שירות הידיעות שהפך לשירות המודיעין

למודיעין של היישוב העברי בתקופת המנדט היה תפקיד חשוב במילוי המשימות המרכזיות באותה עת: ביטחון, התיישבות ועלייה, והוא היה שותף למאבק המדיני. ההתארגנות להקמת מסגרת מקצועית למודיעין הייתה הדרגתית עקב חוסר ניסיון קודם. ההתחלה הייתה בפעילויות המקומיות, ורק החל מ־1940 אורגן שירות ידיעות (ש"י) ארצי שפעל בתחומי המודיעין הקלסיים. שירות הידיעות היה כפוף לשני גופים: לארגון ההגנה ולמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בנוסף הפעילה המחלקה המדינית מערך משלה, שהיה לו ערך רב בעשייה המודיעינית בארץ ובמדינות השכנות.

משימות המודיעין בהגנה

לארגון ההגנה, שנוסד ב־1920, היו שלוש משימות יסוד: ביטחון, התיישבות ועלייה (העפלה). גופי המודיעין בארגון תמכו בהספקת מידע לביצוע המשימות האלה. המידע נדרש לכל תחומי המאבק: הביטחוני, המדיני, ההסברתי והכלכלי.

מערכת היחסים בין היהודים והערבים בארץ־ישראל לאחר שהסתיימה מלחמת־העולם הראשונה בנובמבר 1928 נהפכה למאבק מתמשך על עתידה של הארץ. הערבים, שהיו הרוב בארץ, החלו בראשית שנות המנדט בהתקפות מאורגנות על היישוב העברי בעיקר בערים (מאורעות 1921-1920, ולאחר מכן מאורעות 1929). בנוסף תקפו המון מוסת וכנופיות שודדים (על רקע פלילי) יישובים ויהודים שנעו בדרכים למטרות ביזה ורצח. בתקופת המרד הערבי (1939-1936) הגיעה האלימות לשיא - כנופיות פעלו בגלוי נגד יהודים. לאחר שפרצה מלחמת־העולם השנייה ירדו הכנופיות האלה למחתרת.

לנוכח האיומים האלה פיתח ארגון ההגנה שיטות להשגת מידע על כוונה לפגוע ביהודים. במקרים שבהם ארגון ההגנה לא הצליח להשיג מידע מוקדם על אירועי האלימות הוא פעל להשגת מידע על המבצעים, ופעל נגדם לאחר מכן.

היעדים המרכזיים של המודיעין בהגנה היו הערבים בארץ, הבריטים ומנהיגים מקומיים במדינות ערב השכנות. מערך המודיעין הזה לא התאים לאתגר הגדול שנוצר לאחר הקמת המדינה - לחימה נגד צבאות סדירים.

צעדים ראשונים - לפני הש"י

בתקופת מלחמת־העולם הראשונה פעלו לראשונה בארץ־ישראל מסגרות מודיעין קטנות ומותאמות לצרכים - ארגון ניל"י, שסייע לבריטים נגד התורכים, וגרעינים בארגון "השומר" ובארגון "בר גיורא". המסגרת הסדירה הראשונה שעסקה באיסוף ידיעות בתקופת המנדט הבריטי הייתה משרד הידיעות, שפעל בשנים 1920-1919 במסגרת ועד הצירים. משימתו הייתה השגת מידע על האגודות הלאומיות הערביות בארץ, על תוכניותיהן ועל פעילותן. המסגרת הזאת דעכה בהדרגה, ואולם מאורעות 1929, וביתר שאת מאורעות 1936, חוללו זעזוע עמוק, והוכיחו כי היעדר מידע על הפורעים הערבים ועל התשתיות החברתיות־פוליטיות שלהם הביא לתוצאות הקטלניות (למעט פעילות נקודתית ביפו ב־1920, העיסוק במודיעין תקשורת באופן ממוסד החל מיד לאחר מאורעות 1929. התוצאות הטרגיות של המאורעות, שפרצו באופן מפתיע, חשפו את היעדרו של המודיעין). היישוב הכיר בצורך במודיעין עצמאי,1 והקים את הלשכה המאוחדת לענייני ערבים, שבראשה עמדו פרדריק קיש, מנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית ולאחר מכן של הסוכנות היהודית, ויצחק בן־צבי, יושב־ראש הוועד הלאומי. בלשכה הופעל בירושלים שירות ידיעות חדש בניהולו של אהרון־חיים כהן, שהיה ראשון המסתערבים. לכהן, שכוּנה "מודיעין של איש אחד", היו מהלכים עם ערביי ירושלים וערביי חברון.2 הלשכה נסגרה כעבור שנה וחצי, ופעילותה התמזגה עם זו של המחלקה המדינית של הסוכנות. לראש האגף הערבי במחלקה התמנה ב־1939 אליהו ששון, איש מודיעין שנחשב בעיני הנהגת היישוב למומחה לענייני ערבים. שליחים של המחלקה פעלו במדינות ערב. האתגר המודיעיני הבא הוצב בשנות המרד הערבי הגדול (1939-1936). המחלקה התקשתה אז להשתלט על הידיעות הרבות שהגיעו ממקורות ערביים ברחבי הארץ, בין היתר באמצעות ציתות לשיחות הטלפון של המנהיגים הערבים בירושלים, ביפו ובערים אחרות; מיהודים שעבדו במוסדות השלטון הבריטי; מחדירה לארכיון המזכירות הראשית של הבריטים; ומקשרים עם ראשי המודיעין הבריטי בארץ.

ש"י בדרג המקומי

מתחילת שנות ה־30 של המאה ה־20 - לאחר שהתגבשה הבנה בנוגע לחיוניות של מודיעין מסודר - התפתח בהדרגה מנגנון לאיסוף ידיעות ביטחוניות עבור מוסדות היישוב ועבור ההגנה. ב־1934 מוּנה לראשונה לעמוד בראש הפעילות של הש"י המקומי ממלא תפקיד קבוע. לתפקיד מוּנה שאול מאירוב (לימים, לאחר נפילת בנו, גור, במלחמת העצמאות שינה את שמו לאביגור). הפעילות נעשתה באמצעים דלים ובשיטות פשוטות. עם התרחבות הפעילות מונו קציני מודיעין בשלוש הערים הגדולות ובאזורים הכפריים. בנפות היו קציני ש"י נפתיים. חלק מקציני הש"י הגליליים (מקביל לקצין מודיעין פיקודי בימינו) היו סרג'נטים (סמלים) בחיל הנוטרים. הם אספו את המידע באופן אישי, הפעילו מודיעים אישיים וסיירו בשטח.3 ברחבי הארץ נפרסה רשת מסועפת של מודיעים מתנדבים, שעבדו במתקני המנדט - במשטרה, במחנות הצבא, במשרדי הממשל, במחלקת הדואר והטלגרף, בבתי המשפט ועוד. המידע שאספו הועבר למחוזות, למרכז ההגנה ולמחלקה המדינית. בסוכנות היהודית חילקו את הארץ למשבצות גיאוגרפיות כדי לשפר את השליטה המבצעית והמודיעינית. בכל משבצת מוּנה רכז מודיעין, ונקבעו נוהלי דיווח. בלדר שרכב על אופנוע אסף את הדוחות מרחבי הארץ, והביא אותם לעזרא דנין, איש חדרה, ראש הש"י גליל תיכון של המרכז הארץ. דנין בדק את החומרים, מיין אותם והעבירם למרכז בתל־אביב.4   

באמצע שנות ה־30 הקים אפרים קרסנר (דקל) בתל־אביב מערכת ש"י מקומית עצמאית וחזקה, שהתבססה בעיקר על משטרת העיר. בחיפה ובקריות עמד הארכיטקט והארכיאולוג עמנואל וילנסקי (ילן) מאז מאורעות 1936 בראש מערכת דומה. מערכת נוספת פיתח הפרדסן והחקלאי דנין מחדרה. זו אספה מידע בנוגע לערבים בחלקי הארץ השונים. בין המנגנונים האלה לא היה קשר קבוע וממוסד. הידיעות התנקזו למחלקה המדינית, וחלקן הגיעו גם למפקדי ההגנה במחוזות ובגושים.5

המרד הערבי הגדול - שהיום היה מוגדר כאנתפאדה - בשנים 1939-1936 החל באופן מפתיע. סימנים מקדימים הצביעו על כך שהוא מכוון נגד הבריטים, אך בפועל פגעו ערביי ארץ־ישראל ביישוב היהודי. כ־400 יהודים נרצחו ומאות נפצעו. שדות ומטעים הוצתו, ונזק רב נגרם לרכוש. הרשת שפרסו הסוכנות וההגנה בתחילת שנות ה־30 הצליחה להתריע על המאורעות ב־1933, אך נכשלה במבחן ההתרעה6 באפריל 1936.

קרן אור משמעותית בתקופה הזאת היה צ'רלס אורד וינגייט, שכוּנה "הידיד". קפטן וינגייט, קצין מודיעין בריטי במִפקדת הדיוויזיה החמישית בחיפה, הגיע לארץ כקצין תותחנים, ולאחר מכן הוטל עליו תפקיד מודיעיני. תרומתו ליישוב העברי הייתה חשובה ביותר. הוא גיבש תפיסת לוחמה מחוץ לקופסה - יציאה מחוץ לגדר, ואף סייע ביוני 1938 להקמת מסגרת משותפת ליהודים ולבריטים - פלגות הלילה המיוחדות. בתחילת דרכו בארץ חשדו היהודים כי וינגייט משמש פיתיון של הבריטים כדי לאסוף מידע על היישוב. איש הש"י בחיפה עמנואל ילן (וילנסקי) קישר אותו לדוד הכהן, פעיל מרכזי במוסדות היישוב, לימים יושב־ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. שניהם זיהו את וינגייט כאיש אמין, והפגישו אותו עם משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. כך הפך וינגייט לידיד היישוב, ופיתח את היכולות המודיעיניות באותה עת.7

הקמת הש"י - ארגון ארצי

בקיץ 1940 - לאחר שהחלה מלחמת־העולם השנייה ופורסם הספר הלבן - הוקם שירות הידיעות (הש"י), שהיה גוף מודיעין מרכזי ארצי ואָחוד. הש"י היה כפוף הן למִפקדת ההגנה והן למחלקה המדינית של הסוכנות. עם הקמתו הוסדרה חלוקת תפקידים: הש"י עסק במודיעין על ערביי ארץ־ישראל, והמחלקה המדינית טיפלה בכל הנושאים הקושרים לנעשה מחוץ לגבולות ארץ־ישראל. ראובן זסלני, שכינויו המחתרתי היה שילוח (לימים אימץ את הכינוי כשם המשפחה שלו), שילב פעילות מודיעינית בפעילות הדיפלומטית של המחלקה המדינית. הוא ואישים נוספים במודיעין המדיני של המדינה בדרך סברו שהתפקידים האלה משלימים זה את זה. הליכי ההקמה הסתיימו ב־1942 במיזוג מלא של הר"ן, הריגול הנגדי, גוף ביטחון שדה של ההגנה בראשות יהודה ארזי, עם הש"י הערבי בראשות עזרא דנין. פעילות השטח בוצעה על־ידי דנין עצמו בשומרון ובצפון, ועל־ידי יהושע פלמון בירושלים, בהרי יהודה ובחבל ים המלח.

למפקד הש"י מוּנה ישראל זבלודובסקי (עמיר). היו לו שלושה עוזרים: זאב שרף, שייצג את הסוכנות היהודית; כתריאל כ"ץ, שעסק במעקב אחר הפורשים – האצ"ל והלח"י; ומשה כרמיל, שהופקד על עלייה ב' (ההעפלה). עמיר היה חסר ניסיון לחלוטין בתחום המודיעין, בעל ניסיון רב בתחומי חימוש ותעש של ההגנה.8

משלהי 1946 פעל ארגון ההגנה בשש מסגרות מרחביות (מחוזות עירוניים: חיפה, תל־אביב וירושלים; גלילים כפריים: צפון, תיכון, דרום); בכל אחת מהן היה גוף של הש"י. זמן קצר לפני מלחמת העצמאות נעשה ארגון־מחדש תוך הפרדה בין שירות הידיעות  של הכוח הלוחם העיקרי (חי"ש ופלמ"ח), ובין זה של כוח ההגנה הנייח, המשמר (שלוש הערים הגדולות, עשר נפות).

בסוף 1947 הוחל בהקמתה של רשת ינאי - שלוחת הש"י באירופה, שמרכזה היה בפריז. בראשה עמד חיים בן־מנחם, שהיה קודם לכן ראש ש"י בירושלים. לרשת היו שלוחות במדינות שונות באירופה.

עד 1946 שכן מטה הש"י בקומה ב' בדירת ארבעה חדרים בקרן הרחובות בן יהודה וז'בוטינסקי בתל־אביב,9 ולאחר מכן ברחוב מלצ'ט 19 בתל־אביב.10 ב־1948 עברה מִפקדת המודיעין לבית הירוק ביפו.11

פעילות הש"י נעשתה בחשאיות רבה, והשירות פעל למעשה כמחתרת בתוך מחתרת.12 בדצמבר 1947 הונהג סיווג אחיד למקורות המידע: מ.ב. - מוסמך בהחלט; מ.ר. - מקור רציני; ה.מ. - בהסתייגות מסוימת.13 הקשר בין מקבלי ההחלטות לבין אנשי המודיעין היה ישיר ולא ממוסד, ובן־גוריון קיבל לעיתים מידע בעל־פה.14

תקציב הש"י היה נפרד מזה של ההגנה, והיקפו היה כ־40 אלף לא"י בלבד. בנוסף יועדו 14 אלף לא"י במיוחד לתיקי שטח (תיקי הכפרים הערביים).15

בקיץ 1947 ערך מומחה מבחוץ בדיקה של מערך הש"י. ממצאיו היו: הש"י נהנה מהילה של יעילות, אך היו לו חסרונות רבים, ובהם שביעות רצון עצמית בכל הרמות וחוסר רצון ללמוד; חוסר התעניינות ופיקוח מלמעלה על ארגון השירות ונטייה לעצמאות, כלומר, אנשיו ראו בו מטרה בפני עצמה ולא אמצעי.16

המבנה הארגוני

הש"י פעל ברמה הארצית וברמה המרחבית. בשנים האחרונות שלו היו בו ברמה הארצית ארבע מחלקות:17

* המחלקה המדינית בראשותו של בוריס גורביץ' (גוריאל), הפעילה ארבע רשתות בירושלים, מרכז הממשל הבריטי.

* מחלקה פנימית בראשותו של איסר הראל (הלפרין). המחלקה הפעילה מעקב אחר יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הבריטים ואחר הפורשים (האצ"ל ולח"י).

* המחלקה הקומוניסטית עסקה במפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פ.ק.פ.) ובמגעיה עם מוסקווה ועם הערבים אויבי הציונות. הנושא העסיק את הש"י זמן רב בשנים 1946-1939, אך בהדרגה פחתה חשיבותו עד שהמחלקה בוטלה.18

* המחלקה הערבית, בראשותו של שמואל (זיאמה) דיבון, הפעילה רשתות סוכנים ומודיעים בארץ ובמדינות ערב השכנות. החל מ־1935 היה הוועד הערבי העליון של היישוב הערבי לאחד מיעדי המודיעין המרכזיים שלה.

בש"י לא הייתה הבחנה ברורה בין איסוף ובין מחקר וכן בין שיטות האיסוף השונות - רק במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית נעשתה עבודה הערכה מודיעינית מקצועית.19

המחלקה המדינית קיבלה ב־1931 אחריות על התחום הערבי במדינות השכנות - עבר הירדן, סוריה, לבנון, עיראק ומצרים. אנשי המחלקה - בהם אהרן חיים כהן, אליהו ששון ואליהו אפשטיין (אילת) - פעלו לאיסוף מידע בנושאים מדיניים וביטחוניים הנוגעים לארץ־ישראל ולהערכתו.

כוח אדם והכשרה

ארגון ההגנה ערך את הקורסים הראשונים לקציני מודיעין, למפקדי כיתות ולסיירים.  קורס קציני מודיעין, הארוך ביותר בהגנה, נועד להימשך שנה, מחציתו ללימודים עיוניים ומחציתו השנייה לעבודה מעשית תחת פיקוח. בקורס הראשון, שהחל ביוני 1946, בפיקודו של זרובבל ורמל (ארבל), השתתפו שלושים חניכים, אך בשל הצורך הדחוף בקציני מודיעין הוא נמשך שישה חודשים בלבד.

ב־1940 הצטרפו לש"י ערביסטים וסטודנטים למזרחנות, והדבר הוביל להתנגשות בין שתי תפיסות שונות: מזרחן מומחה (אנשי האגף הערבי במחלקה המדינית בסוכנות) או ערביסט "פרימיטיבי" (אנשי הש"י בשטח). בדרך־כלל הייתה ידם של הערביסטים על העליונה, והם שנתנו את הטון, לפחות בכל הנוגע לפעילות המעשית.

ב־1947 העסיק הש"י 68 עובדים קבועים, 51 עובדים זמניים וחלקיים, 60 סוכנים לא ערבים ו־80 סוכנים ערבים.20

מודיעין להתיישבות

מאמץ מרכזי של הש"י היה מודיעין לרכישת קרקעות. הסיור הרגלי המקצועי היה תחום פעילות מודיעיני מוביל בהגנה, אך בסעיף הקרקע בסיכומי המודיעין ובתיקי הכפרים (תיקים שבהם נאסף מידע שיטתי ומפורט על כל כפר וכפר ערבי בארץ) התייחסו יותר לבעלוּת על הקרקע מאשר לניתוח הטופוגרפי ולאיסוף מידע על התנכלויות של ערבים ליהודים. הלחץ שיצרה ההתיישבות היהודית על שוק הקרקעות בארץ־ישראל גרם לכך שמחיריהן עלו בהתמדה. סוכני קרן קיימת וסוחרי קרקעות פרטיים היו אמצעים חשובים ליצירת קשרים עם ערבים, ולעיתים קרובות הם סייעו בקשירת קשרים מודיעיניים עימם. אפילו הקשר הממושך עם המלך עבדאללה קרם עור וגידים באמצעות עסקת קרקעות.21 לעיסוק בקרקעות הייתה השפעה רבה על ההתייחסות המודיעינית לגורם השטח הטופוגרפי. גוף חשוב, שסייע למודיעין השטח באיתור קרקעות ובמיפוי, היה שירות מפות וצילומים, שהיה כפוף ללשכת התכנון בהגנה.

מודיעין לעלייה

תעודות המסע (סרטיפיקטים) שסיפקו שלטונות המנדט אפשרו למנהיגי היישוב להכין רשימת מועמדים לעלייה לפי המכסות והקריטריונים של הבריטים, שנהגו בקשיחות רבה לאחר גזירות הספר הלבן. מפעל ההעפלה דרש רכש של אוניות, איתור עולים וארגונם לקראת העלאתם על האוניות ואיתור קברניטים לספינות ואנשי קשר ("גדעונים"). המודיעין שנדרש לצורך הזה כלל זיהוי של נתיבי שיט, מעקב אחר אישורים בנמלים שונים, וגולת הכותרת, כמובן - מעקב אחר הצי הבריטי, המכ"מים שהפעילו הבריטים בארץ לגילוי אוניות המעפילים, סיורי החוף והניידות של המשטרה הבריטית. למודיעין הזה תרמה מאוד יחידת ההאזנה האלחוטית של ההגנה.

מאמצי האיסוף

מודיעין אנושי

במסגרת פעילות איסוף המידע הופעלו מקורות אנוש - יהודים במוסדות השלטון הבריטי וסוכנים ערבים ברחבי הארץ. בין היתר הופעלו מודיעים מתנדבים רבים, שעבדו במתקני הבריטים, במשטרה, במחנות הצבא, במשרדי הממשלה, במחלקת הדואר והטלגרף, בבתי המשפט ועוד. נערכו מבצעי איסוף להשגה חשאית של מסמכים. שוטרים ופקידים בני היישוב העברי, חברי ההגנה, שעבדו במערכת השלטון הבריטי, היו נכס חשוב מאוד לש"י.22 עיתונאים יהודים מסרו לש"י ידיעות שנפסלו על־ידי הצנזורה בנוגע להלכי רוח בציבור הערבי ולכוונות של השלטון הבריטי. חלק מאנשי הש"י פעלו כמעט בגלוי - הבולשת הבריטית ידעה על קיומם ותפקידיהם. לכמה אנשי ש"י היו קשרים עם ערבים ועם בריטים מהבולשת ניתן להניח שחלק מהם הלשינו על חבריהם.

בשנות ה־40 סיפקו כפריים בדרום לבנון לש"י התרעות על כוונת הערבים לתקוף יישובים יהודים בגליל.

מודיעין מבצעי

המחלקה הסורית, יחידה שמנתה 12 חברים של ההגנה בפיקודו של יהושע (ג'וש) פלמון, פעלה בשנים 1943-1941 בלבנון ובסוריה בתיאום עם המודיעין הבריטי. מטרותיה היו פגיעה בגרמנים במקרה שסוריה ולבנון ייכבשו על־ידי צבא גרמניה וכן השגת ידיעות צבאיות ופוליטיות.23

המחלקה הערבית הייתה ענף פעילות מבצעי־מודיעיני בהגנה ובפלמ"ח. לאנשיה הייתה יכולת להתחזות לערבים. מחלקת מסתערבים של הפלמ"ח  (שכונתה "השחר") התבססה על בוגרי המחלקה הסורית, על עולים ממדינות ערב שהוכשרו בקיבוצים, על בני עדות המזרח תושבי מושבות וערים, וכן על דוברי ערבית יוצאי מדינות המערב, שמילאו תפקידי מנהלה, הדרכה ופיקוד ולא פעלו כמסתערבים. אנשי "השחר" חיו ועבדו כערבים תקופות ממושכות במפעלי ים המלח ובנמל חיפה, המסתערבים אספו מידע בבסיסי צבא בריטיים וכן פתחו עסקים ביישובים ערביים, בין היתר ביפו וברמלה. המחלקה ביצעה חדירות לאיסוף מידע מודיעיני בעבר הירדן ובסוריה וכן פעולות חבלה בחיפה הערבית בתחילת מלחמת העצמאות. מסתערבים סייעו ליחידות ההגנה והפלמ"ח באמצעות איסוף ידיעות, סיור, עזרה בהכנת תיקי כפרים ותיקים של בסיסים בריטיים. על המסתערבים הוטלה גם משימות של "תעמולת לחש" - הפצת שמועות שמטרתן הייתה לוחמה פסיכולוגית.24

המחלקה הבלקנית (שבה שירתו הן גברים והן נשים) הוקמה ב־1944 במטרה להכשיר שליחים שיצנחו במדינות הבלקן או יגיעו אליהן בדרך הים - כדי לסייע להצלת יהודים ולשם מאבק בנאצים. המחלקה פורקה לאחר כיבוש הבלקן על־ידי הצבא האדום.25

מודיעין קרבי

הש"י סיפק מודיעין רצוף למבצעי ההגנה, בהם שחרור מעפילים ופיצוץ תחנות משטרה ותחנות מכ"ם בריטיות. זיאמה דיבון ריכז את תחום המודיעין הקרבי בש"י. אנשי הש"י ערכו סיורים קרקעיים להכרת השטח והיישובים הערביים. אחת ממשימותיהם החשובות הייתה סקר הכפרים הערביים שבעקבותיו אורגנו תיקי הכפרים. על הסיירים הוטל להביא מידע מכפרים ערביים - על האוכלוסייה ועל המנהיגים המקומיים, על הקרקעות ובארות המים, על אנשי הכנופיות החמושים בנשק וכן נתונים על מספר מכשירי הטלפון ומקלטי הרדיו בכל כפר. במלחמת העצמאות התבררו תיקי הכפרים כבעלי ערך רב.

ארגון ההגנה השתמש במפות של ממשלת המנדט. עם פרוץ מלחמת־העולם השנייה נאסרה מכירת מפות, והארגון השיג אותן בדרכים משלו. המפה הסטנדרטית הייתה בקנה מידה 1:5,000, שהייתה הגדלה של מפה בקנה מידה 1:20,000.

סיורי האוויר בהגנה החלו עם הפעלת מחלקת הטיס של הפלמ"ח. קציני מודיעין ומפקדים נעזרו בסיורים האלה כדי לאסוף מידע לקראת פעולות מבצעיות. תצלומי אוויר ראשונים הוכנסו לשימוש בהגנה לשם הכנת תיקי הכפרים. במלחמת־העולם השנייה הוחל בהפקת תצלומי אוויר. את הצילומים צילם ערי גלס, שהיה טייס במלחמת־העולם הראשונה. מאוחר יותר הועבר התפקיד למחלקת הטיס של הפלמ"ח.

מודיעין גלוי

ב־1943 החל מעקב שיטתי אחר פרסומים גלויים - בעיקר העיתונות הערבית המקומית, פרסומי ממשלת המנדט, ספרים ומדריכים שונים.26 רשת מודיעין של הש"י בהגנה (שכונתה "מחריש") פעלה בשנות ה־40 בבתי חרושת ובמקומות עבודה.27 מידע בענייני ביטחון היישוב (שכוּנה מד"ע - מודיעין עממי) נאסף על־ידי חברי ההגנה במסגרת חיי היום־יום שלהם, והועבר למפקדיהם הישירים.28

מודיעין תקשורת

מודיעין תקשורת (האזנה, לימים נקרא סיגינט) נאסף באמצעות האזנה לקווי התקשורת הארצית והבין־לאומית שהקימה ממשלת המנדט. הפעילות הזאת בתחום הזה הייתה האזנה לקו הטלפון של המועצה המוסלמית העליונה בירושלים, והיא החלה זמן קצר לאחר מאורעות 1929. יצחק בן־צבי, מנהל בלשכה המאוחדת, שהייתה גוף מודיעין משותף של הוועד הלאומי וההנהלה הציונית, חש במתח הגובר לפני מאורעות 1929, ופעל להקמת יחידת האזנה במִפקדת ההגנה בירושלים, ששכנה בבית ועד העיר (כיום רחוב אתיופיה 15). בפעילות ההאזנה עסקו גרשון סלוצקאי, מפקד ההגנה באזור גאולה, ודוברי ערבית נוספים. אלה הסתייעו במהנדס אוסקר אגוזי משירות הטלפונים בדואר. בהאזנה הופק מידע בעל ערך רב על הפעילות של ההנהגה הערבית, על עמדותיה ועל מגעיה עם שלטונות המנדט ועם גורמים ערבים מחוץ לארץ־ישראל. באמצעותה התקבלו בין היתר התרעות על אירועים צפויים ("התנפלויות").למידע הזה הייתה תרומה מיוחדת למאבק המדיני של התנועה הציונית בארץ ובלונדון בעניין ההמלצות של ועדת שו וּועדת הופ־סימפסון, שחקרו את מאורעות 1929 והובילו לפרסום הספר הלבן ולהגבלת העלייה לארץ־ישראל. חלק מרישומי השיחות שנקלטו תורגמו לאנגלית, וההקלטות המקוריות בערבית אף הועברו להנהלה הציונית בלונדון.

ירושלים הייתה המוקד של כל הפעילות המדינית החשובה. בעיר פעלה מרכזיית טלפונים עירונית אחת. המידע שנאסף באמצעותה היה בעל ערך רב לפעילות המדינית והביטחונית.

בשנים האלה החל להתבסס מערך מודיעין התקשורת של היישוב באמצעות האזנה ישירה לקווי הטלפון של אישים ומוסדות, איסוף באמצעות עובדים נאמנים להגנה במרכזיות ובבולשת ומבצעים מיוחדים. בסוף התקופה, לקראת מלחמת־העולם השנייה, החלה לפעול בתל־אביב האזנה לתקשורת אלחוטית של הבריטים כמודיעין לפעילות ההעפלה.  

לקראת מלחמת העצמאות הפעילו הש"י והמחלקה המדינית בסוכנות מערך האזנה קווי בערים הגדולות. עובדים יהודים בשירותי הטלפון והטלגרף ובצנזורה הבריטית שפעלה תחת הבולשת (CID) העבירו לש"י מידע רב שנאסף באמצעות מעקב אחר שיחות טלפון ומברקים מוצפנים שחלק מהם פוענחו.29 

ר"ן (ריגול נגדי)

ב־1939, לאחר המרד הערבי, מיקדו הבריטים את מאמציהם ביישוב היהודי. ההתנגדות של היהודים לספר הלבן שפורסם ב־1939 הפכה את היישוב המאורגן בעיני הבריטים מידיד ליריב, וארגון ההגנה נהפך ליעד מודיעיני של ממשלת המנדט. המשטרה הבריטית עצרה פעילים ומפקדים בהגנה, ועשתה מאמצים לגלות סליקים ולהחרים נשק. מרכז ההגנה הטיל על שאול מאירוב להקים יחידה ארצית לריגול נגדי (ר"ן). הגוף עסק באיסוף ידיעות על המשטרה הבריטית, בחשיפת משתפי פעולה עם הבריטים ובהתחקות אחרי הפורשים. הר"ן הצליח לחדור ליחידות המודיעין הבריטי. היחידה אספה מידע על הבריטים ממסמכים צבאיים, מחוברות הדרכה צבאיות וממפות צבאיות ואזרחיות. אותרו שוטרים ופקידים בריטים שהסכימו לשמש סייענים.

קשר מודיעיני עם הבריטים

בתקופת המרד הערבי החל שיתוף פעולה מודיעיני־מבצעי בין הבריטים ומוסדות היישוב: ארגון ההגנה, הנוטרות, משמר היישובים, משמר הרכבת, פלגות הלילה בפיקודו של וינגייט. שיתוף הפעולה החשאי עם הבריטים כלל את הפעילויות הבאות: איסוף מידע מודיעיני, שליחת סירת הכ"ד (כ"ג יורדי הסירה); שיגור מסתערבים ללבנון ולסוריה; הפעלת המשרד לחקירת יוצאי מדינות האויב בחיפה; והכשרת גברים ונשים מהיישוב העברי לצניחה באירופה הכבושה לשם סיוע ללוחמים בנאצים במדינות מוצאם. כאשר המצב החמיר והיה חשש שהגרמנים יפלשו לארץ־ישראל התהדק שיתוף הפעולה המודיעיני־מבצעי, והוקמה במאי 1942 המחלקה הגרמנית בפלמ"ח. הכוח הוכשר לבצע פעולות גרילה תוך התחזות לאנשי צבא גרמנים.30 בסתיו 1942 – לאחר שכוחות בעלות־הברית, בפיקודו של פילדמרשל ברנרד מונטגומרי, הביסו באל־עלמיין את הכוחות הגרמניים והאיטלקיים בפיקודו של ארווין רומל - חל שוב שינוי לרעה ביחס של הבריטים אל היישוב העברי. במרכזו של שיתוף הפעולה הזה עמד ראובן זסלני (שילוח). 

בסוף שנות ה־40 ניהלה בריטניה מדיניות כפולה במזרח־התיכון. מצד אחד הייתה המדיניות שנקבעה על־ידי הממשלות בראשות השמרנים והלייבור בלונדון ומצד אחר הייתה מדיניות חשאית ולא רשמית, שנוהלה על־ידי קציני מודיעין ודיפלומטים ערביסטים, שנקטו באופן עצמאי פעולות פוליטיות חשאיות - במטרה לתמרן מנהיגים ערבים נגד היישוב העברי.31

קשרי מודיעין עם צרפת

צרפת וישראל סיכמו ביניהן ב־1946 על שיתוף פעולה מודיעיני על רקע מאבק ההגמוניה במזרח־התיכון בין בריטניה וצרפת. בסתיו 1947 העביר השירות החשאי הצרפתי לאנשי ההגנה מידע על מזימה של בריגדיר אילטיד קלייטון, יועץ למשרד המזרח־התיכון הבריטי, אשר נספח לשגרירות הבריטית בקהיר. המזימה־יוזמה הזאת נועדה להבטיח את מעמדה האסטרטגי של בריטניה במזרח־התיכון. הצרפתים הבחינו במאמציהם המחודשים של הבריטים ליישם את תוכנית הקנטוניזציה של ועדת מוריסון־גריידי, והזהירו את הסוכנות היהודית מפני תקיפת היישוב העברי על־ידי כוחות לא סדירים של הליגה הערבית. ב־13 בינואר 1948 דיווח מפריז מוריס פישר, קצין הקישור של הש"י עם המודיעין הצרפתי, כי קלייטון הגיע להבנה עם ראש ממשלת לבנון, ריאד אל־צלח, שלפיה הכוחות הבריטיים יתפנו מצפון ארץ־ישראל מוקדם יותר מן המתוכנן כדי לאפשר לכוחותיו של קאוקג'י לפעול בחופשיות. מידע חשאי נוסף לימד על כך שהמודיעין הבריטי יזם פלישה של צבאות לתפיסת ארץ־ישראל עם סיום המנדט. המודיעין הצרפתי עדכן את בן־גוריון שממקורותיו נודע כי הבריטים הצליחו לשכנע את פארוק מלך מצרים להצטרף לקואליציית המלחמה הערבית, כי מדינות ערב החליטו סופית להתקיף יחד ובבת אחת ב־15 במאי 1948 וכי תל־אביב תותקף מיד מן האוויר.32

הכנות מודיעיניות לקראת מלחמה

לקראת פלישת צבאות ערב חשה הנהגת היישוב בחֶסר של מערך מודיעין צבאי, המבוסס על איסוף, עיבוד והפצה של מידע בנושאי סדר־הכוחות, פני השטח ואמצעי הלחימה - לשם הערכות מצב ותכנונים מבצעיים. אנשי הש"י - עשרות עובדים קבועים ומאות פעילים מתנדבים - לא קיבלו הכשרה צבאית משום שהיו עסוקים במאבק נגד הבריטים, בהתמודדות עם הפורשים ובמעקב אחר ערביי ארץ־ישראל במאורעות התכופים.33

זמן קצר לאחר החלטת האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 החל מערך הש"י בפעולה מאומצת שמטרתה הייתה לגלות סימנים על תגובת הערבים. הוחלט להחדיר מסתערבים ליפו, לחיפה ולרמלה־לוד כדי לעמוד על הלכי הרוח בצד הערבי. מסתערב אחד נהרג ושניים אחרים נתפסו ביפו. בנוסף הגביר הש"י באותם ימים את מערך ההאזנה שלו לקשר הקווי לשם ציתות לשיחות של מנהיגים ערבים בולטים.34 מאמץ נוסף הופעל כדי לשפר את המודיעין הפוליטי על־ידי ראובן שילוח, שעבר מירושלים למטה ההגנה בבית האדום בתל־אביב. חיים הרצוג, קצין מודיעין מנוסה משירותו בצבא הבריטי, הוזעק להחליף את שילוח בירושלים ולעמוד בקשר עם הבריטים. כך נותר מערך המודיעין ללא אדם בעל ניסיון צבאי בכלל, וניסיון מודיעין צבאי בפרט.35

ב־30 ביוני 1948 הוציא סגן הרמטכ"ל צבי איילון פקודה לפירוק הש"י ולהקמת שירות מודיעין חדש שיהיה כפוף לאג"ם. תפקידיו יהיו מודיעין קרבי, ביטחון מבצעים, ריגול נגדי, צנזורה והאזנה. מרכיבים אחרים של פעילות הש"י עברו לגופים שמהם התפתחו השב"כ והמוסד.   

גופי מודיעין באצ"ל ובלח"י

הגם שהמאמר הזה עוסק במודיעין של ארגון ההגנה חשוב להזכיר את גופי המודיעין באצ"ל ובלח"י - כדי להשלים את תמונת מסגרות המודיעין בתקופה שלפני הקמת המדינה.

מחלקת שירות ידיעות (מש"י) באצ"ל הוקמה ב־1937, אך נסגרה בשל קשיים בתפקודה ולאחר שנחשפה לבריטים. באותה שנה הגיע מזכיר מִפקדת האצ"ל, אברהם שטרן ("יאיר"), לפולין עם המלצה מז'בוטינסקי לשיתוף פעולה בין הצבא הפולני והאצ"ל לשם העברת כלי נשק ותחמושת מפולין לארץ. במרס 1939 הגיעו מהארץ להרי הקרפטים 25 מפקדים של האצ"ל כדי לעבור בהדרכת קצינים פולנים קורס סודי בנושאי שיטות של לוחמת גרילה.

מחלקת המודיעין של האצ"ל, שכוּנתה "דלק", הוקמה עם הכרזת המרד בשלטון הבריטי על־ידי מפקד הארגון, מנחם בגין, בפברואר 1944. בראש המודיעין של האצ"ל עמד תחילה אליעזר (אלי) תבין, והחליף אותו יעקב עמרמי, שעמד בראשו בשנים 1948-1945. המחלקה אספה מודיעין, בעיקר על הבריטים, לצורך מבצעים. פעילותה במגזר הערבי הייתה מצומצמת מאוד, והתבססה בעיקר על איסוף ידיעות מאנשי הארגון שהתגוררו בערים מעורבות.

במלחמת־העולם השנייה ולאחר מכן המשיכו ארגוני המודיעין של היישוב, בראשם ש"י ו"דלק", לאסוף מודיעין בשלוש חזיתות: הבריטים, הזירה הפנימית (איסוף מידע על הארגונים המתחרים) והערבים. הפעילות האיסופית התבססה בעיקר על הפעלת מקורות אנוש ועל ציתות לרשתות קשר ולטלפוניה של הבריטים בארץ ושל גופים ערביים.

גם הלח"י הפעיל מסגרת מודיעין - מחלקה ו' או "הליגה" - אך פעילותה הייתה מצומצמת מאוד.36

סיכום

כבר בראשית ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל נוצר חיכוך עם חלק מהאוכלוסייה הערבית בארץ. הפגיעות ביהודים חייבו להקים מיד מסגרת לאבטחה ("בר גיורא", "השומר"). לשם כך נדרש מידע על הכוונות והיכולות של הערבים לפגוע ביהודים. בשלב מוקדם אולתרו ארגונים קטנים שהתבססו בעיקר על היכרות טובה עם השכנים הערבים ועם שפתם ותרבותם.

ארגון ההגנה נוסד ב־1920 כגוף ארצי שמטרתו שמירה על ביטחון הישוב. בתחילת ימיו של הארגון המודיעין לא היה מרכיב משמעותי, והוא החל להתגבש רק בשנות ה־30 - ברמה המקומית וברמה האזורית. רק 20 שנים לאחר הקמת ההגנה הוקם ארגון המודיעין הארצי - הש"י. בעשר השנים שבהם פעל הש"י הארצי בהצלחה הוא ביסס תשתית מודיעינית להקמתה של קהילת המודיעין.

בשנים הראשונות לקיומו שיתף ארגון ההגנה פעולה עם הבריטים, ובתקופה הראשונה לא חודד הצורך בארגון מודיעין עצמאי חזק ליישוב העברי. לאחר המרד הערבי הוכר הצורך בארגון מודיעין ארצי מתואם, שיתבסס על יכולות איסוף והעברת מידע מבצעי לכוחות.

הש"י נדרש לקיים קשרי עבודה עם השלטון הבריטי, ובו־בזמן להפעיל כלים מודיעיניים נגדו, שכן הוא היווה איום על העלייה לארץ וההתיישבות בה.

לש"י היו הצלחות חשובות בתחומי המודיעין הקרבי, המודיעין האנושי ומודיעין התקשורת. התנאים המיוחדים, החשאיות והמחסור במשאבים השפיעו מאוד על תפקוד הש"י. הגופים הרבים שפעלו בו נהפכו לאחר קום המדינה לגופים נפרדים: ש"מ (שירות מודיעין צבאי), ש"ב (שירות ביטחון), מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת) ומודיעין מדיני (במשרד החוץ ובמוסד).

בסוף שנות ה־40 פעלו כל גופי המודיעין בארץ ובחו"ל - המודיעין הצבאי, המחלקה המדינית של משרד החוץ ושירות ביטחון הפנים -  בחפיפה מסוימת, ושררה אי בהירות בהירות בנוגע להגדרות של תפקידים ותחומי פעילות. הגופים האלה פעלו ללא רעיון מסַדֵר וללא תפיסה משותפת בנוגע לתהליך העבודה המודיעיני, אך בהנהלת הסוכנות היהודית הצליחו לנווט בין הארגונים השונים.

לקראת מלחמת העצמאות באו לידי ביטוי מגבלותיו של הש"י ובהן: התאמתו למלחמה במיליציות (למשל, במאורעות 1939-1936) אך לא למערכה נרחבת; היעדר ניסיון וידע במודיעין צבאי הנדרש למלחמה בצבאות סדירים; היעדר גוף מחקרי לעיבוד מעמיק של המידע הגולמי הרב; וחוסר נגישוּת למדינות ערב שהיו מחוץ לתחומי פעילותו. התייצבות הקווים, יציאת הבריטים מהארץ ובריחת ערביי ארץ־ישראל הובילו לאובדן מקורות אנוש ולירידה בחשיבותה של ההאזנה לתקשורת בערים המעורבות. כל אלה חייבו מעבר למסגרות חדשות - ואלה הוקמו לאחר מכן בצה"ל.

* המחבר מודה לד"ר מרדכי נאור ולמר יוסי דגן על הערותיהם המועילות.

מערכות הגנה - מאה שנים לארגון ההגנה הוא מיזם משותף ל"מערכות" - בית התוכן המקצועי של צה"ל לצבא ולביטחון לאומי, לארגון חברי ההגנה וליחידת המוזאונים והמורשת של משרד הביטחון. עורך ראשי: תא"ל (מיל') ד"ר אפרים לפיד. הנתונים, הדעות והתפיסות הכלולים במאמרים הם באחריות הכותבים.