיעה ב־13 במאי למעגן תל־אביב. עד מהרה הגיעה משחתת בריטית וגררה אותה לנמל חיפה. למחרת היום נערך בה חיפוש אך לא דווח על מציאת נשק. לא ברור אם הבריטים לא הבחינו בנשק בשל מטען הכיסוי שהועמס עליה או משום שבחרו להעלים עין מכיוון שהמנדט היה קרוב לסיומו. בכל אופן, עם סיום המנדט בחצות שוחררה "בהירה"  וחזרה למעגן תל־אביב ב־15 במאי 1948 - באמצע התקפה אווירית של מצרים. אף שמנגנון הכוונון של התותחים לא הגיע במשלוח, הם הוחשו מיד לחזית - שלושה לחזית הירושלמית ושניים לעמק הירדן - שם הם תרמו לבלימת המתקפה הסורית. "בהירה" ביצעה בסך־הכול שש הפלגות רכש במהלך המלחמה.

אוניית הנשק הראשונה שהגיעה לאחר הקמת המדינה הייתה אוניית ברזל בת כ־1,500 טון. הגדל והצוות שלה היו איטלקיים, והיא כוּנתה "הזקן" (לא ידוע אם על שם בן־גוריון או על שם ארזי). האונייה, שהשם הרשום שלה היה Maesterale נרכשה בסוף מרס 1948 על־ידי המנגנון של המוסד באיטליה מתקציבו של יהודה ארזי. במהלך אפריל השלים ארזי עסקאות רכש נוספות שכללו 12 מרגמות 120 מ"מ ו־5,000 רובים גרמניים על תחמושתם. במהלך הטעינה במאי בנמל מרסיי, צורפו 25 נפוליאונצ'יקים (מתוך ה־50 שנרכשו). היא הגיעה ב־25 במאי למעגן תל־אביב. בסך־הכול ביצעה אוניית "הזקן" תשע הפלגות רכש במהלך המלחמה, והייתה שיאנית אוניות הצי מבחינת משקל אמצעי הלחימה שהביאה - כ-6,000 טון. גם לאחר המלחמה היא המשיכה להעביר במשך כמה שנים אמצעי לחימה לצה"ל.

אוניית הנשק "הזקן"

בתחילת אפריל 1948 הגיע לנמל שיבניק משלוח הנשק הצ'כוסלובקי השני, שכלל 10,000 רובים ו־1,421 מקלעים על תחמושתם. למרבה הצער, גם הפעם המתין המטען בנמל לבואה של אונייה.5 רק בתחילת מאי הגיעה האונייה "שיעו" (Scio) לשיבניק לאסוף את הנשק. לקראת סיום הטענתה הגיעה ידיעה כי "הבריטים יודעים עליה".6 רב החובל קיבל רגליים קרות, וסירב להמשיך במשימה. בלית ברירה נפרק הנשק בנמל ספליט הסמוך. בהמשך החודש הועמס המשלוח על האונייה "רקס", שהגיעה לארץ ב־30  במאי (בהפלגת הרכש השנייה שלה).

החל בסוף מאי 1948 החלו להתייצב דפוסי הפעילות של צי הרכש. הנסיבות הגיאופוליטיות חייבו להטיל על מנגנון המוסד לעלייה (האות ב' הושמטה לאחר הכרזת העצמאות) את האחריות לשליטה, לפיקוח ולתפעול של השירותים הימיים, לרבות איוש המלווים, בכל האוניות (עולים ורכש) בדרכן למשימות חדשות. בעקבות פלישת צבאות ערב הגדילה מערכת הרכש את מספר כלי השיט שעמדו לרשותה - בהתאם לצרכים ולאפשרויות הרכש. כדי לשמור על סודיות ולהפחית את העלויות הכרוכות ברכישת אוניות נוספות ובהפעלתן הוחלט לחכור כלי שיט נוספים במקום לרכוש אותם. חכירת הכלים והמעקב התפעולי נעשו על־ידי מנגנון המוסד באיטליה, ואילו הקצאתם למשימות הרכש השונות נעשתה בהנחיית המרכז של מערכת הרכש בז'נווה. רוב הספינות נחכרו מסוכנות בנאפולי, שבעליה ידעו היטב שמדובר בכלי נשק, להפלגה חד־פעמית או לפרק זמן מוגדר. בסך־הכול נחכרו שבע אוניות, שביצעו ארבע־עשרה הפלגות במהלך המלחמה.

האונייה הראשונה שנחכרה הייתה "אפואניה", בת כ־400 טון. היא נחכרה בנמל נאפולי להפלגה חד־פעמית מנמל אלג'יר במבצע הרכש "אטלס". המטען, שגם אותו רכש ארזי, כלל 13 מקלעי הוצ'קס כבדים על תחמושתם. "אפואניה" יצאה מנאפולי לפני הכרזת העצמאות בליווי צמד מלווים. המשלוח היה מיועד על־פי המסמכים לניקרגואה, כפי שארזי נהג לעשות ברכש במערב אירופה. הקפיטן האיטלקי היה בסוד מטרת ההפלגה, אך לא אנשי צוותו. נמל אלג'יר היה אז אמנם נמל צרפתי, אך עובדיו היו רובם ככולם ערבים. בעת ההעמסה בנמל דלפה מטרת ההפלגה לאנשי הצוות, וחלקם החליטו לנצל את המצב ולסחוט דמי שתיקה. קור הרוח של המלווים ועזרה לא צפויה שקיבלו מאחד מאנשי הצוות האיטלקים הביאו להרגעת הרוחות ולפתרון המשבר. בסוף מאי יצאה הספינה למעגן תל־אביב, ובהגיעה אליו ב־6 ביוני 1948 היא נקלעה להתקפה אווירית מצרית. אחת הפצצות נפלה בקרבתה, וגרמה לפציעה קלה של אחד המלווים ושל אחד המלחים האיטלקים.

יוצאת דופן בצי הרכש הייתה האונייה שכונתה "דרומית" (שם רשום: Kefalos) - אוניית ברזל בת 6,000 טון שנשאה דגל נוחות פנמי. רב חובל שלה היה יהודי אמריקני, ואנשי הצוות בני לאומים שונים. "דרומית" הייתה אוניית הנשק היחידה שהגיעה מיבשת אמריקה. היא נרכשה באפריל 1948 על־ידי שלוחת ההגנה בארצות־הברית. מערכת הרכש צירפה אליה חמישה מלווים צעירים יהודים, ארבעה אמריקנים וסטודנט ארץ־ישראלי חוזר (אריה קסלמן, שנהרג בנובמבר בקרבות הנגב). ביוני היא הפליגה מניו יורק לנמל טמפיקו שבמקסיקו, ולאחר עיכובים רבים הוטענו עליה 32 תותחי שדה 75 מ"מ (תותחים בעייתיים שכוּנו בצה"ל  "קוקרצ'ה" בשל מוצאם המקסיקני), יותר מ־500 מקלעים על תחמושתם, שנגנבו והוברחו במבצע נועז ממחסני עודפים של הצבא האמריקני בהוואי, ו־1,000 טון סוכר לכיסוי. ברגע האחרון הועמסה על האונייה גם כמות גדולה מאוד של דלק מטוסים שנשלח בחביות מארצות־הברית. "דרומית" הפליגה היישר למעגן תל־אביב, ועשתה מרחק של יותר מ־7,000 מיל תוך דממת אלחוט מוחלטת. היא הגיעה לתל־אביב ב־8 בספטמבר בעת ההפוגה השנייה. משלוח הדלק שהביאה התברר כחשוב במיוחד, שכן באותה עת חיל האוויר טס על הטיפות האחרונות של הדלק שהיה ברשותו. הדלק הזה אִפשר באופן מידי את המשכו של מבצע "אבק" - המבצע הלוגיסטי, שסלל את הדרך למבצע "יואב" - המבצע לפריצת הדרך אל הנגב  המנותק ולדחיקת הצבא המצרי ממנו. משלוח הדלק הזה ומשלוח נוסף שיצא ממקסיקו והגיע לנמל חיפה אפשרו לחיל האוויר לפעול במשך כמה חודשים. "דרומית" לא שבה למשימות רכש - היא עברה הסבה להבאת עולים, וביצעה שתי הפלגות מיוגוסלביה שבהן היו יותר מ־7,700 עולים. בסוף דצמבר צורפה לצי הסוחר הישראלי.

מלווי "דרומית" במהלך ההפלגה הארוכה מטמפיקו שבמקסיקו לתל־אביב

המוסד לעלייה ב' תרם למפעל הרכש בקשרים של פעיליו באירופה, שסייעו בחכירת אוניות וברכישת נשק; בניסיון בפעילות חשאית שצברו הבכירים במערכת - בהם ארזי, שייקה דן, עדה סרני ומאירוב; ובשילובם בפעילות של מלווי האוניות. בנוסף נעשה שימוש ברשת הקשר "גדעון" של ההגנה, שפותחה עבור המוסד לעלייה ב' לצורכי ההעפלה, המשיכה לשרת גם את מפעל הרכש.

פעילות צי הרכש לא קיבלה את המקום הראוי לה בזיכרון ההיסטורי של הקמת המדינה. בהפעלת הצי היו אמנם כשלים, אך באופן כללי ניתן לומר ש"סיפק את הסחורה", תרתי משמע. יש לקוות שמפעל הרכש בכלל, ופעילות צי הרכש במסגרתו בפרט, יזכו ליותר הכרה מצד הציבור הרחב, שכן במידה רבה ישראל שרדה בזכותם, ולבסוף ניצחה במלחמת העצמאות.

מערכות הגנה - מאה שנים לארגון ההגנה הוא מיזם משותף ל"מערכות" - בית התוכן המקצועי של צה"ל לצבא ולביטחון לאומי, לארגון חברי ההגנה וליחידת המוזאונים והמורשת של משרד הביטחון. עורך ראשי: תא"ל (מיל') ד"ר אפרים לפיד. הנתונים, הדעות והתפיסות הכלולים במאמרים הם באחריות הכותבים.

העמסת מטוסי ספיטפייר שנרכש מצ'כוסלובקיה על אוניית נשק בנמל שיבניק שביוגוסלביה, פברואר-מרס 1949